על הכוס המגולח והפתולוגיה הגברית

שלגי- סתם כי בא לי לפנק.

מUחדת • 6 ביולי 2012

את כפרה- ואני מקבלת אותך כמו שאת, אשה משוחררת!
תודה על ההסבר. מובן ביותר והזכיר לי מאמר חשוב שקראתי במוסף כלכליסט לפני כמה שבועות:
"למה נשים מעדיפות בוס ולא בוסית"- ושם יש אזכורים להרבה מלכות דבורים אבל גם לתקרות הזכוכית.

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3569816,00.html

פפריקה • 6 ביולי 2012

למען הגילוי הנאות רק אציין בקטנה שלא קראתי את כל השרשור, יש לי שלום עולמי על הראש.

קראתי חלקים נבחרים, ניהלתי דיון עם מיוחדת ואמרתי לעצמי שאני צריכה להגיב כי יש לי מה להגיד.
זה רק אף פעם לא מסתדר לי טוב לתוך משפטים קוהרנטיים, כי יש לי בעיות של הפרעת קשב ונטייה מוגברת לצרוך פחמימות לקראת הוסת. אבל כל זה לא קשור.

תחילה ארצה להתייחס לדבריו של זאלו,
הוא כתב משהו על כך שאין זו בעיה עבור נשים להכנס לפוליטיקה ולהיות כל דבר שירצו, אם רק ירצו בכך. נטען שאין בעיה של חסמים והדרך פתוחה בפני מי שרק תבחר ביום בהיר אחד, לצעוד מעדנות אל עולם כזה או אחר מבלי להיות משועבדת לדפוסי החברה.
אז תיקון קטן: פעם קראתי באיזה מאמר שישנם שני מקצועות שבו נשים מרוויחות בערך כמו גברים, מדובר בדוגמנות וזנות. נשים מרוויחות 60% אחוז ממשכורתו של גבר באותו מקצוע עם אותם נתונים. זה שהדרך לכאורה פתוחה בפנינו הנשים, לא אומר שיחס לו נזכה במקום העבודה, יהיה שווה ערך ליחס שיקבל גבר.

קח לדוגמה את אחד ממקצועות הרפואה, כירורגיה כללית, אני עבדתי באחד מבתי החולים שבהם בשתי מחלקות כירורגיה א' וכירורגיה ב' (מתוך 20 מתמחים), היו רק שתי מתמחות. אחת מהן לא עמדה בעומס שהעבודה הזו דרשה ממנה, ולא חזרה למחלקה אחרי חופשת הלידה. המתמחה השנייה, לא מנהלת חיי זוגיות, אין לה ילדים ואלו לא עומדים על הפרק מבחינתה. אני מבינה את עניין הבחירה, אני מקבלת את הרצון של כל אחת להחליט עבור עצמה, אבל אני גם לא כזו טיפשה להאמין שהמחיר שהאישה תשלם במקצוע הזה, הוא נמוך מהמחיר של גבר.

בעוד אישה כורעת תחת הנטל ישנם המון חסמים שמפריעים לה בדרך.
אתה ושכמותך, יכולים עד מחר לטעון ששוק העבודה לא ממוגדר, זה נכון שהביורוקרטיה לא אישית ואינה עושה אפליות, אבל כל עוד בכנסת יקצו במיוחד מקומות עבור נשים - זוהי בדיוק הבעייתיות שעומדת בבסיס שוק העבודה. ישנם מקצועות שמוגדרים כמקצועות נשיים, עם שעות עבודה גמישות, עם מאפיינים נשיים. בעוד מקצועות גבריים שאינם בעלי אותם מאפיינים, למעט אולי עבודה פיזית שמצריכה כוח ופחות זריזות ידיים כמו שהיה מקובל אז.

