חוויות מהסשן האחרון....

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 12 במאי 2005

לדבר על גבולות, להגדיר מה את מוכנה שיהיה בסשן ומה לא - אין פירושו שאת מגישה לדום שלך תסריט כתוב של הסשן הבא.

הצורך להגדיר גבולות נובע מהעובדה שבמערכת הכוכבים שלנו יש מחסור רציני בדומים ודומיות שיודעים לקרוא מחשבות.

ועד כמה שהפנטזיה "שהוא/היא יידעו מה אני רוצה וצריך ולא רוצה ומפחד מבלי שאצטרך להגיד מילה" מושכת - ברור לכל מי שעבר את גיל הינקות שהיא בדיוק בגדר פנטזיה.

אנשים בוגרים שרוצים משהו, צריכים למצוא דרך לתקשר את הרצונות, הפחדים, הקשיים הפנטזיות הכמוסות והגבולות שלהם לשותפים שלהם.

ושותפ/ה טובים ידעו לבנות סביבה בטוחה שתאפשר את הדיאלוג הזה.

במקומות שבהם נתקלתי בקושי, גיליתי חלקים בשותפה שלי שלא ידעתי שהיו קיימים.
ובחלק מהמקומות הללו, גם יכולנו למצוא דרכים להתגבר על הקשיים, ולפעמים אפילו מצאנו מכרי זהב שלמים...

נכון, קשה להתחיל לדבר עם אדם אחר על הדברים שכל החיים שלנו אמרו לנו שאנשים "נורמליים" אינם עושים זה לזו.

אבל כשזה קורה - קורים דברים נפלאים עוד יותר.

החלק הנוסף שנובע מהיותנו אנושיים הוא הצורך במילת בטיחות.

בעולם שבו "לא" פירושו יכול להיות "כן", "די" פירושו "עוד" ו-"תפסיק" פירושו "שלא תעז להפסיק" - חשוב מאד שתהיה לכל השותפים בסשן דרך קצרה, פשוטה וברורה לסמן שעכשיו חייבים לעצור את הסשן, ולדבר מחוץ להקשר הבדסמי - כשני בני אדם שווים.

הסיבה יכולה להיות קשר שהדהדק והחבל לוחץ על גיד או עצב, מגע או מילה שלקחו לפלאשבק מהסיוטים, יציאה פתאומית ממצב הרוח הנדרש להמשך הסשן או פשוט הצורך בחיבוק ובמילה חמה - כדי לדעת שמי שעכשיו קושר, חותך, מצליף או מבצע כל פעולה אחרת הוא אדם ולא מפלצת.

שוטרת* • 13 במאי 2005

בצלמו , משרשור לשרשור אני אוהבת את רמת ההתמסרות שלך יותר ויותר.
הועלתה כאן השאלה (לא זכור לי ע"י מי בדיוק) , למה האדון שלה דיבר איתה על הנושא אם ממילא הוא לא תכנן להקשיב לה. אז זהו , שלדעתי הוא כן הקשיב לה, הוא עשה משהו שרבים כאן מהמגיבים לא עושים. הוא קרא אותה בין השורות. לכל אחד יש גבולות, אני יוצאת מנקודת הנחה שהגבולות האלו הן הפנטזיות הכמוסות . אלו דברים שלבד אתה לא יכול להודות שאתה רוצה, אפילו לא בפני עצמך. השיחה שנעשתה (שוב, לדעתי)נעשתה ע"מ לבדוק עד כמה היא מוכנה/רוצה את זה. הוא הסיק מדבריה שכן.
כולנו בני אדם , כולנו יכולים לטעות. לשם כך בדיוק קיימת הסייף וורד.

התעלמות מסימני מצוקה

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 13 במאי 2005

למי שחי בספק האם יש כאן ניצול, ולמי שמגינים על החופש שלנו לקיים בדסמ שהוא SSC, הסבר קצר.

שוחחתי עם האדון של בצלמו במסנג'ר באקבות הכתיבה שלה.
על פי החלטתו, גם היא נכחה בשיחה.
השיחה התקיימה לפני הסשן שהיא מתארת כאן.

בין הנושאים שהעליתי היה הנושא של התנתקות.

התנתקות היא תגובה פסיכולוגית של המוח למצב מצוקה - כדרך להגן על הנפש ממצבים קשים.

