היא אומרת: זה לא הגיוני שלבנות בלתי אפשרי למצוא זוגיות...

אני מסכים איתך שחשוב לדעת על מה להתפשר,
אבל העדות האנקדוטלית שהבאת על עצמך רק ממחישה את טיעון ההיפרגמיה.
כי לנשים יש דרישות. לגברים? הדרישה היחידה של רוב הגברים מאישה היא שתרצה לשכב איתם (וגם זה לא הכרחי למצער).
בגלל שיש לנשים "דרישות" קשה להן למצוא מישהו שיענה עליהן. ומטבע הדברים, ככל שיש יותר דרישות יותר קשה.
ובקשר לסבירות הדרישות, זאת באמת שאלה. אני חושב שמיעוט הקשרים הזוגיים יכול להעיד משהו על סבירות הדרישות.

אני חושבת שמה שאתה מתאר רלוונטי לקשרים לא רציניים. אני לא רואה איך גבר שמחפש להקים משפחה יתעניין רק בזה שהאמא העתידית של הילדים שלו תסכים לשכב איתו.
אם כי, מנסיוני, לרוב גברים לא יחפשו להקים משפחה מראש, כלומר יצאו לדייט בצפייה שמכאן והלאה, עוד כמה חודשים, הם יהיו בחדר לידה עם האישה הזו.
כי במקרה כזה- בהחלט צריך להציב דרישות מאוד גבוהות.
רובם יכנסו לקשר עם אישה כי נמשכים אליה, כי נהנים איתה, כי אפשר לעשות איתה סקס... ובסוף הקשר יהפוך לרציני מספיק כדי להתחתן, בדר"כ מהצד שלה. והם כבר מכירים, מתרגלים, וזה סבבה מספיק.
הדרישות הגבוהות של הנשים מגיעות בדיוק כי הרוב מחפשות קשרים רציניים, לכל הפחות יציבים גם אם הם מתבססים על תשוקה בעיקר, חושבות גם על "היום שאחרי".
ופחות מחפשות מין בצורה תכלתית שאולי לא תתפתח מעבר למפגש חפוז, אז היכרות לא כזו משנה.
שלא נדבר על שבגלל פער הכוחות, היכרות גם לסטוץ חשובה לנשים, כי פיזית לא נוכל להגן על עצמינו מרוב הגברים. חשוב להציב סטנדרטים ולסנן את כל המקריפים.
אצל גברים זה לא הימור שהם לוקחים. עבור רובם, היכרות יכולה להישאר מינימאלית למפגש, אם זה תלוי רק בהם.

ערבבת פה מלא נושאים, דוגמאות ושלל מטאפורות מדיוניי הטיקטוק האיכותיים בנוגע לשינויים סוציולוגיים והשפעתם על מציאת זוגיות.

אתה גם יצקת מסקנות מכל התהליכים האלה בעיקר על הצד הנשי, והתתפשרות שלהן לכאורה בפאן הזוגי.

זו עוד התייחסות במעמד צד אחד שמתעלמת לגמרי מהגברים במשוואה ומתייחסת לאנשים ולסטטוס שלהם כחלקי פאזל שצריכים להתחבר בהתאמה מלאה לפי קריטריונים ברורים.

האמת, שיש שינוי סוציולוגי מבחינת זוגויות ומערכות יחסים.
יש פחות חתונות, יותר גירושים, יותר אנשים שבוחרים או נאלצים להיות בודדים.

גם גברים עברו שינוי, גם להם "טוב" לבד עכשיו.
גם בהם השינוי הסוציולוגי נגע.

גברים היום לא ירוצו להתחייב למערכת יחסים.
פה אני אכליל הפעם כדי לאזן את ההכללה שלך.
כל עוד כמות הדרישות מהגבריות תמשיך לעלות מבלי להתחשב בשינוי שקרה - נמשיך כקבוצה לא להתחייב.

זה מעולה שאנחנו חותרים לשיווין וכח נשי, לעצמאות ופריחה וחופש.
אבל מנגד, זה אומר גם אחריות שנלוויות לכח הזה.
נשים כקבוצה ממשיכות לדרוש "גבר של פעם" אבל בלי הגבריות ה"רעילה".
הגברים לא מקבלים אופציה להשתנות, ולא מקבלים את הפריוולגיות מהעבר.
זה יוצר מצב שהופך את ההתחייבות למאוד מסוכנת.

ואם נמשיך לקדם ולתת (בצדק) זכויות ופריוולגיות לנשים בלי לאזן, לבדוק ולהתאים אותן לחוויה של הצד הגברי - אנחנו נמשיך כחברה לפספס את השינויים האלה.