גברים מעולם לא צריכים שיקצו להם מקומות עבודה, לא בכנסת ולא במפעלים. לגברים תמיד היו מקומות עבודה והם אינם נזקקו למישהו שילחם על המקום שלהם.
אי שוויון מובנה בפרקטיקות של ובתפיסות של מקום עבודה, ישנה דיכוטומיה בין הפרטי לציבורי - האישה אחראית על הספירה הביתית והגבר על הציבורית ולכן בשוק העבודה הן נתפסות כמשניות. כמשניות, היחס שהן מקבלות הוא בהתאם.

כאשר גיסתי נכנס להריון השלישי שלה, הבוס שלה אמר לה שהוא מקווה שזו הפעם האחרונה. גיסתי היא דוקטור למתמטיקה, מרצה באוניברסיטה ועובדת במשרה בכירה באחד הבנקים הגדולים. האם ייתכן שהיא תצטרך לתת דין וחשבון לבוס שלה על מצב הרחם שלה וצפי לידות שלה? גבר בחיים לא היה מקבל את אותה הערה. ואם היה מקבל, זה בטח היה מלווה באיזו צ'אפחה מילואימניקית וקריצה.

נשים מקודמות פחות, מתוגמלות פחות, מפוטרות יותר ומוערכות פחות. חלק גדול מאוד מהנשים אינן זוכות ליחס אוהד כאשר שעות העבודה שלהן חורגות מהנורמה.

מעבר לכל זה, איך זה מתקשר עם שיער כוס אתם שואלים ואני אענה לכם:
בגדול, אני מסכימה עם כל מה שפרלין כתבה. אני גם מרגישה שאני כבולה בשלשלאות.
במשך שנים אני עשיתי הכל כדי להיות כוסית.
תמיד חשבתי שזו בחירה שלי, אבל היום אני כבר באמת לא יודעת. אני מגלחת, מורטת, מסדרת ציפורניים, הולכת לחדר כושר, מסדרת לעצמי ארוחות, מורידה במשקל, מעלה במשקל, מעדיפה גלי או בעצם חלק, רוצה ארוך אבל הכי יפה קצר, השדיים שלי עצומים, אני אכרות אותם, אני אהיה למעלה כי ככה לא רואים לי את הצמיג, אני אקנה בגד ים שלם, אסתיר את הצלוליט מכאן, אעשה שפם ושחי, אדבר בנימוס, לא אקלל, אלעס בפה סגור, לא אוציא את התחתון מהתחת למרות שלא נוח לי ובא לי למות, אכניס את הבטן, לא אתחיל עם גברים ברחוב, לא אזמין מגה המבורגר במסעדה אקח סלט, תודה, עם מים מינרליים ולימון בצד. תודה ממש תודה. אשלם חצי מהחשבון, אלך על עקבים, כואב לי הגב, יש לי דלקת במנוש, הרוקח מסתכל עלי ושואל אם אני עושה סקס בטוח, קניתי פוסטינור הרוקח לא הפסיק לשאול אותי מתי היה האקט, אנשים שפוגשים אותי מרשים לעצמם תמיד להגיד לי "רזית" "השמנת", עם מבט מעט עקום והטיית הראש ימינה או שמאלה, אולי היא חולה, אולי היא בריאה, מצאה חתן, בקרוב אצלי, נשארו לי שמונה שנים ללדת, אני בת 32.
הרופא רוצה שאקפיא ביציות, אני בכלל מרגישה כמו איזו כוסית מטומטמת בגוף של אישה בגיל הבלות, איזה ביציות?! יש לי בכלל כאלו...? נמאס לי מהכול, נמאס לי מהשעתוק, מהשעבוד ונמאס לי להסתיר ולהכניס ולתת לכולם דין וחשבון על הגוף שלי.

