רוצה ולא רוצה

Brave Dwarf • 8 במאי 2013

אני לא בטוח שהאופן בו אנחנו מגיבים לסיפורים מהמציאות והשאלה האם אנחנו חווים התעוררות מינית כאשר אנחנו נתקלים בהם, מהווים את האינדיקטור לדילמה אליה כיוונתי. כי המוח שלנו מעבד את המקרה הנתון ומלביש אותו באדרת מפונטזת שכוללת הסכמה כלשהי, מראה מסויים ואפילו תמונת מציאות שנוח לנו להרכיב ממנה את הפנטזיה (כפי שמישהי פעם כתבה לי: אונס ניתן להגשים אם מדובר ב"פרטנר מתאים" ואם קיים "אמון מוחלט"). אדם שמתגרה מינית מחטיפתן של שלוש נערות והפיכתן לשפחות מין למשך עשור לא בהכרח חווה דילמה, כי לרוב פרט למוטיב החטיפה ולמושג המעורר "שפחת מין" בו משתמשים במחוזותינו בהסכמה והוא אף נוטל חלק מכובד בפנטזיות של לא מעט נשים, אין משותף בין המקרה שהתרחש במציאות לבין פנטזיה כפי שהיה רוצה להגשים אותה. לא אחת שוחחתי כאן עם אנשים שאמרו שאם אין הסכמה, יורד להם ושהנאתה של הפרטנרית מהווה חלק בלתי נפרד מתנאי הנאתם. אני חושב שהמדד אמור להיות השאלה מה היית עושה לולי הייתה לך בהישג יד כזאת שמסכימה. ולא משנה אם מדובר באישה שנותנת היתר מפורט בכתב לצד גבולות, קוים אדומים ומילות בטחון או באישה שהסכימה לחלוק אתך את חייה בידיעה שתעשה בה דברים להם לא תסכים (לא באמת יש פה פרדוקס, זה רק נראה ככה). אני יודע שהייתי אונס ומכה, אולי אפילו רוצח. לא יודע אם הייתי אונס ומכה סדרתי, לא יודע אם הייתי חוטף נשים וכולא אותן במרתף למשך עשור כדי שישמשו לי שפחות מין, אבל אין לי ספק שבשלב זה או אחר, במצב זה או אחר, בגלל טריגר זה או אחר, הייתי מתפרץ ומאבד שליטה. כאן טמונה הדילמה. דהיינו, לא במה שאני מממש, אלא במה שאני מממש מתוך ידיעה שזה לא יותר מקצה הקרחון של מה שקיים בי כצורך.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 8 במאי 2013

יש פנטזיות שברור לי שהן טובות רק בתור פנטזיות ולא באות בחשבון בתור מציאות.

אבל יש גם כאלה שאני לא שוקלת לממש לא כי אני בטוחה שלא בא לי, אלא כי אני מפחדת מהתוצאות. ואולי אני לא באמת רוצה לעשות את זה. ואולי רוצה אבל מפחדת. ואולי הפחד יותר חזק מהרצון. ואולי הפחד רציונלי ונכון וטוב שאני מקשיבה לו ומבטלת מפניו את הרצון. במקרים כאלה קשה לשים את האצבע ולהגדיר מה הרצון שלי פה בדיוק. הרבה יותר קל לי להגדיר ולהסביר את ההחלטה שאני מקבלת בפועל, מאשר את הרצון עצמו (או היעדרו או מורכבותו).
נראה לי שיש מקרים בהם העיקר הוא לא הכוונה אלא דווקא התוצאה.

באופן כללי, רגשות סדיסטיים הם תמיד קונפליקט מוסרי. בעצם, עזבו מוסרי. הם קונפליקט רגשי ממדרגה ראשונה. אני חושבת שיש סתירה מושגית בין סאדיזם (גם אם לא טהור) לבין חמלה, אמפתיה, אהבת האחר וכיו"ב. כשאני מתבוננת במושגים האלה, או בתופעות האלה, הם נראים לי לגמרי סותרים. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מרגישה את שניהם, לפעמים ממש בו זמנית. זה יכול להיות מאד מתסכל לפעמים. מצד שני, היותי אדם אמפתי ומלא חמלה זה מה שמגן עלי מלאבד את הצפון. זה אומר שאני לא יכולה לאבד שליטה בסשן. כמובן שאני לא חסינה מטעויות, אבל אני לא מגיעה למצב שאני לגמרי לא רואה את האדם האחר ולא ערה לתחושות שלו.
ועוד משהו - הסאדיזם שלי במובן מסויים ניזון מהאמפתיה. העונג שלי תלוי במידה רבה ביכולת שלי לדעת מה הצד השני מרגיש. כשאני לא יודעת, זה או מתסכל, או משעמם. רק השניים האלה.

