שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

העולם שייך לרזים !

סיגריה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 27 בנוב׳ 2007

Re: ?

סיגריה​(אחרת) • 27 בנוב׳ 2007
רחפנית-הדומית המרחפת כתב/ה:
Black Lotus כתב/ה:
סיגריה כתב/ה:
לא מתפקדו לעטוף אותך בצמר גפן
והוא כמו אף אחד אחר לא חייב להיות עדין איתך,
יש לך בעיות שאת רוצה שיאמרו לך דברים בעדינות
זו לא בעיה של אף אחד אחר..
כשזה טוב אז טוב!


יש ביקורת בונה ויש ביקורת לשם רייטינג. הביקורות של דוד דביר מרושעות, סרקסטיות ופוגעניות בשם הרייטינג. יש הבדל בין לומר למישהי: "אני משער שהסיכויים שלך יהיו טובים יותר אם תצמצמי את ההיקפים" לבין: "איך היא לא מתביישת לבוא לכאן עם הטייץ, ואת חייבת לצמצם היקפים עד האודישן הבא (ותגידי תודה שאני לא קורא לך כאן פרת הבשן או משהו כזה)".

גם המאמנים של המתעמלות הרומניות מקצועיים להפליא, זה לא אומר שהם לא גורמים לבנות נזקים נפשיים ופיזיולוגיים כאחד בשם המדליה.


כל מילה חקוקה בסלע.

לא יכולת לומר זאת בצורה יותר טובה, מסכימה איתך לחלוטין.

ואת זה את אומרת כי את יודעת???
אני לא אשאל איפה את חיה, במיוחד שאני בטוחה, שלא בתחומים האלו..
אבל רק לידיעה, בשביל המדליה, אין אבא, אין אמא, רוצה לבכות, תבכי...
התחומים האלו מגיל מאוד צעיר, מלמד על משמעת, חינוך, הרבה מנטלי, בצורה שאת אפילו לא מתארת לעצמך (למרות ששליטה מנטלית היא חלק נכבד מהאתר הזה....), שעות על גבי שעות, של צעקות מהמאמן שלך, שעות על גבי שעות, יום, יום, של עבודה והתמודדות נפשית קשה, וכן, אך ורק בשביל מדליה, שאנשים חיים עבורה...
אם הורה מתערב, הוא מוזמן לקחת את הילד שלו ולא לחזור, כי אין מקום ליבבות כמו הפוסט, למה?
כי המדליה, אפילו המדליה, היא הדבר הכי חשוב שיש!
כך גם ברקוד, גם בדוגמנות, אולי השופטות בנולד לרקוד, יצאו כ"כ רגישות, אך גם הן, היו בוחרות באותן המילים לרקדניות שלהן, לצמצם, איפה שאת ועוד הרבה אחרים לא היו רואים איפה יש עוד לצמצם...
תאמיני לי או שלא..., צריך הרי לאזן... מה לא עושים בשביל ביקורת טובה...
את לא תביני, וגם אני לא מצפה שתביני, כי זה לא החיים שלך, ריקוד, ספורט, דוגמנות...
אז מבחינתך זה חרא והשפלה, אפסיות מוחלטת, אבל אל תשכחי, הנצחון שלהם, מפתח את העולם שאת חיה בו וממן חלק מהדברים, הנצחון הוא החיים של אחר, תהילה, אהבה, נשימה, האור, ובשביל להגשים את עצמך, הגשמה אמיתית, ההקרבה היא בלתי נתפסת, אם אתה חזק להשאר שם או לא, לא קשור לפוסט הזה, אותה נבחנת, צריכה לצמצם הקפים אם היא רוצה להיות שם, והיציאה של דוד לא הייתה מטומטמת וגם לא התשובה שלה....
רודפת מרדף לא ידוע
לפני 16 שנים • 27 בנוב׳ 2007

סיסמת הפרסום המקורית היתה העולם שייך לצעירים

רודפת מרדף לא ידוע • 27 בנוב׳ 2007
אדיאל היופי העכשוי הוא המראה הצעיר והרזה אצל נשים ואצל גברים.
היום היה במעריב ש20 חיילות מאושפזות בגלל אנורקסיה ומרפואת הנפש בצהל אמרו שזה רק קצה הקרחון.

