שולטים ראויים

בעיני השאלה של "ה-חור שלך" היא שאלה בסיסית, שכמעט לא משיבים לה בגילוי לב, ורחוקה ממיצוי כלשהו. למעשה, מלבד בודיגארד אף אחד לא השיב לעניין, ולא אמר דברים בעלי תוכן. אדם שאמר מה לא, עדיין לא אמר מה כן. וגם אדם שאמר שהכן הוא יחסי, ושונה מאדם לאדם, עדיין לא אמר מהו מבחינתו.

אותה עמדה ביחס לחיים שמאפשרת לאדם לפרט עד אינסוף "מה לא", אבל גורמת לו לגמגם בכל הקשור ל"מה כן", היא פתולוגית. היא מביאה לכך שהוא מלא און ביחס ל"לא", אבל אימפוטנט ביחס ל"כן".

עינבל ניסחה את הדברים בצורה הקיצונית ביותר והפתולוגית ביותר:



במילים אחרות: אנחנו אוהבים את הדומים מסוכנים. כי בכל הקשור להם ישנה מראית עין של וודאות ואמת מוחלטת. אנחנו אוהבים מילים מפורשות, והסברים מפורטים. ודומים מסוכנים לכאורה מאפשרים לנו את זה. אנחנו אוהבים לדבר על אחרים, להתערב מבחוץ, מבלי להסתכן בגילוי לב וחשיפה עצמית. ודומים מסוכנים לכאורה מאפשרים לנו את זה. קל להתנגח בהם. נוח להתבוסס ברכילות שנוגעת להם. אנחנו מגנים דומים מסוכנים בכל לשון של גינוי (ואין לשון שנוותר עליה), אבל אנחנו אוהבים כל כך לגנות אותם, ולדבר עליהם עד אינסוף, שגם אם לא היו קיימים היינו ממציאים אותם.

אבל מה בדבר הדום הראוי? מה בדבר הדום שאנחנו רוצים? אה... הו... אמממ... ובכלל אין אמת מוחלטת. אל מול השאלת הדום הראוי אנחנו מגמגמים בשבעים לשונות. זה נחמד למצוא דום ראוי, אבל ההתעסקות בנושאים האלו לא מספקת את האהבות הפתולוגיות שהדום המסוכן מספק.

מישהו הדום הראוי?
אדם שאוהב. ואדם שיודע שאהבה היא דבר אלים ולא מוסרי. באהבה שלו הוא בוחר פרט אחד מכל הפרטים שבעולם ומפלה אותו. הוא רוצה אותו, ולא את האחרים. הוא נלחם בשביל מה שהוא רוצה. כובש את מה שהוא רוצה. ולוקח את מה שהוא רוצה. ומטפח את מה שהוא רוצה.