קשה פה, לכולם.
לבנות בית זה מסובך היום, ההשלכות של כשלון לא קטנות.
החלומות והפנטזיות נגישים על המסך והביצוע הולך ונהיה מסובך.

אני לא חושבת שזה "הפמיניזם" (כן, על זה אתה מדבר) שמרחיק , אלא הפחד שלנו, כולנו, מהתמסרות בתוך עולם שכבר לא ברור איך עושים את זה נכון.
אם קשה להתחייב או למצוא זוגיות זה לא כי הנשים דורשות יותר מדי, אלא כי כולנו צריכים ללמוד לבנות חוזה חדש בין שווים, *ביחד*
אני לא חושבת שנשים רוצות היום "גבר של פעם". הן עדיין צריכות את הגנה בעולם שעדיין מאיים לנשים, עולם שעדיין אין בו שוויון מוחלט והן רוצות גבר שמוכן להרגיש, להשתנות, לשתף, לקחת חלק. וכן, זה דורש אומץ. כמו שזה דורש מנשים כל בוקר לצאת לעולם שלפעמים שופט אותן גם על רוך וגם על עצמה. אם נדמה לך שהגברים לא מקבלים יותר את הפריווילגיות שהיו פעם , אתה צודק. אבל אולי זו הזדמנות לשאול: אולי אלה לא היו פריווילגיות, אלא כלוב של תפקידים ישנים?

קטונתי מלהגיב בשמו של פישוטו, אבל אני חושב שהוא מהדהד תחושה שרווחת בקרב גברים צעירים, והיא שנשים מתרפקות על איזה פנטזיה של גבר של פעם, קרי: מחזר, יוזם, משלם, מתכנן, מסיע, מחזיר, פותח דלת, מתקן ניאגרה, הורג מקקים, וכל זה בזמן שהיבטים אחרים של אותה הגבריות נפסלים כרעילים. מה גם שהנשים לא מספקות בעצמן "נשים של פעם", קרי: רכות, שירותיות, מתמסרות, משפחתיות, מובלות וכדומה. זאת טענה שעולה בעיקר בחוגי מגטו אמריקאיים.

אני חושבת שהמילה "פשרה" לא מספיק קולעת פה. כי להרגיש שאנחנו בזוגיות טובה ומאושרת, בדרך כלל לא מתחיל מלהרגיש שהתפשרנו, או שהתפשרו עלינו. מי רוצה להרגיש שהוא פשרה?...

אבל מה שכן מאד טוב בעיני זה לדעת מה סדר העדיפויות שלנו. להבחין בין עיקר לטפל. לדעת מה באמת חשוב לנו בבן זוג - ועל זה לא להתפשר, כי הפשרות האלה מובילות לתסכול ומירמור ובדידות.

ולשחרר את מה שלא חשוב. אולי אפשר לומר ש"מתפשרים" על הדברים האלה, גם זה ניסוח סביר, אבל לא נוח לי איתו כי מצידי הדברים האלה לא היו ברשימת הדרישות מלכתחילה.
יש דברים שמושכים אותי שהם "נייס טו האב" אבל לוותר עליהם לא מרגיש כמו פשרה כי מלכתחילה לא חיפשתי אותם באופן ספציפי. אלה דברים שהיו ברשימת "מוסיף נקודות" מאד ארוכה, והצפייה שלי הייתה למצוא מישהו שעומד במה שחובה ויש בו גם, אה, נגיד... 10 דברים מרשימת הבונוס, ומלכתחילה לא חשוב אילו.

נראה לי.

ואני מסגרתי את הטענה הזו אחרת

אני לא חושבת שזה "הפמיניזם" (כן, על זה אתה מדבר) שמרחיק , אלא הפחד שלנו, כולנו, מהתמסרות בתוך עולם שכבר לא ברור איך עושים את זה נכון.
אם קשה להתחייב או למצוא זוגיות זה לא כי הנשים דורשות יותר מדי, אלא כי כולנו צריכים ללמוד לבנות חוזה חדש בין שווים, *ביחד*
אני לא חושבת שנשים רוצות היום "גבר של פעם". הן עדיין צריכות את הגנה בעולם שעדיין מאיים לנשים, עולם שעדיין אין בו שוויון מוחלט והן רוצות גבר שמוכן להרגיש, להשתנות, לשתף, לקחת חלק. וכן, זה דורש אומץ. כמו שזה דורש מנשים כל בוקר לצאת לעולם שלפעמים שופט אותן גם על רוך וגם על עצמה. אם נדמה לך שהגברים לא מקבלים יותר את הפריווילגיות שהיו פעם , אתה צודק. אבל אולי זו הזדמנות לשאול: אולי אלה לא היו פריווילגיות, אלא כלוב של תפקידים ישנים?