הנושא של התנתקות במהלך סשן הוא מוטיב חוזר בכתיבה על הסשנים שלהם.

הסברתי לו את התופעה, ואת הגורם האפשרי לה.

ואכן, בסשן הזה אנחנו רואים את התגובה שלו - הוא איננו מפסיק את הסשן, שמשהו בו גורם לה מצוקה, אלא "מוציא אותה מתוך ההתנתקות".

פיתרון נאה של אדם שמרוכז מאד בעצמו למצב מצוקה קשה של השותפה שלו.

BrutallDom • 13 במאי 2005

.

אני רוצה להזכיר לך דן קאפ, או אולי, בעצם, לחדש לך.

אנחנו מתעסקים פה בחומרים מאד מאד קשים,
אנחנו מתעסקים בחומרים שהכי קשה לקבל ולהכיל, באחרים, ובמיוחד בעצמנו.
אנחנו מתעסקים בסאדיזם ומזוכיזם, בהשפלה ורמיסה, באיבוד כבוד ואיבוד זכויות וצלם.

וכן , זה מעורר רגשות . רגשות חזקים, רגשות סוערים, זה מציף ברגשות.

אולי עד כאן לא חדשתי לך הרבה, אז הנה החידוש. בדיוק בשביל זה. אבל בדיוק בדיוק בשביל זה

בשביל סערת הרגשות, בשביל עוצמת הרגשות, בשביל הצפת הרגשות,

בשביל זה אנחנו שם, בשביל זה אנחנו עושים את זה.
זה מה שאנחנו רוצים ומחפשים.

והנה עוד חידוש דן קאפ. לא כל התנתקות מעצמנו היא מסוכנת, לא כל התנתקות
מעצמנו היא נזק נפשי, ולא כל התנתקות מעצמנו היא בהכרח סימן לזה שקורה משהו לא טוב,
או , במיוחד או, לא רצוי מבחינתנו.

אז פתרון דן קאפ הקלאסי , של עצרו את העולם אני רוצה לרדת, הוא פתרון טוב,
אמנם רק לצרכי בטחון אבל פתרון טוב, אבל לא הפתרון היחיד, ולא
תמיד צריך את פתרון דן קאפ . ולפעמים יש פתרונות יותר טובים מפתרון דן קאפ.

אגב, גם חלימה וחלימה בהקיץ זה התנתקות.

אה, ועוד משהו, יש גם איזה מבחן תוצאה קטן, יש גם,
ואפילו במקרה קיצוני כמו של בצלמו, את השאלה.....


היה לך בסדר ?
היית חוזרת על זה שוב אם יכלת ?
זה היה לך חוויה שכשאת משחזרת מעוררת בך רגשות חיובים ?
זה פגע בך באיזה דרך ?

אם התשובות לכל השאלות האלה הם חיוביות וטובות, כנראה שאסון גדול לא קרה שם.

ועוד משהו על העוד משהו דן קאפ.

נימה קצת פחות פתרונית והרבה פחות מטיפה היתה עוזרת לי (לפחות לי) לקרוא אותך.
וודאי וודאי שנימה פחות שיפוטית היתה עוזרת (שוב,לי) לקרוא אותך.

בברכת שבת שלום ומנוחה.

.

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 13 במאי 2005

אני רוצה לחדש לך, ברוטל דום, או יהא שמך אשר יהא בפורום כזה או אחר,
מידת הקיצוניות שאתה מצדד בה מתאימה אולי לך אבל לא מתאימה לאחרים,
רבים או מעטים אבל לא לכולם זה מתאים.
הפתיחות המחשבתית שמתגלה לנוכח תיאור התנהגות, כמו למשל לחתוך חתכים בבשר החי
של השפחה, או לקחת את הדם ולצייר את השם שלך עם האצבע הנוזלת דם על גופה,
ולהכריח אותה לטעום ולאכול את הדם שלה, איננה אומרת שכולם חושבים שכך צריך
להגיע להצפת רגשות ובשביל זה אנחנו כאן.

תרשה לי לומר לך. הכללות מעולם לא עשו לי טוב וההכללות שלך עושות לי רע.
זה לא אנחנו זה אתה. מותר לך לחשוב שיש אולי דומים לך, אבל מותר לי לחשוב שיש
הדומים ומזדהים עם מחשבה אחרת משלך. הכללות, סלח לי, זה מניפולטיבי.

