סוגיה בעניין הגירוי

קודם כל רוצה להגיד לפותח הדיון ולמגיבי הדיון
תודה!
תודה על מענה אנושי לא מתנשא וקוטל שאני בטוח שעוזר לעוד הרבה אחרים.

אני חייב לומר שגם אני חווה את מה שאתה חווה ואני מניח שהרבה חווים את אותן תחושות ומחפשים תשובות.



הדעה שלי היא שאני חושב שזה מגיע מכמה רבדים
הן החמצן (או מה שזה לא יהיה) שזורם למוח לאחר הגמירה ואובדן האנדרופינים (או מה שזה לא יהיה) במוח ופתאום הבנה של "איזה מוזר אני למה עשיתי את זה, למה זה כל כך גירה אותי, זה הכי לא אני ביום יום שלי, למה הפרטנרית שלי צריכה לראות אותי במצב כזה.." ועוד ועוד..
זה הרבד הפיזיולוגי.

אבל אני רוצה אולי לשים את האצבע על עוד משהו שבעיניי לפחות יכול להיות קשור.
מדובר על הפן הדתי
אולי גם יש פה רבד של הנשמה שלנו,
הריקנות הזאת שלאחר ביצוע של שפיכה שאסור על פי היהדות,
ואולי חלקנו לא מאמינים אבל בסופו של יום אולי יש השפעה של הנשמה שלנו.
אולי של תחושת האשמה בגמירה, שמגיעה מהנשמה שלנו שיודעת שזה לא היה מעשה טוב.
למרות ששוב זה גם קורה למי שלא הכי מאמין.
ומה שמחזק לדעתי את טענתי פה זה שכמה כאן הציעו את עניין הנעילה או הגירוי הממושך עד השפיכה, אבל בלעדיה, ככלי שיכול לעזור במניעה של תחושת האשמה הזאת.

רוצה לצרף קישור פה אולי זה יתרום לנו
https://www.ynet.co.il/judaism/discourse/article/h100lhf6ij

ועוד ציטוטים מעניינים שקראתי באתר אחר

https://www.etzion.org.il/he/philosophy/issues-jewish-thought/topical-issues-thought/guilt-and-shame

"ניטשה טען כי לאחר שהחברה האנושית הגבילה את התוקפנות, אנשים הפנו את התוקפנות שלהם פנימה במקום החוצה. זהו המצפון, אשר בעזרתו האדם מכרסם בעצמו.

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, פיתח כיוון חשיבה דומה, וטען שהאשמה אינה נתון מולד של האישיות, אלא דחף חברתי שמטופח באדם, כדי לאפשר קיום חברה תקינה. ילד שגדל מפנים את האיסורים שהסביבה משדרת לו, ויוצר בתוך עצמו "אני עליון", שהוא המצפון, המייסר אותו על יצריו הרעים:["

לדעתי, התגובה שלך הכילה רעיונות וכיווני מחשבה שפחות קשורים לנושא של הפוסט הזה.
הפוסט דן בסוגיה, מדוע הפנטזיה המינית הבידיסמית של נשלט נעלמת לאחר הגמירה, או גרוע מכך, אותו נשלט גם מתכחש לאותה הפנטזיה, כמו שכותב הפוסט כתב : "אני תוהה, מה דפוק אצלי?". הוא תוהה מה דפוק אצלו, לא בגלל עצם הגמירה, אלא בגלל הפנטזיה שעוררה אותו מינית (הוא כביכול מתפכח), ולזמן מסויים מתכחש לאותה הפנטזיה.

והתגובה שלך עסקה באופן כללי בהסברים: דתיים, פילוסופיים, ופסיכולוגים, מדוע עצם פעולת הגמירה, יכולה ליצור רגשות אשמה כלפי הגבר שהגיע לפורקן מיני (ללא התייחסות לפנטזיה הבידיסמית).
ושני הלינקים שהפנות אליהם, הם לינקים שמיועדים יותר לאוכלוסיה הדתית, שכנראה גברים באוכלוסיה הדתית מתמודדים יותר עם תחושת האשמה לאחר גמירה (ללא קשר לבדסמ), בגלל האיסור הידוע "לא תשפוך זרעך לשווא".

נכון אולי זה לא בדיוק למה שהוא התכוון (אני לא מכיר אותו אבל אולי זה דווקא כן יעזור לו)

אבל כוונתי היא שאולי בכלל תחושת האשמה הזאת נובעת מהגמירה שהיא לא כדרך "המקובלת" כל אחד בעינו.
בין אם זה דת ובין אם זה נוגד את ערכיי ובין אם זה נוגד את מי שאני.
כלומר האם תחושת האשמה מגיעה גם אחרי גמירה שאינה נוגדת את ערכי (כמו סקס רגיל)
אני לא מכיר את כותב הפוסט אבל כל אחד וערכיו הוא .
ויכול להיות ששפיכה שאינה נוגדת את ערכיי אינה תגרום להרגשת בושה לאחר הסיפוק.
כלומר לפחות יכול להעיד על עצמי שכאשר אני גומר מסקס רגיל אין לי את ההרגשה של תחושת האשמה כי בערכיי זה נורמטיבי ותקין.
אבל כאשר אני גומר מאוננות
או
ממימוש הקינק שלי שהוא נוגד את ערכי
אז כאן יש תחושת אשמה או תחושה של "מה עשיתי עכשיו"
עד לפעם הבאה שאני שוב חוזר להתגרות מאותו הקינק.

סליחה מראש אם אני סוטה (כמה אירוני) מהדיון נראלי שבגלל שגם אני מתחבט בשאלה של פותח הדיון אולי קצת חטאתי למטרה המדויקת שלו.