האם אנחנו המין המתיש?

אני רואה שחזרת לניסיונותיך המגושמים להעליב אותי.
וכמובן מנסה לבייש אותי שאני בתול.
וכמובן מסרבת לקחת את הרמז ולהבין שהפירוש שלך למילה Jerk היה שגוי בקונטקסט.
הכל כל כך צפוי.
לפחות עשית שירות אחד חיובי לנושא המקורי: הראית לכולם כמה נשים יכולות להיות מתישות.
חג שמח. מאחל לך לגדול.

קודם כל, זה אחד הטקסטים ההגונים ביותר שנכתבו באתר הזה לדורותיו 😄

התשובה שלי היא: "ברור! אבל...". ברור שנשים הן "המין המתיש", אבל בעיקר כי גברים ונשים, בהכללה, מחווטים אחרת באופן שבו מנתחים את המציאות ומתקשרים אותה.

גברים הם יצורים תמציתיים. כולנו יודעים זאת בכל מה שנוגע לתקשורת: גברים לא אוהבים לדבר יותר מדי או שמדברים איתם יותר מדי. אבל זה נכון גם בנוגע לתפיסת המציאות. גברים הם מטבעם פותרי בעיות. ככה המוח שלהם מחווט, אולי בגלל שנים ארוכות מדי כציידים: לזקק מהר את המידע הרלווטי להשגת המטרה, ולפעול. עם מה שלא רלוונטי או לא מסייע לפתור בעיה, לא מתעסקים יותר מדי.

נשים - שוב, בהכללה גסה - הן חיה אחרת. אנחנו יודעים שזו חיה שאוהבת לדבר ועוד יותר אוהבת שמקשיבים לה. אבל גם תפיסת המציאות שונה, מתעמקת במקום ממצה, אולי בגלל שנים ארוכות מדי כמי שמחזיקות את המבנה החברתי הבסיסי בכללותו. נשים מייחסות משמעויות להמון דברים שגברים פשוט מחליקים הצדה, ועל המשמעויות הללו נבנים תלי תלים של פרשנויות. הפרשנויות יוצרות רגשות, הרבה רגשות, וגם הרגשות הללו הם משהו שנשים מייחסות לו הרבה יותר משמעות בפני עצמו, בניגוד לגברים שלא פעם רואים ברגש רק גורם הנעה לפעולה כלשהי - דפוס שמתסכל נשים מזה דורות.

יש יתרונות לשתי הגישות, כתלות בסיטואציה. אבל ברור שכשהן פוגשות זו בזו, הצרכים והנטיות של האחת לאו דווקא תואמים את אלו של האחרת. גברים "מותשים" מהצורך הנשי בדיבור ובהקשבה ומהתמקדות בדברים שעבורם הם חסרי משמעות. נשים מתוסכלות מהצורך הגברי בתמציתיות ובשקט ובחתירה למטרה, שמוביל להקשבה בלתי מספקת, לחוסר שיתוף ולגישת פתרון בעיות במקום הכלה.

בעבר, גברים היו "גברים" ופחות ציפו מהם להיות קצת יותר "נשיים" באוריינטציה. אל תהיה הספוג המכיל שלי, בשביל זה יש לי חברות, אתה תלך לפרנס ולהגן כמו גבר טוב. זה עבד בשביל חלק, פחות בשביל אחרים ואחרות. היום מצופה גם מנשים להיות יותר "גבריות" וגם מגברים להיות יותר "נשיים", ובגדול זה מעולה. רק צריך לזכור שאלפי שנים של זכרון אבולוציוני לא נעלמות ברגע ולא פלא שלפעמים אנחנו מותשים או מתוסכלות.