התנתקות היא אולי טעות לשונית. המילה הנכונה היא בריחה. בריחה מתוך מציאות ומתוך מצוקה
נפשית שהעומדת מולה לא מסוגלת להתמודד איתה ולכן הגוף בורח למקום שלו.
זו איננה התנתקות ובודאי שלא מתוך טוב.
זו בריחה מתוך רצון הגוף לא להיות שם מתוך הבנה של כמה רע זה להשאר, עבור עצמו.
ואם אתה חושב שאתה יודע יותר טוב מהנפש שלה עצמה מה טוב לה, אתה בבעיה חמורה.
במצב הזה נפש המתמודדת כבר לא כאן ובודאי שמילת בטחון כבר לא תעזור לה.

אנחנו אכן מתעסקים בחומרים קשים מאד, ולך יש את הנטייה להתענג מהם.
קח בחשבון שהנטייה היא שלך.
"..השפלה ורמיסה .. איבוד כבוד ואיבוד זכויות וצלם.." זה מה שבא לך לעשות לה אולי ,
לא של כולם.

ושוב, אם זה מתאים לך ולה , אחלה. רק דבר אחד אסור לך לעשות. להכליל.
זה אתה, זה לא אנחנו.

שבת שלום מנוחה והנאה שלמה.

אני חייבת לשאול

פומיקי • 13 במאי 2005

הפרסום הז העלה אצלי שאלה ששאלתי לא פעם, ועוד לא קיבלתי עליה תשובה לעניין. מה ההבדל בין סאבית, לסמרטוט רצפה?
אני אוהבת את המניפולציה שהפעיל האדון שלך. אמרת שלא מתאים לך, אז יורדים מהעניין, כי "את לא מוכנה" וזה בסדר וזה לגיטימי (אם אכן זה בסדר ולגיטימי, לכי תדעי), כי אי אפשר לצפות מתהליך של כניעה שיהיה מיידי וטוטאלי. אפשר לצפות, אם מתכוננים גם לאכזבה.
אבל אז הסתבר שמילים הן מילים הן מילים, ומעשים, מה לעשות, לחוד. אמרת שאין לך גבולות, וזה מטריד אותי, מזכיר לי משהו שפעם הקפיץ אותי מאוד. שאל אותי אדון, "מי את?", אמרתי לו, "אני אדם, אני אישה, ואני שלך". זה בלתי נמנע, מרגע לידתי. נולדתי אדם, נקבע מיני, הגעת אתה. "לא" אמר לי האדון. את לא אדם, ולא אישה ולא שום דבר כזה. אולי אחרי שתוכיחי את עצמך, אני אקבע שזכית להתכנות אדם.
האם זה בדס"מ? האם זה שפוי? איפה כאן ההסכמה?
אישה, או גבר, שמביאים את עצמם לעולם הבדס"מ, לא מתוך מטרה להפוך לשלולית איכס אנושי, אלא להיפך, להעזר באדון, במלכה, על מנת להגשים את הפנטזיות הכמוסות, לגדול כבני אדם, להתפתח, ללמוד על עצמם ועל (העזתי לומר) אהבה, ומגלים שהם בעצם סמרטוטים מימי הביניים, כלי ריק (נעלם, משומש) ואינם עוד אנשים "בצלמו", איזה מילה תושיב להם את הבטחון?
איזה יופי שאפשר למצוץ לחבר של האדון ולהרגיש אחר כך כמו זונה.
מה חבל שאחר כך נשכך מאיתנו ה"לא" שאמרנו. הדאגה של האדון לשלומנו.
כמה טוב שאפשר להתפלש בדמנו, בזרעם של אחרים, ולקרוא לזה אהבה.
אני הבן אדם האחרון שיבוא בטענות לדם, לזרע, גם אני הורכבתי ממרכיבים אלו.
אבל, "לא".
בכוח המוח, כתבת כאן שהיא מודעת לכוחה להפסיק. מהמקום הזה הרבה פעמים נפלתי. אני יכולה להפסיק, אבל אז הכל נפסק. האכזבה של האדון, האכזבה שלך מעצמך, האם גם שם ישאר חיבוק ואהבה? מי שמאיתנו שמוכנה, ממצב צבירה נוזלי מתאדה, לבדוק את ההנחה הזאת, שתקום.
וגאלה, תתקשרי אליי מאמי. יש לנו על מה לדבר.