נמאס שגופה של האישה מצוי כל העת תחת ביקורת גם של המערכת הרפואית, שבשנת 2012 עדיין מתעקשת על קיום ועדה להפסקת הריון.
כלומר, רוצה לומר, אישה אינה מסוגלת להחליט על גופה אז נקיים ועדה שתחליט עבורה אם היא רוצה את ההיריון או לאו. ואישור הועדה מותנה בכמה גורמים כמו גיל האישה, הריון מיחסים אסורים, או אם ההיריון מהווה סכנה ממשית לחייה ועניינים כמו נושאים רווחיים.
הסוגיה כבר אינה נתפסת כאישית, דילמת האישה בינה ובין עצמה, אלא כסוגיה פוליטית שיש לפקח עליה, ישנה זכות החלטה עליה ולא בידי האישה, אלא בידי ועדה שמונתה על ידי החברה.
כלומר, בשעתה הקשה של אותה אישה המבקשת לבצע הפלה, עליה לעמוד מול ועדה שכוללת פסיכיאטר, גניקולוג ועובד/ת סוציאלי/ת ולהסביר את הרצונות שלה ובכל הופכת הועדה לשותפה פעילה להחלטותיה של אישה על גופה. לא ניתן להתעלם מכך שהועדה הזו, אינה באה לטובת האישה, אלא לחנך ולפקח. חשוב להבין, אנחנו יודעות יפה מאוד מה טוב עבור שלנו, אני לא מכירה שום אישה שנכנסה להריון במטרה להפיל. זו חוויה איומה. הועדה אינה צריכה לפקח עלי ולא לחנך אותי.
אני לא צריכה להרגיש אשמה, או לא בסדר ולהתבייש במעשים שלי. אני לא צריכה מפקחים שיחקרו את ההתנהגות שלי. אני בטוח לא צריכה שיחנכו אותי.

בוטם ליין: יש לי ללכת לקניות ונקיונות של שישי,
צריכה להעמיד סירים, להעמיד מכונה, לעשות שוק, לקצוץ בצלים, תפחי אדמה, פיטריזיליה קצת ושום-
עושה קציצות מגדריות, מבשר שני המינים.

אחזור אחורי זה.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 6 ביולי 2012

גם אני בהתחלה לא מצאתי, אבל הייתי בטוחה שכבר שמעתי את המושג ושיש לי הבנה מעורפלת (ואינטואיטיבית) שלו. אני גם חסידה גדולה של ויקיפדיה. מצאתי את זה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Queen_bee_%28subculture%29

ובעיקר את זה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Queen_bee_syndrome

וממה שהבנתי, הכוונה העקרונית היא למצבים בהם נשים בעמדות כח מונעות התקדמות של נשים אחרות ואף מתנכלות לנשים המנסות להתקדם בסולם הדרגות ומעדיפות במודע לקדם מועמדים גברים. תוארו כמה מאפיינים של המצב הזה.

דובר גם על כך שנשים רבות מדווחות על קושי לעבוד תחת בוסית ומעדיפות בוס.

הגישה האישית שלי היא שהתופעה הזאת לא ניצבת לצד "תקרת הזכוכית" ככח משפיעה *נוסף* אלא קשורה בה הדוקות ומשלימה אותה. הגישה שלי היא חלק מאמונה כוללת יותר שגברים ונשים אינם מחנות יריבים אלא חברים באותה האנושות, שבה מבנים חברתיים מתבססים על יכולתם של גברים ונשים לשתף פעולה (ובהכללה, יכולתם של פרטים בעלי תכונות שונות לשתף פעולה, כדי שלפר את מצבה הכללי של הקבוצה).
גם מי שלא מכירה את המושג עצמו ("מלכת הדבורים"), יודעת (וששה) לדבר על נשים שמפנימות את הבדלי המעמדות ותומכות בהם. יש כל מיני גורמים אפשריים. אחת ההשערות היא שעל מנת להצליח ולהתקדם בחברה יש לאמץ את הנורמות שלה ולהתאים להן. אשה (מסויימת. לא כל אחת) שמנסה להתקדם בעולם שמעדיף סמכות גברית, מאמצת את השקפותיהם של בעלי הכח הנוכחיים כדי להידמות להם. לפעמים היא תראה בעצמה את היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. היא נחושה "להוכיח" שהגיעה למעמדה באמצעות כישורים אישיים נייטרליים ולא "בגלל" או "למרות" היותה אשה, ולהוכיח שהיא יכולה לתפקד היטב בסביבה גברית. לפעמים במודע ולפעמים לא, היא נוטה לאמץ נטיות שמרניות (שמרנות --> משמרת את המבנה הקיים --> מאפשרת להסתגל אליו ולהתקדם בתוכו + מטיבה עם מי שכבר נמצא בעמדת הכח).