נדיה קומנצ'י ספרה שכדי להצליח הרעיבו את כל המתעמלות הרומניות והציבו עליהן שומרים כדי שיאכלו תזונה מיוחדת שתעזור להן להראות כמו ילדות. היא סיפרה שכל השנים שהיתה מתעמלת לא היה לה מחזור חודשי וההתפתחות המינית שלה נעצרה. כשהייתי בתיכון סיפרה אחת ממגמת מחול שאצלן זה אותו דבר.
רק להשוואה תביטו איך נראתה נדיה קומנצ'י כשדרשו ממנה לא לאכול ולהופיע.

אחת מדוגמניות העל הידועות מתה מאנורסיה אבל עד שהיא מתה פרסמו את הגוף שלה כמודל לחיקוי.


תגידו בעצמכם אם אפשר להגיע לגוף הרגיל שהאמריקאים מפרסמים בלי להרעיב את עצמנו אם המבנה שלנו הוא לא כמו הדוגמנית בצילום?


לגברים יותר קל כי 70 עד 75 ק"ג נחשב אצלם רגיל. אם אנחנו מעל 60 ק"ג קוראים לנו "דבה". הרקדנית, שדוד דביר העיר לה, לא היתה מעל 60 ק"ג. בטלויזיה כל מי שהיא מעל 50 ק"ג נראית "דבה" ומעירים לה.

אומרים שזאת בעיה של נשים כי גברים עוד יכולים להגיע ל75 ק"ג אבל כשאנחנו במשקל 60 ק"ג אומרים לנו שנוריד 10 ק"ג כי אנחנו יכולות להיות יפות אם נרזה כמה ק"ג וכל הסביבה לוחצת.
לא כולן נולדו עם מבנה צר ועם חזה במידה A או B .

אם אנחנו נדרוש לראות רק מתעמלות קרקע, שלא נראות כמו ילדות, לא יצטרכו לתת להן דברים שיעכבו את המחזור שלהן ואוכל שישיאיר אותן ילדות.

אם אנחנו נצביע לרקדניות שלא נראות כמו ילדות או נחרים מוצרים שדוגמניות אנורקסיות מפרסמות, אנחנו יכולות להביא את השינוי.
הפרסים הראשונים לא יהיו כי נשים מרעיבות את עצמן כדי להגיע למשקל בלתי אפשרי.
סיגריה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 27 בנוב׳ 2007

Re: סיסמת הפרסום המקורית היתה העולם שייך לצעירים

סיגריה​(אחרת) • 27 בנוב׳ 2007
רודפת מרדף לא ידוע כתב/ה:
אדיאל היופי העכשוי הוא המראה הצעיר והרזה אצל נשים ואצל גברים.
היום היה במעריב ש20 חיילות מאושפזות בגלל אנורקסיה ומרפואת הנפש בצהל אמרו שזה רק קצה הקרחון.

נדיה קומנצ'י ספרה שכדי להצליח הרעיבו את כל המתעמלות הרומניות והציבו עליהן שומרים כדי שיאכלו תזונה מיוחדת שתעזור להן להראות כמו ילדות. היא סיפרה שכל השנים שהיתה מתעמלת לא היה לה מחזור חודשי וההתפתחות המינית שלה נעצרה. כשהייתי בתיכון סיפרה אחת ממגמת מחול שאצלן זה אותו דבר.
רק להשוואה תביטו איך נראתה נדיה קומנצ'י כשדרשו ממנה לא לאכול ולהופיע.

אחת מדוגמניות העל הידועות מתה מאנורסיה אבל עד שהיא מתה פרסמו את הגוף שלה כמודל לחיקוי.


תגידו בעצמכם אם אפשר להגיע לגוף הרגיל שהאמריקאים מפרסמים בלי להרעיב את עצמנו אם המבנה שלנו הוא לא כמו הדוגמנית בצילום?


לגברים יותר קל כי 70 עד 75 ק"ג נחשב אצלם רגיל. אם אנחנו מעל 60 ק"ג קוראים לנו "דבה". הרקדנית, שדוד דביר העיר לה, לא היתה מעל 60 ק"ג. בטלויזיה כל מי שהיא מעל 50 ק"ג נראית "דבה" ומעירים לה.