הבנת הנקרא

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 13 במאי 2005

ברוטאל יקירי - בחרת בנימה אישית, משום מה...

אם תחזור ותקרא את מה שכתבתי לבצלמו וה"אדון" שלה, תוכל למצוא שם התיחסות למה שאתה קורא מבחן התוצאה.

ואם תחזור ותקרא את מה שהיא כותבת, תוכל גם לראות כיצד מבחן התוצאה שאתה מדבר עליו עובר.

ואם תיזכר במה שאני כותב, ונדמה לי שאנחנו מכירים לאורך זמן מספיק לצורך כך, אז כנראה שההבדל בין שנינו הוא שאני מעדיף שאדם יישאר עם תחושה של "עוד" או של "למה הפסקת", מאשר שאדם ייפגע במהלך סשן.

כי כשיש ספק, אני חושב שדום סביר צריך לעצור ולבחון מה קורה ולא להמשיך.

במקרה הכי גרוע - הוא יקבל חיזוק לרצון של הסאבית.

אני חשוב שברור גם לך, וגם לי שמי שמדובר בו לא עצר.

זה איננו ויכוח תיאורטי על בדסמ אקטרימי - אנחנו מדברים על מצב שבו מישהי נתונה (או היתה נתונה).

כמדומני שאתה כבר אמור לזכור שלי אין שום התנגדות לאקסטרים - כל עוד הוא בטוח, שפוי ובהסכמה הדדית המודעת לסיכונים.

רפאל • 13 במאי 2005

בצלמו כתבה:

הדברים האלו עררו בי מידה רבה של הזדהות. עבורי, הרצון להיות שם בשביל מלכתי הוא חזק כל כך, עד שמילים כמו "אתה לא בשל" יכולות להשפיל ולהכאיב יותר מאשר חווית הדברים שעליהם נאמר "אתה לא בשל". אותו רצון של "לא אכזב" נשמע לפעמים מטופש לגמרי, אבל הוא חזק כל כך, ואותי הוא מלווה תמיד בקשר עם מלכתי.

מרגע שמלכתי רוצה דבר מה, אז גם אני רוצה בו במובן מה. זהו רצון מורכב, ולא פשוט, אבל הוא נוכח בהחלט. לפני כמה שבועות, בפורום של הבנים על הבנים, ניו-בוי העלה כמה תמונות של תפירה. התמונות האלו החרידו אותי לגמרי. אין בי אפילו זיק של תשוקה לתפירה. אבל כאשר מלכתי הסתכלה באותן התמונות – עיניה נצצו. ועכשיו, מפני שאני שלה, גם רצוני מושפע משלה. לעולם לא אבקש להיתפר, ולעולם לא אענה לבקשה כזו מבלי להשמיע פחדים ומבלי שאתחנן לדחייה עד אין-סוף, אבל גם לעולם לא אמנע זאת ממלכתי. אני יכול להבין כיצד ניתן לפחד מדבר מה, ועדיין – לרצות להתמסר. ישנם כמה וכמה דברים שם נכונים לי, למרות שאי אפשר לאמור עליהם במפורש שהם רצוני. אני זקוק להתמסרות. ואני זקוק להתמסרות שהיא למעלה מציות יבש לתכתיבים שלי.


דאן-קאפ,

אינני מבין את הביטוי "מחוץ להקשר הבדסמי". ולייתר דיוק – אני מבין, אבל הוא זר לי כל כך עד שבאופן אישי אינני מצליח להבינו ממש. אינני משחק עם מלכתי בשליטה. אינני יכול לבוא ולאמור לה "stop, הבא נצא לרגע מן ההקשר הבדסמי". ואין זה מפני שהיא קשוחה נורא או מפני שאני נעדר כל אופי. אלא פשוט מפני שהיא שולטת ואני נשלט. ככה זה. גם כאשר אנחנו מדברים על בדס"מ – היא נשארת מלכה ואני נשאר עבד. באופן אישי, אם הייתי חפץ בשוויון, לא הייתי נמצא פה. אני מחפש אהבה, אני מחפש הערכה, אני מחפש כבוד, אני מחפש שליטה, אבל לא שוויון.