קשה גם להשתלב במעמד גבוה בחברה וגם כל הזמן לערער על יסודות החברה. אולי אפילו סותר. רדיקלים מתאימים יותר לאופוזיציה.

כל מה שאמרתי עד כאן - אני לא מאד נחרצת בעניין הזה. זו עוד אפשרות בעיני. מה שאני כן נחרצת לגביו הוא שלא טוב לומר "כל הנשים". אני בטוחה שיש נשים שהתופעה הזו מתקיימת לגביהן, ואני בטוחה שיש נשים שהיא לא מתקיימת לגביהן. כל אחד מושפע מהסביבה בדרכו הפרטית ומשלב בזה את האישיות האינדיווידואלית.

* * *

עכשיו, נימה אישית יותר.

רוב החיים שלי שנאתי פמיניזם רדיקלי, בדיוק מהסיבות שציינו לוטוס ופריסי. גם היום אני מזדהה עם כל מה שהן כתבו. נורא מעצבן אותי כשאומרים לי שבחירות מסויימות שלי (תואר במדעי הרוח, העדפת קידום הקריירה של בעלי על זו שלי) נעשו לא בהתאם לאישיות שלי ולרצון החופשי שלי, אלא מתוך היותי קורבן של חברה פטריאכלית. זה מאד לא נכון בעיני. חונכתי להאמין שאני שווה בין שווים, שחשוב ללכת עם האמת שלי, שהרוב לא בהכרח צודק, שמוסכמות לא תמיד טובות, שנורא חשוב לבחון הכל בעין ביקורתית ולא להיכנע לתכתיבים. חינכו אותי לפעול מתוך עצמאות ובטחון, ללא קשר למין, עדה, גיל ונסיונות דיכוי מצד החברה. חינכו אותי לנהוג בסובלנות וכבוד לכל אחד ללא קשר למינו, גילו או מוצאו.
אני מאמינה שחשוב ונכון את מה שאני רואה לנכון ולא את מה שכופים עלי, ומאמינה שאני אכן פועלת כך, לפחות בדברים החשובים.

אמירות כמו "נשים צריכות", "נשים חייבות", "כל אשה צריכה", "כל אישה חושבת ש...", "כל אשה מרגישה כך" - נורא דפוקות בעיני, ולא משנה אם האג'נדה שלהן היא שוביניסטית, פמיניסטית, או זרובבליסטית.

עם זאת, לחשוב שהדעות שלי, ראיית העולם שלי, האישיות שלי - באו "מתוכי" ואינן תוצר של הסביבה שבה גדלתי, נשמע לי קצת מופרך. ברור שאני מושפעת מהסביבה (מדינה, תקשורת, שוק עבודה, חברים, משפחה). ברור גם שיש לי מוח משלי ואני יכולה לבחור מה לאמץ ומה לדחות. אבל זאת לא בחירה חופשית נטו. יש דבר כזה, "חוויות מעצבות". לכל אחד יש חוויה מסויימת של קיום והיא מעצבת אותו. ברור שאני מאמצת ומפנימה מוסכמות חברתיות. אם הן לא היו מופנמות על ידי אנשים רבים מאד, הן לא היו מוסכמות. חייבים להפנים מוסכמות חברתיות כדי להתקדם בחברה.
אבל אפשר להגדיל לעשות, ולא רק להפנים את המוסכמות שצריך להפנים כדי להתקדם ולהשתלב, אלא להבין כיצד מתבצעים תהליכי הפנמה כאלה ולפתח שליטה מסויימת בהם. גם ברמת הפרט - להחליט אילו הפנמות מטיבות איתי ולאילו אני מעדיפה להתנגד, וגם ברמת הכלל - להדיר או לעודד (כקבוצה) מוסכמות מסויימות ולהניע את השינויים בחברה לכיוון הרצוי (לעומת הכיוון האקראי).