חצי אוף-טופיק ובהמשך לדברים של זאלופון:
אחד הדברים המתישים בנשים (עם כל הכוכביות והסייגים הברורים מאליהם) הוא הצורך הבלתי נלאה ב- venting, היינו הצורך לפרוק אמוציות לשם פריקת האמוציות ולא לשם חיפוש הפתרון הרלוונטי.
זה המקום לציין שהפעולה הזו לא רק שלא עוזרת לפרוק מתחים אלא היא אף מעלה קורטיזול (הורמון הסטרס) ובכך עושה את הפעולה ההפוכה בדיוק.
וכשאתן מבקשות מאיתנו להכיל את זה, אתן מעלות גם לנו את הקורטיזול ובאופן כללי את הסעיף.

נשים, תפסיקו עם זה.


מקור:
https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0272735824000357?via%3Dihub

מקור מתומצת (מדע פופולארי):
https://ccp.net.au/the-key-to-managing-anger-to-vent-or-not-to-vent/#:~:text=This%20is%20often%20understood%20to,effectiveness%20of%20these%20two%20approaches.


נ.ב. גם ריצה לא עוזרת אבל לפחות היא טובה לבריאות.

כן

אבל זה שווה אתזה.
מי שלא טוב לו שמעתי קל בגריינדר

זה פשוט שיש עבודה של נשים שאף אחד לא סופר כי זה ברור מאליו.
זה שאישה תנקה לך את הבית ותבשל זה נון אישיו. אבל כשגבר עושה את זה את "ניצול" ודרמה.
שנים נשים עושות את העבודה הרגשית בבית ומחזיקות את הגברים מבחינה רגשית, אבל זה לא נספר.
כמות העבודה הרגשית שאני עושה עם גברים על הפחדים שלהם, על המקומות שהם עוד לא שלמים בעצמם, על הבלאגן בראש, על אני לא יודע וכן יודע ולא בטוח, היא עצומה.
להכיל את הקושי, להכיל את התסכולים, לעשות את העבודה האינטימית ולהיות אוזן קשבת.
אבל זה לא נחשב מתיש כי יש לנהוג בעדינות במקום הרגיש של גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת.

יש דברים שפשוט לא נספרים.

אני רואה המון גרושים שפשוט לא מוצאים את עצמם אחרי הגירושין וגם מאוד כועסים ומבולבלים כי אולי הנשים יורדות בפרנסה אבל גברים מאבדים את זו שניהלה להם את המקום הרגשי

וגם סתם נקודת מבט לא קשורה.
יש הרבה אנשים שמאווררים את הרגשות שלהם בדיבור כדי לעבד אותן.
בעוד שיש אחרים שיותר נזהרים במילים ושוקלים את המילים מחשש שישמשו נגדם.
לעתים זה להגיד אני מקשיבה, גם אם כרגע לא מגיבה
או אני רואה שאת צריכה את המרחב שלך שתדעי שאני כאן
ביוש

WORD

וגם עוד מחשבה מהאוטו. ברור שנשים פי אלף טובות באמפתיה ועדיף "לפזר" את המטען הרגשי.
אבל אתם האדם שאנחנו רוצות ואליו אנחנו חוזרות הביתה ופוגש אותנו בחיוך. ולכן, אתם האדם שאנחנו מספרות שהיה לנו יום חרא במקום להתחיל לשלוח הודעות ולהתקשר.
לפעמים בא לי להכנס הביתה ושמישהו ישאל אותי מה שלומי

זה כל כך נכון, לכל מגדר.

לפעמים בא לי להכנס הביתה ושלא ירקו עליי וינסו לדקור אותי. אבל מה לעשות, זוגיות היא דבר מאתגר.
וברצינות, אין צורך לקחת את זה לקיצון. גם גברים, בלתי תקשורתיים ככל שאנחנו יכולים להיות, שואלים את האישה שלהם מה שלומה כשהיא חוזרת הביתה, ולא כי הם חייבים אלא כי באמת אכפת להם. אם הגבר שלך לא מתעניין בשלומך, הבעיה איננה מגדרית אלא פרסונלית. לא חושב שלזה היתה הכוונה בשאלה הפותחת של השרשור הזה.