הבסיס של הקשר שביני לבין בת-זוגי אינו "מחוץ להקשר הבדסמי". אין גבולות או חילופי דברים לא-בדס"מיים שמבטאים את הקשר ה"אמיתי", ורק תחתם מתקיים הבדס"מ כמין מחזה מוסכם. הבסיס של הקשר הוא אהבה, כבוד, הערכה, ובין השאר האמונה שלי שבת-זוגי היא מלכה טובה ורגישה. כמו שאמרת, לפעמים ה"הן" וה"לאו" מתבלבלים לנו. הפתרון לדבר (לפחות מבחינתי) אינו גבולות, אינו הסכם "משפטי" כלשהו, ואינו מתחבא באיזושהי מציאות לא-בדס"מית. הפתרון הוא רגישות. ורגישות פירושה שמגיעים למקום שהוא למעלה מלתפוס אדם במילה. אותו מקום שבו השולט יודע לעשות "לא" גם כשנאמר לו "כן", ופעמים – לעשות "כן" כשנאמר לו "לא". באותו מקום גם יודעים שזוגיות לעולם אינה נקיה מטעויות, וישנה מספיק אהבה כדי שלא תופיע כוונת זדון, ומספיק אהבה כדי להרשות לאחר לטעות מבלי שממהרים להעמידו לדין.

ועוד דבר, דאן-קאפ:

אתה מכיר בוודאי ילדים קטנים. לפעמים הוא משתוללים, רצים, נופלים על הארץ, מקבלים מכה חזקה – ובוכים מאוד. ולפעמים – הם מקבלים מכה מבלי שהם בוכים מייד. הם רק משתתקים ומסתכלים באיזה מבוגר לקרוא את התנהגותו. אם אותו מבוגר רץ כדי להרגיעם – אז הם פורצים בבכי. אבל אם הוא צוחק איתם – אז הם צוחקים איתו חזרה.

וכמו ילדים, כך גם מבוגרים. לפעמים הם עוברים חוויות חזקות, חוויות קשות, חוויות מבלבלות, וחוויות שקשה מאוד לעכל לבד. אז פונים לחברים - ומדברים. או שפונים לפורום באינטרנט - וכותבים. גורלן של אותן חוויות אינו רק ברגע התרחשותם, כי אם גם באופן שבו הן מתעכלות לאחר מכן. אם אדם מבולבל, אין הכרח למהר ולדוחפו אל תוך תבנית חוויה של "ניצול, סכנה וזעזוע". באמת שאין חובה לחנך אדם להרגיש מנוצל כאשר פתוחה בפניו גם אפשרות אחרת, חיובית בעיקרה, לחוויית הדברים.

ניצול אינו מציאות אובייקטיבית. אם כן, מדוע אתה מתעקש שבצלמו "תעבור את מחסום ההכחשה העצמית" ותתחיל להרגיש מנוצלת? אם היא שלמה עם המצב, ואינה מרגישה מנוצלת, מה רע בכך כל כך? למה חשוב לך כל כך שהיא תרגיש שם מנוצלת?

אם בצלמו יכולה להימצא במקום שאותו היא תיארה בלב שלם, ומבלי להרגיש מנוצלת, – אני חושב שזה נפלא.

ספל חמאה • 13 במאי 2005

דבר ראשון אני רוצה לומר - את כותבת יפה ומוחשי, אפשר ממש להגיש אותך מעבר למילים, זאת הסיבה (אני מניחה) שאת מקבלת כאלה תגובות, אפילו אני הגעתי לכאן במיוחד בשבילך.

דבר שני - כל מה שכתבו עד עכשיו, זה נכון, וכשאני אומרת *כל* אני מתכוונת לזה. אני יודעת שאת קוראת, ואני יודעת שאת מפנימה, ואבל אני יודעת גם שאת לא ממש יודעת מה זה אומר לך.