* * *
כן, אני יודעת שחפרתי, אבל היה לי הרבה מה להגיד
תקציר: גם מלכת הדבורים היא תוצר של אותה התרבות שיצרה את תקרת הזכוכית.
אני מאמינה באינדיווידואליזם וברצון חופשי וגם בקיומם של תהליכים בהם החברה מעצבת את השקפות הפרט, וחושבת שלא צריך לראות אותם כסותרים אלא לשאוף להבין אותם ואת האופנים בהם הם משלימים זה את זה ולפעול מתוך הבנתם.


נ.ב. כל הנ"ל לא בא לבטל את אפשרותן ואת קיומן הממשי של העדפות הכוס הפרטי. כמובן שלוטוס צודקת בכך שיש נשים שלגלח את הכוס נעים להן ויש כאלה שזה לא נעים להן, והתחושה שלהן בנושא היא אכן פרטית. כל מה שכתבתי מתייחס לדברים שעלו בדיון ולהשערה שהעדפות פרטיות למעשה אינן בלתי תלויות.

זאלופון​(שולט) • 6 ביולי 2012

וזו בדיוק הסיבה שאני טורח להכנס בכלל לדיונים האלה. דיס-אינפורמציה בכמויות מסחריות הופצה על ידי הפמיניזם הרדיקלי ולמרבה הצער השתרשה בעוצמה כה רבה עד כי אנשים מאמינים בה בלי לבדוק עובדות. בעיניי, זה פוגע בחופש של אותם אנשים - במקרה זה החופש לגבש השקפת עולם על סמך מידע אמין ולא על סמך כזבים - הרבה יותר מכל אפליה שקיימת כיום.

ראשית, בדוגמנות נשים דווקא מרוויחות הרבה יותר מגברים, מה שלא צריך להפתיע לאור חוקים בסיסיים של ביקוש והיצע. לגבי זנות, אני לא יודע, ומרשה לעצמי להניח שגם לכותבת המאמר שקראת אין מושג של ממש. אבל אלה הכזבים החשובים פחות.

השקר המזיק יותר נוגע למיתוס ה-60%. מובן שנשים אינן מרוויחות 60% ממשכורתו של גבר באותו מקצוע עם אותם נתונים. זהו נתון שפמיניסטיות החלו להפיץ בארה"ב לפני 40 שנה בערך, וכבר אז הוא לא היה נכון. הנתון הנכון לישראל של היום הוא זה שהביאה מיוחדת: נשים מרוויחות בממוצע לשעת עבודה כ-85% ממשכורתו של גבר. נתון זה הוא ממוצע כללי ואיננו מתייחס ל-"אותו מקצוע עם אותם נתונים". כמובן שהעובדה שלא מדובר, בממוצע, באותם מקצועות ובאותם נתונים היא בדיוק מה שמסביר את הפער.

כאשר מבצעים השוואה של שכר עבור אותו מקצוע ואותם נתונים, מגלים פעם אחר פעם שאין הבדל בין גברים לנשים. לא בשירות הציבורי, לא בהייטק, לא בשום תחום כמעט. למעשה, נשים צעירות, משכילות ונטולות ילדים משתכרות בממוצע יותר ממקביליהן הגברים. שוק העבודה אינו מפלה נשים. בחירות אישיות - בראש ובראשונה הבחירה ללדת ילדים ולעזוב את שוק העבודה למענם, זמנית או חלקית - הן שפוגעות בהן כקבוצה, והן אינן מחייבות את האישה היחידה.

יכולתי לספק תימוכין לכל הטענות שלי, ומי שרוצה יכול בקלות למצוא נתונים באדיבות הלמ"ס וגוגל. אבל מניסיוני בדיונים כאלה, אין כמעט מי שרוצה. אנשים מאוד אוהבים להאמין שמפלים אותם לרעה ושמישהו אחר אחראי לצרותיהם, ולא לחינם תיאוריות מסוג זה תמיד זכו להצלחה אדירה (וגרמו, אגב כך, סבל איום). בעיניי הן זורעות בעיקר תסכול, מרירות, דפיטיזם ואיבה. הללו יכולים להיות דלק למהפכה ולשינוי, במקרה שמתקיימת אפליה אמתית. במקרה שלא מתקיימת כזו, הם סתם הופכים את העולם למקום אומלל יותר.