ג'יזס, קשה להגדיר את זה. נראה לי שאנחנו מדברים פה על תחומים של היפר-מודעות, או מטא-מודעות. לדבר ברצינות על מפגש רצונות זה כמעט תמיד לבקש מתודעה להתבונן בעצמה, וכידוע רוב הצרות של בני אדם נולדו בדיוק מהעיסוק הזה

opiate​(שולט) • 10 במאי 2013

Well put.


people who exhibit signs of continued certainty early on in life rarely amount to much in my experience.

I think conflict and confusion allow us to correct ourselves,
those who do so often enough rise above those who are unwilling/unaware of their flaws.

We aren't born whole or perfect, its the movies and the culture that tells us that whoever doesn't accept us should fuck off, its a fake sort of pride that we nourish instead of putting effort into ourselves.

מהו סאדיזם?

א-דום​(שולט) • 11 במאי 2013

לגבי השאלה המקורית בתחילת השרשור: האם אדם בכלל ואישה בפרט יכולה להיאנס (לא כמשק של "כאילו") ועדיין להינות מזה ומה זה אומר על רצונה האמיתי. חז"ל שהם חבר אנשים חכמים וסקרנים שדנו בכל הנושאים שבעולם לפני שנים רבות מביאים את ההתייחסות הבאה :
"אשה באה לפני יהודה הנשיא ואמרה לו: נאנסתי. אמר לה.: ולא היה ערב (נעים) לך? אמרה לו: ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך ביום -הכיפורים (לא יהיה ערב לך)? קיבלה (קיבל את טיעונה והתירה). (במדבר רבה ט, י)".

יש להסביר את הרקע לשיחה.
אם אישה נשואה קיימה יחסי מין בהסכמה עם אחר היא אסורה על בעלה. אם נאנסה היא מותרת. עלתה השאלה, ואם במהלך האקט המיני הכפוי החוויה הפכה לה לנעימה? וכך הדיאלוג הזה וגם דיונים נוספים שם בפורום העתיק ההוא דנו באותה השאלה. הפסיקה אגב באופן גורף היא שאם היא נהנתה ואפילו מאוד, זה עדיין אונס לכל דבר.

לגבי עניין הסאדיזם, סאדיזם אינו הנאה ממשחקי שליטה כשאתה בתפקיד השולט\ת והפרטנר\ית בתפקיד הנשלט\ת וגם הם מעוניינים ונהנים-
[/B][/U] זו הגדרה של בידיאסאמ.
סאדיזם הינו משהו מרושע. סאדיזם הינו הנאה מסבלו של האחר. ז"א שאם האחר נהנה מתחרמן ואפילו גומר כתוצאה ממעשיו של הסאדיסט הוא חש חוסר סיפוק מכך. באופן דומה להגדרת האונס הנ"ל, זה שמישהו נהנה ממשהו שנעשה בו בכפייה במטרה לפגוע בו. עדיין הופך, בעיניי, את המעשה לפסול.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 11 במאי 2013

מעניין אם מישהי אי פעם נהנתה מאונס.