הציטוט הנבחר שלי:
בראש כל הזמן רצות מחשבות מה אני עושה כאן? זאת לא אני, זו מישהי אחרת

אם אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי את השאלה הזאת - וזאת התשובה, אני יודעת שאני צריכה לעוף דה-פאק-אאוט-אוף-דוגג'
אין בעייה עם להרגיש מישהו אחר, או עם המשחק, יש לי בעייה עם הביטחון. (וכבר כתבו לך על כך טובים ממני)

אני רוצה לספר לך מהניסיון שלי - גמני יודעת מעט מאוד על הגבולות שלי, גמני לא משתמשת במילת הביטחון (וזה מתנקם בי, פעם סאן נפסק בגלל החשש שאני לא אשתמשש בה), גמני רוצה לשים את בטחוני המלא בשולט, להתנער מעצמי ומאחריות כוללת.

ואני יכולה לעשות את זה עם כל אחד, זה לא באמת כזה קשה, בטח לא כאן, כשכל אחד יודע (כביכול) את התפקיד שלו - הפיונים במקום ומשחק מתקיים כאילו מעצמו.
אלא שאז את מפספסת את מהות המשחק, תאמיני לי (או לא), אני יודעת, גם אני משחקת אותו, אני מכורה, ומוכנה לעיתים להסתפק בזה.
אבל כשאני בוטחת באדם שמולי, באמת בוטחת, זה מפסיק להיות משחק - זה הופך להיות הדבר האמיתי, הסיבה האמיתית בגללה אני מכורה לעניין, המהות שבמהות.

לפי מה שאת מספרת, במילים שלך ובין השורות, אני רוצה להגיד לך - זה לא עובד כך, אני יודעת ואוהבת להתמסר לחלוטין, ולהעביר סמכות, אבל אף אחד לא יכול להסיר אחריות מעצמו, ואת חייבת לקחת אחריות על עצמך, רק כך תוכלי להגיש אותה לאחר.

והאדון שאת מחפשת - הוא לא יהיה מוכן לקחת ממך שום דבר פחות מזה, כי איך אפשר לקבל משהו שאין? מה את מגישה לו? את הלב שלך מעוך, מרופט, יבש וקשה? לא! לא! את תהיי חייבת לעבוד קשה על עצמך לפני שתוכלי להגיש אותך - לב חי, פועם ומלא לשמירה בכספת הכי יקרה לו.

ומי שיש לך עכשיו, תסלחי לי, אני לא מכירה אותו, אבל הוא אדיוט (במילה עדינה).


>ספל חמאה מוסיפה חיבוק חזק, חם ואוהב<

lain • 13 במאי 2005

בצלמו,
מאוד צפוי שתקבלי תגובות מעין אלו
כולנו רוצים לאכול את עוגת הטירוף ולהשאיר את נפשנו שלמה
גם להגשים פנטזיות קיצוניות כפי שהצגת (יודעת עכשיו שאת שלי עדיף שלא אפרט בכלל בפורום זה) וגם להחשב "נורמאלית".

אני לא יכולה לומר לך לכאן או לכאן יען כי לא מכירה את טיב היחסים שלך עם אדונך
לדעתי מה שחשוב הוא מה חשת ביום שאחרי, ומה את חשה כעת בהזכרך בסיטואציה שהיטבת לתאר לנו
יכול להיות שאדונך מנצל אותך לסיפוקו הבלעדי
ויכול להיות שזו דרכו לחוש אותך ולהגשים למענך את הפנטזיות הכי אפלות שלך שלהודות בהן בפה מלא אינך מסוגלת עדיין, יכול להיות שכך הוא
אבל רק את תדעי זאת
אם במהלך הסאשיין מתגנב ספק לליבי פירושו כי המקום שהגעתי אליו לא טוב לי
כשטוב לי אין לי אפילו שניה לחשוב על מקומי ואני פשוט "עפה" לשם
וכך סקס בדס"מי צריך להיות לטעמי.

הדבר היחידי שהדאיג אותי היה שרשמת כי אין לך גבולות
אינני יודעת מיהו אדונך, אך יודעת גם יודעת כי יש בעולמנו לא מעט בני אדם שרק מחכים לבני אדם נזילים אשר יפלו לידיהם המתועבות
תני דרור למחוזות הדמיון שלך
אך שמרי על עצמך
וגבולות נועדו בדיוק לשם כך.

נ.ב.
מעולם לא חשתי צורך לומר את מילת הבטחון אך ביום שאחוש בכך, לרגע לא אחשוש לאומרה
כי אין זו בושה, ולבטח לא מערער את תפקידי כנשלטת.