פרלין​(נשלטת){ש} • 6 ביולי 2012

האמת שנתונים על אפליה פחות מדברים אלי.
הם תמיד הבסיס הקר והמוצק שאפשר להשען עליו, לכאורה.

אבל האמת שנתונים סטטיסטיים הם מאוד סופיים. הם יגידו לנו מה גבר ואשה מרוויחים באותו תפקיד, מה הרקע האקדמי שלהם ,כמה ילדים יש להם. הם לא יגידו לנו מה הבחירות האישיות שהם עשו בדרך לשם. אבל אני לא מתכוונת להשלים את הסיפור על בסיס הידע שאין לי, לא תודה.
בכל מקרה קריאה של נתונים היא עניין הרבה יותר סובייקטיבי ממה שנדמה לנו. לפי דעתי לא פחות סובייקטיבי מלדבר על רגשות.

אני חושבת שהסיפור של החברה שלנו עכשיו הוא הסיפור האכזרי של ה"יופי".
אני אתמקד בנשים, ברשותכם. אין לי ספק שגם גברים (בעיקר צעירים) סובלים מזה, אבל אני מכירה יותר נשים.
יש לי שתי אחיות קטנות מאוד מוכשרות. באמת, מחוננות. שתיהן מצליחות בכל תחום שיעלה על הדעת: מתמטיקה, אנגלית, ריקוד, ציור. שתי ילדות קטנות ומוכשרות.
ושתיהן מתוסבכות תחת בקשר למראה שלהן. הן רזות, יפות, אנרגטיות ומפוחדות. מפחדות מגלידה (אויב העם) מפסטה מפחידה, מפחמימות מאימות. אחותי הקטנה בת ה-13 מדברת איתי על הפסקה של גלוטן וחלב. לא שאני נגד, להיפך, אבל מי חושבת על זה בגיל 13?
הרי היא לא חושבת על זה במונחי בריאות. אין לה מושג זה גלוקוז ולקטוז, היא פשוט חושבת שזה יעזור לה להישאר רזה.
ומדובר במקלון, כן? ילדונת רזה-רזה.
והילדונת הרזה-רזה הזו מתאפרת. היא מסדרת ציפורניים, עושה פן, מורידה שיער (שאין) מהרגליים. היא בת 13, בשבילה זו הדרך להיות אישה. בשבילי, ממרום גילי, זה נראה כאילו היא נכנסת למלכודת מתוכננת היטב שמתנה את התחושה הטובה שלה מעצמה בכמה טוב היא נראית/ בכמה היא מטופחת.
העובדה שהיא יפיפיה לא עוזרת לה, למרבה הפלא. המלכודת רק מתהדקת.

הדברים האלה מטריפים אותי. אני רואה את זה בכל מקום, אצל כל אשה. המנקה, המזכירה, המטפלת של סבתא שלי, החברות של אמא שלי, הקולגות שלי, החברות שלי, האמהות של החברות שלי, המנהלת שלי, נשים באוטובוס, נשים ברחוב, מוכרות בחנויות בגדים, פקידות בקופת חולים. כולן כולן כולן עסוקות רוב הזמן באיך שהן נראות. להשתגע!

מבחינתי עיסוק היתר הזה מפוצץ לי את הראש. מבחינתי, הורדת שערות נכללת בעיסוק יתר במראה החיצוני שכבר הפך שקוף ומבחינתי, הורדת שערות הערווה הוא הקש ששבר את גב הגמל.
כי זה אישי, אינטימי, שלי. וכי זה מה זה מסובך. (אני בחורה פרקטית, מה שיותר קשה - יותר מעצבן).