Yoel​(נשלט) • 11 במאי 2013

הייתי מסתפק בלינק : http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2012391

אבל לטובת הקוראים שאינם מנויים לאתר הדיגיטלי של הארץ אלאה אתכם בטקסט הבא:


החטא הקדמון של זיגמונד פרויד
רעיונותיו של פרויד על טוטם וטאבו אינם מותנים באמיתותם. ערכם טמון ביצירת מיתוס מודרניסטי מזהיר על הפשע המשותף שבבסיס החברה האנושית

סטיבן אשהיים טוטם וטאבו: התאמות אחדות בין חיי הנפש של הפראים ושל הנוירוטים
זיגמונד פרויד. תירגמה מגרמנית: רות גינזבורג. הוצאת רסלינג, 219 עמ’, 94 שקלים

רות גינזבורג היטיבה לתרגם מחדש, לעברית נגישה ועכשווית, את ספרו המופתי והנועז של זיגמונד פרויד "טוטם וטאבו". אבל באיזו מידה עומד במבחן הזמן הטקסט הזה, שניסה לפני 100 שנה לפרש את מקורות הדת, המצפון והמוסר, ולמעשה - את הציוויליזציה האנושית? שאלה זו תקפה במיוחד לנוכח הפיחות במוניטין של פרויד ושל הפסיכואנליזה ולאור השינויים שעברה האנתרופולוגיה החברתית, שממנה שאב פרויד את מקורותיו הראשוניים.

"עמים פראיים", שיער פרויד, מגלים מידה בלתי רגילה של רתיעה מגילוי עריות, "הכרוכה בתכונה המיוחדת שאינה נהירה לנו כהלכה, והיא המרת קשרי הדם הממשיים בקשר־קרבה טוטֶמי". כדי להבהיר תופעה סתומה זו פרויד דן תחילה בתפקיד הטאבו בשיטתו. טאבו (במקור מלה פולינזית) נושא אופי דואלי רב־עוצמה: מצד אחד משמעו "קדוש, מקודש, מצד שני: אלביתי, מעורר אי־נוחות ומאיים, מסוכן, אסור, טמא". המשותף לכלל התכונות האלה הוא המורא מפני מגע, פחד ממגע פיסי כלשהו.

איסורי הטאבו נחווים באופן כה עמוק, כה "טבעי" ונעדר מניע, כביכול, עד כי לעמים הפראיים אין מושג מדוע הם קיימים, ולא עולה על דעתם לשאול מדוע. פרויד הסיק שבסיס הטאבו – שחל בדרך כלל על יחסי מין, אויבים, שליטים ומתים – מורכב מאמביוולנטיות עמוקה של הלא־מודע: אהבה ועוינות בו־זמנית, הערצה ושנאה ביחס למושא נדון. לכן, הציות "להוראות הטאבו היה הוא עצמו ויתור על משהו שחפצו בו מאוד". מכאן נובע שהרתיעה מגילוי העריות אינה אינסטינקטיבית, והאיסור חל בדיוק בגלל הפיתוי שהוא מעורר.


זיגמונד פרויד. החמיץ את ה"התקשרות המוקדמת". צילום: אי–פי
בעיני פרויד, איסורי "הטאבו הם איסורים עתיקי יומין, שביום מן הימים נכפו מבחוץ על דור אנשים פרימיטיביים, כלומר הדור הקודם שינן להם אותם, מן הסתם בכוח... האיסורים נשמרו עתה מדור לדור, אולי רק מכוחה של מסורת, באמצעות סמכות הורית וחברתית. אבל אולי, בהתארגנויות מאוחרות יותר, הם כבר ‘התארגנו’ כחלק מקניין נפשי מורש".

פרויד מציע תיאוריה מקורית משלו. הוא עושה זאת באמצעות ניתוח "סעודת הטוטם", שהתבצעה, לכאורה, בתרבויות פרימיטיביות, ובה הרגו בני הלהקה את האב הקדום שלהם. לפי המשוער, בחג זה נפרק כל רסן והרשות היתה נתונה להמית את חיית הטוטם (חגים, לטענת פרויד, הם טקס שבירה זמנית של איסורים). בטקס חגיגי ממיתים חברי השבט את הטוטם באכזריות רבה, מתאבלים עליו, ולאחר מכן משתלחים בשמחה פראית, וכל יצר מודחק מותר ובא על ביטויו. הסעודה היא חיזיון סימבולי של שנאה אדיפלית רצחנית, מהולה ברגשות הערצה וחיבה לאב. פרויד טוען שאותם רגשות מתקיימים גם היום אצל ילדים ואצל נוירוטים.