אומרים שזאת בעיה של נשים כי גברים עוד יכולים להגיע ל75 ק"ג אבל כשאנחנו במשקל 60 ק"ג אומרים לנו שנוריד 10 ק"ג כי אנחנו יכולות להיות יפות אם נרזה כמה ק"ג וכל הסביבה לוחצת.
לא כולן נולדו עם מבנה צר ועם חזה במידה A או B .

אם אנחנו נדרוש לראות רק מתעמלות קרקע, שלא נראות כמו ילדות, לא יצטרכו לתת להן דברים שיעכבו את המחזור שלהן ואוכל שישיאיר אותן ילדות.

אם אנחנו נצביע לרקדניות שלא נראות כמו ילדות או נחרים מוצרים שדוגמניות אנורקסיות מפרסמות, אנחנו יכולות להביא את השינוי.
הפרסים הראשונים לא יהיו כי נשים מרעיבות את עצמן כדי להגיע למשקל בלתי אפשרי.


כל מה שכתבת באמת נוגע ללב..
אבל לא פרקטי!
האנורקסיה היא לא תוצר החברה, היא מחלת נפש כמו כל מחלת נפש...
נורא קל להאשים את הסוכנות או המאמן, הוא דרש..
אני רציתי להיות הכי טובה...
אבל זה לא נכון...
זו לא אשמת החברה, החברה נבנתה כך עם השנים, אבל היא לא אשמה, היא פשוט גוף אחר, יש כאלה שירצו להיות בגוף הזה ולפעול לפי אימרותיו ויש כאלה שינדו את עצמם משם, או ינודו, זה לא משנה...
מי שחולה במחלה הזאת, רואה דברים אחרת מרגישה אחרת גם אם היא הכי לא בכיוון, למחלה זו יש פתרונות כמו השאר והרבה עבודה קשה במצב רפוי ביותר...
מה שכן אם את מחפשת משהו להלחם עליו ולהחרים אותו בכדי לשפר את המצב, תלחמי על לאשפז בכפיה במצבים כאלו- לשם הצלת חיים..
מה שאת כותבת לא בר ביצוע ולא ישנה כלום...
עוד משהו...
תפסיקו לתרץ לעצמכן את השומנים, המצלמה ממזמן לא מוסיפה 5- 10 קילו, זה הראש המעוות שלכן שמוסיפות....
רודפת מרדף לא ידוע
לפני 16 שנים • 27 בנוב׳ 2007
רודפת מרדף לא ידוע • 27 בנוב׳ 2007
נדיה קומנצ'י וכל המתעמלות הרומניות לא היו חולות נפש, שהיו צריכים לאשפז בכפיה. כשהיא ברחה מרומניה היא סיפרה שהרעיבו אותן והציבו שומרים כדי שיאכלו מה שנותנים להן ויראו כמו ילדות כי זה מה שהציבור אהב. היא סיפרה שלכולן לא היה מחזור והן היו רעבות כל הזמן.
זאת תמונה של בחורה שמרעיבים אותה כדי להגיע לתוצאות והציבור אשם כי הוא משלם ומצביע למתעמלות מורעבות או רקדניות מורעבות.


אני מכירה בחורות שמופיעות בטלוויזיה. משקל 60 ק"ג נקרא אצלם "דבה" מושלמת וגם 55 ק"ג נקרא אצלם "דבה". הרקדנית לא היתה מעל 60 ק"ג. באחריות. ראיתי איך נראים מחוץ לטלויזיה.

הקריירה בפרסום ובדוגמנות היא כדי שאנחנו נקנה את המוצרים.

ההגשמה העצמית היא שמקבלים הרבה מאוד כסף על צילומים והופעות.

אם כולם יפסיקו לקנות מוצרים שמפרסמות דוגמניות רזות מאוד והם יראו צניחה במכירות ויקנו מוצרים שמפרסמות נשים רגילות, יפסיקו לדחוף לנו את אידאל היופי הזה.

אם אנחנו לא נקנה כרטיסים למופעי מחול עם רקדניות רזות מידי, לא תהיה להן קריירה להגשמה עצמית לעומת הרקדניות המלאות. אנחנו יכולים לבחור מה לקנות.