כאילו, לא מספיק? ברצינות, האין העם היהודי סבל מספיק? בכוס? בכוס?!
למה?!
וזה מכעיס אותי. התוספת הלא הכרחית הזו לרשימה של עיסוקים לא הכרחיים שלוכדים אותי ולא מניחים לי ולוקחים ממני זמן וחופש. אולי אני הדפוקה, שאין לי כוח ללבוש את האג'נדה הפוליטית שלי על הפרצוף. אולי אני בכלל צריכה לגדל שפם ולהפטר מתחושת הבושה הזו אחת ולתמיד.
בגלל זה כתבתי כבר בהתחלה - אני פראיירית ואדיוטית, ככה אני מרגישה.

the rain song • 6 ביולי 2012

עשיתם לי תיאבון עם כל הדיאטות האלה
אני הולכת לאכול פנקייק בבנדיקט
מישהי מצטרפת?

מUחדת • 6 ביולי 2012

מגלחת ויוצאת.
אני אהיה זו עם בתי השחי העבותים, העשן המיתמר מהחזייה והואגינה המגולחת.

the rain song • 6 ביולי 2012

אני זאת עם הטרנינג
תתפסי שולחן במעשנים כמובן

רפאל • 6 ביולי 2012

נוצות ומסמרים,

כבר אמרו לך את הדברים האלו, אבל אני אחזור ואגיד. את מצטטת כאן נוסחאות מרקסיסטיות שלא שרדו מבחן של ביקורת. היום ברור לנו שלא יתכן מדע פוזיטיבי, שמתאר את המציאות כהוויתה. כל מדע מתבסס על טענות פרימיטיביות, מושגים שאינם מוגדרים, ומנסח השערות. מאחר שאין לנו קריטריון לקבוע באמצעותו מהו תיאור נאמן של המציאות ומהו עיוות של המציאות, לעולם לא יעלה בידינו להבדיל בין מדע לבין אידאולוגיה בדרך שאת מציעה. ולעולם אנשים יאמרו זה לזה "מה שאני אומר זה מדע ומה שאתה אומר זו אידאולוגיה", כפי שמאז ומעולם אמרו זה לזה "אני צודק ואתה טועה"

מה שמיחד מדע, ומבדיל אותו מאידאולוגיה, הוא הנכונות לקבל ביקורת, ההזמנה של ביקורת, וניסוחן של השערות שבעקרון ניתנות להפרכה. הפמיניזם הרדיקלי אינו עושה את זה. וגם את לא, כאשר את פוטרת ביקורת שמנוסחת היטב ב"אף על פי כן נוע תנוע".



למיטב הבנתי איש לא טוען זאת. בוודאי שאני לא טענתי זאת. אפשר לחקור באופן אמפירי תחושות סובייקטיביות, וגם עושים זאת. השאלה היא מה ניתן ללמוד מכך. אני יכול לחקור ולגלות שמרבית בני האדם חשים כי "נשים דעתן קלה". אבל אני לא למד מכך שאמנם - נשים דעתן קלה. מכך שאנשים חשים דיכוי לא נובע כי אמנם ישנו דיכוי. וכשאנשים נדרשים לתחושות האישיות שלהם כדי לטעון שיש בחברה דיכוי, אז מצבם בדיון באמת נואש. (-:

נוצות ומסמרים • 6 ביולי 2012

רפאל יקירי,

שמי איננו פמיניזם רדיקלי 101. יש לי כלמיני דברים מעניינים לעשות בחיים. מי שצריך הוכחות פוזיטיביות לכך שבני אדם לא פועלים בואקום, מוזמן לנסות ולחצות כביש הומה בעיניים עצומות. כל השאר, לך ולמד.

Moreso, אני לא מתכוונת לנהל דיון אינטליגנטי עם אנשים אינטליגנטיים שמבוסס על כשלים לוגיים ותעלולים אינטלקטואליים. זה לא מכבד אותי, זה גם לא מכבד אותך - אבל כפי שכבר נאמר בדיון, זה הגוף והזמן שלך. אתה מוזמן להשחית אותו לריק.