עד כמה תקפים טיעונים אלה? ברור שקשה לקבל היום חלקים נרחבים מהם. למשל, לאורך הטקסט, טוטמיזם, ילדות ונוירוזה מוצגים כתופעות מקבילות. פרויד דולה את "המשמעות המקורית של הטוטמיזם מתוך עקבותיו הילדיים". אך אין כל עדות לכך שאישיותו של האינדיווידואל "הפרימיטיבי" דומה לזו של ילדים או נוירוטים. יתר על כן, מה אם "טוטמיזם" כשלעצמו אינו קיים? כך בדיוק גורס קלוד לוי־שטראוס בספרו "טוטמיזם" (1963). העדות האנתרופולוגית לטוטמיזם כצורת ארגון חברתי ותרבותי, לטענתו, פשוט אינה קיימת. "טוטמיזם", הסיק לוי־שטראוס, היה מבנה פיקטיבי, שהומצא על ידי מלומדים מערביים כדי לבסס אבחנות לוגיות, מוסריות ודתיות, בין מה שהם כינו תרבויות פרימיטיביות ובין החברות המתורבתות העליונות, שאליהן המלומדים השתייכו.



ככל שהביקורות האלה תקפות, הן אינן שוללות את הישגיו של פרויד, שהכריז בעצמו על מגבלות תיאוריית הטוטמיזם. לקורא בן זמננו, ומנקודת מבט היסטורית, ערכן של מסקנותיו אינו מותנה באמיתותן. ערכן טמון בתעוזה שברעיון העוצר נשימה. "טוטם וטאבו" יוצר מיתוס מודרניסטי מזהיר. הפוסט־מודרניסטים ראו זאת בספקנות רבה, אולם מעטים מסוגלים להתחרות בתנופת הדמיון שמביא פרויד בכתביו. הרי לפנינו נראטיב חתרני ביותר, סיפור על ראשית המצפון, האתיקה, הדת והציוויליזציה עצמה.

חברות קמאיות, סבור פרויד, מורכבות מלהקות גברים, הכפופות לשליטתו המוחלטת של אב קמאי. יום אחד התאגדו האחים שבלהקה, הרגו את אביהם, שאותו אהבו ובו קינאו, "וכך שמו קץ ללהקת האב". הטקס שבא בעקבות זאת – סעודת הטוטם, לפי פרויד, חגה הקדום של האנושות, "אינה אלא חזרה וחגיגת זיכרון למעשה נפשע זה הראוי להיזכר". במהרה התפתחה תחושת חרטה עמוקה בקרב האחים. "הם ביטלו את המעשה שעשו כשהכריזו על איסור ההריגה של ממלא מקום האב, הטוטם". נוסף על כך, "ויתרו על פריו של המעשה כשמנעו את עצמם מהנשים שהשתחררו". כך גם כוננו את האיסור על גילוי עריות. "מתוך תודעת האשמה של הבן הם יצרו את שני עיקרי הטאבו של הטוטמיזם, שבדיוק בשל כך התאימו בהכרח לשתי המשאלות המודחקות של תסביך אדיפוס".

כמובן, התבנית המשולבת טוטם־אדיפלי היא בגדר ספקולציה. יש הטוענים שלא רק הטוטמיזם, אלא הנושא האדיפלי כשלעצמו הוא תוצר של דמיון פסיכואנליטי סוער ומופרז. אולם מה שמרתק את הקורא בן זמננו הוא המסקנות הרדיקליות שפרויד מעלה מהסצינה המיתית הקמאית. באופן סנסציוני הוא מכריז שהמרכיבים המכוננים של החברה התרבותית – מוסר, מצפון, דת וארגון חברתי – הם תוצר של רצח. חברה נוצרת משיתוף פעולה בפשע משותף. הדת שואבת מהחרטה הקולקטיבית. המוסר הוא פרי של אשמה וכפרה. במונחיו של פרויד, האתיקה מסתכמת בסובלימציה של דחפים תוקפניים במיוחד, והיא הוויתור המפוקח על דחפים יצריים רבי עוצמה.

