| לא סתם עוד עבד |
לפני 17 שנים •
9 ביוני 2007
כדי להבהיר: כשכתבתי שרצוי שהדברים שנכתבים יהיו אמת ושרצוי שהצד השני לא יוכל להוכיח שהדברים שנאמרו אינם נכונים, השתמשתי במילה "רצוי" כסוג של סרקזם. בוודאי שאני מסכים איתכם שחובה שהדברים שנכתבים יהיו אמת, וזו הייתה כוונתי. אמירת האמת צריכה להוות את הבסיס לכל תיאור וכל חוות דעת שנכתבת. שלא יהיו אי הבנות בעניין הזה.
לגבי נטל ההוכחה: אני שוב חוזר ואומר, שאין שום ערבויות ואין שום בטחונות בעולם המשפט, ועל אחת כמה וכמה בתחום של לשון הרע. קיים אינטרס ציבורי ברור ומובהק לאפשר שיתוף והחלפת מידע בין צרכנים ברשת, ואני מאמין שבתי המשפט יוכלו וירצו להגן ולשמור על האינטרס הציבורי הזה, כמובן במגבלות שעליהן דיברנו: חוות דעת עניינית, שמוגבלת למקרה הפרטי שלי. ולראייה, שאין בנמצא פסק דין שמטיל אחריות ופיצויים על מי שכתב חוות דעת במגבלות הנ"ל. אגב, רק לפני שבועיים היינו עדים לפסק דין (אומנם לא בארץ) שבו נדחתה תביעה נגד גוגל בגין הפרת זכויות יוצרים, מאחר ובית המשפט הכיר בחשיבות הציבורית והחברתית שיש לאתרים כמו גוגל בהבטחת זרימת המידע באינטרנט. זו אותה מדיניות משפטית שאני מדבר עליה, רק מהכיוון של לשון הרע. אני חושב שבמקרה של תביעת דיבה בגין פרסום חוות דעת באינטרנט, ובמיוחד כשאין מסמכים לתמוך בחוות הדעת, עדיף ללכת על הקו של הגנת הפרסום בתום לב מאשר על ההגנה של "אמת דיברתי". יתקנו אותי חבריי המלומדים אם אני טועה, אבל מדובר על 2 הגנות עצמאיות ונפרדות ולא מצטברות, כך שנדמה לי שאם הצלחתי לבסס את הגנת הפרסום בתום לב, די בכך כדי להעביר את הנטל אל התובע (לפי סעיף 16), ואני לא צריך להוכיח גם כי "אמת דיברתי". אני זוכר במעומעם איזה פסק דין של השופט ברק (אולי פסק דין סנש?), שבו הוא כתב שעקרונית פרסום בתום לב יכול להיות גם פרסום שקרי, ושבמקרה כזה התובע צריך להוכיח שהנתבע ידע שהפרסום שקרי או לא נקט בצעדים סבירים כדי לוודא שהפרסום הוא אמת. ונקודה אחרונה: בהנחה שהכתוב בחוות הדעת הוא אמת, גם אם אין לי מסמכים להוכיח זאת, ובמקרה הגרוע ביותר שבו איתבע ונטל ההוכחה יוטל עליי, תמיד קיימת האופציה של בדיקת פוליגרף. אני יודע שיש רבים שמסתייגים ממנה, אבל דווקא בעבודה שלי יוצא לי להתעסק לפעמים עם בדיקות פוליגרף, ואני מוצא אותן כלי אמין ויעיל. זו בדיקה פשוטה בעלות של 700-800 ש"ח, שיכולה לפתור את בעיית נטל ההוכחה. כמובן שמומלץ לא להתחייב מראש לבית המשפט לבצע את הבדיקה, אלא לערוך אותה מטעמך ובהתאם לתוצאות לשקול להגיש אותה כראייה לבית המשפט. אבל בדיקות פוליגרף זה כבר נושא לדיון חדש... |
|
|
המלט
|
לפני 17 שנים •
9 ביוני 2007
לא סתם עוד עבד כתב/ה: אני חושב שבמקרה של תביעת דיבה בגין פרסום חוות דעת באינטרנט, ובמיוחד כשאין מסמכים לתמוך בחוות הדעת, עדיף ללכת על הקו של הגנת הפרסום בתום לב מאשר על ההגנה של "אמת דיברתי". יתקנו אותי חבריי המלומדים אם אני טועה, אבל מדובר על 2 הגנות עצמאיות ונפרדות ולא מצטברות, כך שנדמה לי שאם הצלחתי לבסס את הגנת הפרסום בתום לב, די בכך כדי להעביר את הנטל אל התובע (לפי סעיף 16), ואני לא צריך להוכיח גם כי "אמת דיברתי". .
על תקן 'סתם חברך' (ללא התוסף 'מלומד') , אטול לעצמי חירות להעיר כי הדיון התחיל משאלתה של ד_ו_ל_פ_י_נ_ה לגבי פירסום ביקורת על רמת-שירות של חברה פלונית. במקרה כזה, עברתי ובדקתי , ושבתי ובדקתי ועברתי את כל שנים-עשר סעיפי המשנה של סעיף 15 - 'הגנת תום לב', ולא מצאתי דרך על פיה ניתן לפרש פירסום ביקורת על רמת-שירות כהבעת חוות דעת שהגנת תום-לב עשויה לחול עליה. לפיכך, לעניות דעתי ההולכת ומתעשרת, כנגד תביעת לשון הרע בגין פירסום ביקורת על שירות של חברה פלונית, ניתן להתגונן רק על ידי 'הגנת אמת בפירסום' - סעיף 14, ולא על ידי 'הגנת תום לב', סעיף 15. ברור שהפסיקה יכולה שתרחיב את הפרשנות, כמקובל במקומותינו, אך זו נראית לי פרשנות הוגנת של החוק המפורש. במקרה הכללי, של הבעת דעה בכלל, כמובן שדבריך תקפים, אף לדעתי החובבנית שלי. |
|
|