מטפורה
|
לפני שנתיים •
22 באוג׳ 2022
לטובת פרסום הנס
שמעו נא, מצאתיה! הבטחתי לעצמי שאם אצליח אי פעם להתאחד איתה בשנית, אספר את סיפורנו מעורר ההשראה בכיכר העיר הזו שהיא אנחנו. והנה בא היום. היא הייתה לכודה בשקית, בין בגדים נשגבים פחות ממנה, שאבדו בתהום הנשיה שהוא הקיץ שעבר. כמעט שנה שלמה הסתתרה מפניי, כשאני חיפשתי אחריה בכל מקום אחר.
כשמצאתי אותה, נפלתי על ברכיי, ובן זוגי בהה בי בהשתוממות. ישר חשבתי עליכם שכאן, ואשר בלבי תמיד, וכמעט שהעליתי תמונת ניצחון מרגשת לבלוג או לפרופיל כדי שנדע כולנו לא לוותר ולהמשיך להתמיד בחיפוש אחר הדברים שאבדו לנו, כי החצאית הזו הרי עברה כבר בסיבוב הקודם את הגבול שבין חפץ נעים לבין מטפורה מכוננת, ולמי מאיתנו אין כאלה? אך אבוי, כשהבטתי בראי פתאום היא נראתה לי אחרת, היא ואני יחד. מקומטת מירחי ירחים של שהייה בריק האבדון, ורודה באופן בלתי נסבל, היא נראתה לי קטנה ומעט - איך ייתכן? - מגוחכת. פתאום לא נדמתה לי קלילה כמו שזכרתי, אלא ישבה עליי בכזו עייפות, כמעט כאילו העצמנו זו את זקנתה של זו. מה הפשר, תהיתי בעודי מנסה, בהצלחה חלקית בלבד, לפזז באמצעותה ברחובות ירושלים, ומה מוסר ההשכל? אולי עדיף לא לחשוב על כך. לפעמים הגדילה הספירלית מרגישה כמו קפיצת מדרגה, זה קורה יותר על סיפן של עונות, עיקול מעט חד יותר באליפסה. על כן הצנעתי אותה, את פצצת הסמיוטיקה הורודה הזו, בארון שלי, ובחרתי בתלבושת אחרת לגמרי כדי לדווח על צער עונתי, או להסיח ממנו. ועכשיו אולי תוכל קיטי להוסיף ולפתוח שרשור חדש לגמרי על בגדי החורף אליהם אנחנו מתגעגעים ועל הסודות הצפונים בהם, כך שנוכל בעוד חצי שנה להרהר על הזמן, הזקנה וקביעות האובייקט. מטפורה כתב/ה: חצאית קצרה. כמה קל ומהיר, ככה יפה. בימים כאלה, לעומת זאת, החצאית הקצרה הופכת בעיני משיא הקלילות להתגלמות הטרחנות, בגלל מס הגרביונים או הטייטס שיש לשלם.
אבל אני רוצה להעז להיות ספציפית יותר: אני מתגעגעת לאחת מסוימת שאבדה לי בתהום הנשיה בסוף הקיץ הזה ואין לי מקום לספוד לה, אז הנה. סליחה. היא הייתה מבד סמי-קורדרויי שכזה אבל דק שבדקים, שזו מעין סתירה בלתי אפשרית. בצבע ורוד סגול, שבקושתי העזתי להיראות בו בהתחלה, ואז לא העזתי להיראות בלעדיו, התמכרתי לכך שבואי יהיה מבושר דרך אותה זריקת צבע קלה, נועזת מעט, אבל בנימוס ילדי מתורגל היטב. זו חצאית שאומרת תודה-סליחה-בבקשה בנשימה אחת. היא תמיד החמיאה לרגליים שלי, וכן התיישבה בחן ובחסד על המותן שלי, בדיוק היכן שצריך, תומכת. משם ירדה מטה במן A מצויין, שיש טובים ממנו אבל אין טובים כמוהו. היא עצרה בדיוק איפה שצריך לעצור, לא מעל ולא מתחת. בעיקר היא שיוותה לי קלילות ואור שהם לא תמיד מנת חלקי, היא הייתה חצאית של שקרים לבנים. איתה הייתי ילדה. כשלבשתי אותה ופיזזתי ברחוב הייתי מרגישה כאילו אמא עשויה לבוא לקחת אותי מהגן בכל רגע, להוביל אותי הביתה, להושיב אותי מול ארוחה חמה ומזינה. בפעם האחרונה שאני זוכרת שלבשתי אותה, לקחתי אל התופרת שמלה שהייתי עתידה ללבוש בחתונתי. היו אלה ימים עמוסים, מלאי תכונה. זרקתי על עצמי (כדרכו היפה של הקיץ, הנה, רק עוד רק קט, זה כן קצת ממן העניין) את אותה חצאית ז"ל ועוד קרופ טופ בהיר כזה או אחר וניגשתי לשם. התופרת ובעלה הסנדלר שאלו אותי בדרך אגב בת כמה אני, שמתחתנת כל כך צעירה. בבושה מהולה בגאווה חשאית אמרתי שאני דווקא בת 29, כמעט 30. הם היו המומים והבטיחו לי שאני נראית בת 16. אני חייכתי בהודיה מתחת למסכה, ובלב ידעתי שזו בעיקר החצאית, שמשקרת עבורי את שקריי המביכים, שלוליי היא הם היו חינניים פחות. אך מאז אותו יום בו היא הגשימה את שליחותה האולטימטיבית, והתגלמה לי ולאותם זרים כגלימת נעורים הלקוחה הישר מהמלתחות המצויות כנראה בעולם הצורות האידיאליות האפלטוני, לא שבתי לראות אותה. לא מצאתי אותה, לא בארונות הבגדים, לא בבית הוריי, לא בתחתית של אף ערימה מהערימות המרכיבות את חיי. ביני לבין עצמי הבנתי: זה טקס התבגרות כפוי, הרי ככה לא מתנהגת 'אשה נשואה', לא יאה שתפזז, לא יאה שתתקטן, אל לה להשתתובב, לא. מספיק ודי. אמא כבר לא תבוא לקחת אותי מהגן. ובכל זאת, אל תטעו- אובדן החצאית ההיא כשלעצמו, אמריקן איגל ינקום לכתה, קשה יותר אפילו מהלקח הנורא הזה. |
|
|
|
|
|