על פני השטח, לכל הדברים הללו אין מאומה עם היותו של פרויד יהודי. בהקדמה המפורסמת לתרגום ספרו "טוטם וטאבו" לעברית (1939), פרויד מודה שיהדותו, אף על פי שאין לה הגדרה מדויקת, היא מהות זהותו. אמנם, באותה הקדמה הוא מדגיש שספר זה, המתמודד עם מקורות הדת והמוסר, "אינו מכיר בנקודת מבט יהודית כלשהי, אינו מסייג דבר לטובת היהדות". ובכל זאת, הקדמה זו וספרו "משה האיש והדת המונותאיסטית" נכתבו בשנות ה-30 של המאה ה-20, תחת הרושם הנאצי. על פי פרויד, משה, המנהיג הנערץ ונותן החוק, נולד מצרי והיהודים הם שהרגוהו. בזמנו נתפשה עמדה מתריסה זו כמעין הוצאת דיבה על העם היהודי, בזמן שסכנה גדולה מאיימת על קיומו. היתה זו פרשנות שגויה של כוונות המחבר, שכן ספרו הוא כתב הגנה גאה על העם היהודי, טיעון קנאי לעליונות המוסרית הבסיסית של היהודים בעידן פגאני ומסוכן.

אי אפשר להבין את "משה האיש" מבלי הרקע של "טוטם וטאבו". רצח האב הקמאי מייצג את הופעת האשמה ולידת המוסר בכלל. ברצח משה ביצעו היהודים, כביכול, את הפשע האדיפלי הקמאי. לכן האשמה גדולה יותר והצורך לוותר על דחפים תכוף יותר. כתוצאה מכך, באורח פרדוקסלי, המוסר היהודי היה למתקדם יותר, והאתיקה היהודית - מופשטת ורוחנית יותר. אכן, הזיקה הסיבתית בין רצח למוסר פרדוקסלית אולי. אולם בשנות ה-30 האפלות, היו אלה דווקא היהודים שכוננו מפעל רוחני והגנו על עצמם מן הנטייה לאלימות. תמהני מה היה פרויד אומר על התנהלותנו היום.

ספרו של פרופ’ סטיבן אשהיים “מורשת ניטשה בגרמניה” ראה אור בהוצאת עם עובד


בברכההה!!!

Melody303​(נשלטת) • 8 ביוני 2013

רצוני להיות נשלטת לפי הגדרתי גובר על 99% מהרצונות האחרים שיש לי, ולכן אין לי קונפליקט או דיסוננס קוגניטיבי כזה.
באם אצטרך להתמודד כנגד רצוני עם הדברים היחידים שיכולים להיות מוגדרים כ"כנגד רצוני" בהקשר זה, לא ארצה להיות שם יותר, והרצון הזה ישאר גם לאחר החוויה כהבולט מכולם, הרי הוא שימור עצמי ותו לא.

Tainted​(לא בעסק) • 10 ביוני 2013

סתירות, דברים והיפוכם, רגשי אשמה, כעס. הכל יש בפנים.
אני חושבת שבכל צעד קדימה או התפתחות בדסמית, יש שלב שבו יש המון סתירות וגם סטירות שמתרחשות בתוכנו.
כמו שפייה אמרה, לפעמים אני נורא נורא רוצה להיות נשלטת אבל זה לא בא לי טבעית ואני צריכה להתעקש עם עצמי בשביל ''להיכנס לזה'' ולזרום. לפעמים אני לא מצליחה ובורחת ורק לאחר מעשה חושבת על זה ולמה זה משפיע עלי בצורה הזו, למה קשה לי עם העובדה שעושים לי ככה או העובדה שקוראים לי בשם כזה או אחר.

זה כמו הפעם הראשונה שעשיתי דבר פשוט כמו לכרוע ברך מול מישהו שהלם בי במילותיו.
מצד אחד זה הרטיב אותי עד כדי שלולית על הרצפה, מצד שני התרוממתי מולו בשלב מסוים ומרדתי.

לא משנה שהוא הוריד אותי חזרה, דחק את האצבעות שלו לתוכי ומרח את הבושה שלי על הפרצוף שלי מוכיח לי, או אולי בעצם הזכיר לי, שאני יותר מ''רק'' רוצה את זה.
אז אני רוצה את זה וזה מטריף אותי וזה גורם לי להיות שלולית של ייחום ומצד שני... זה מקומם אותי.
לא פשוט. כל צעד בדרך להשלמה הוא צעד מלא בשלל צבעים. בהירים וכהים באותה המידה.