כשהיו פרסומות סקסיסטיות נשים הפסיקו לקנות והמפרסמים התקפלו. הנשים הן הרוב בעולם ואנחנו כוח הקניה החשוב. אנחנו גם אומרות לגברים מה לקנות לנו ואם נכעס כשיקנו לנו בושם שפרסמה דוגמנית אנורקטית הם לא יקנו.
הכוח נמצא אצלנו ואנחנו לא משתמשות בו.
הילני, לתשומת ליבך. רצית לפעול. לפחות בישראל אנחנו יכולים להוריד מהמסך את ההטפה לרזון.
סיגריה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 27 בנוב׳ 2007
סיגריה​(אחרת) • 27 בנוב׳ 2007
רודפת מרדף לא ידוע כתב/ה:
נדיה קומנצ'י וכל המתעמלות הרומניות לא היו חולות נפש, שהיו צריכים לאשפז בכפיה. כשהיא ברחה מרומניה היא סיפרה שהרעיבו אותן והציבו שומרים כדי שיאכלו מה שנותנים להן ויראו כמו ילדות כי זה מה שהציבור אהב. היא סיפרה שלכולן לא היה מחזור והן היו רעבות כל הזמן.
זאת תמונה של בחורה שמרעיבים אותה כדי להגיע לתוצאות והציבור אשם כי הוא משלם ומצביע למתעמלות מורעבות או רקדניות מורעבות.


אני מכירה בחורות שמופיעות בטלוויזיה. משקל 60 ק"ג נקרא אצלם "דבה" מושלמת וגם 55 ק"ג נקרא אצלם "דבה". הרקדנית לא היתה מעל 60 ק"ג. באחריות. ראיתי איך נראים מחוץ לטלויזיה.
הקריירה בפרסום ובדוגמנות היא כדי שאנחנו נקנה את המוצרים. ההגשמה העצמית היא שמקבלים הרבה מאוד כסף על צילומים והופעות. אם כולם יפסיקו לקנות מוצרים שמפרסמות דוגמניות רזות מאוד ופתאום הם יראו צניחה במכירות אבל יקנו מוצרים שמפרסמות נשים רגילות יפסיקו לדחוף לנו את אידאל היופי הזה. אם אנחנו לא נקנה כרטיסים למופעי מחול עם רקדניות רזות מידי לא תהיה להן קריירה להגשמה עצמית לעומת הרקדניות המלאות. אנחנו יכולים לבחור מה לקנות.
כשהיו פרסומות סקסיסטיות נשים הפסיקו לקנות והמפרסמים התקפלו. הנשים הן הרוב בעולם ואנחנו כוח הקניה החשוב. אנחנו גם אומרות לגברים מה לקנות לנו ואם נכעס כשיקנו לנו בושם שפרסמה דוגמנית אנורקטית הם לא יקנו.
הכוח נמצא אצלנו ואנחנו לא משתמשות בו.
הילני, לתשומת ליבך. רצית לפעול. לפחות בישראל אנחנו יכולים להוריד מהמסך את ההטפה לרזון.

ברור...
בהצלחה!
אגב אחרי הסיפור המרגש של נדיה, ה יא גם חשפה את הרצון להיות הכי טובה, את הבולמיה ואת ההרעבה העצמית, את המאמן שלקח אותה והחזיר אותה לפסגה...
סיפורים זה דבר נפלא..
Brave Dwarf
לפני 16 שנים • 27 בנוב׳ 2007

Re: סיסמת הפרסום המקורית היתה העולם שייך לצעירים

Brave Dwarf • 27 בנוב׳ 2007
רודפת מרדף לא ידוע כתב/ה:

אומרים שזאת בעיה של נשים כי גברים עוד יכולים להגיע ל75 ק"ג אבל כשאנחנו במשקל 60 ק"ג אומרים לנו שנוריד 10 ק"ג כי אנחנו יכולות להיות יפות אם נרזה כמה ק"ג וכל הסביבה לוחצת.
לא כולן נולדו עם מבנה צר ועם חזה במידה A או B .


לגברים יותר קל כי מבנה גופנו מאפשר לנו להתקיים כאשר אחוז השומן הוא 5% ויותר. נשים המגיעות לאחוזי שומן פחותים מ- 20%, מאבדות את הוסת ועוברות תהליכים גופניים והורמונליים שעשויים לסכן את בריאותן ואף את חייהן.

המודל לחיכוי מתמונה הראשונה מפחידה כל כך שאם תופיעה בחלום שלי, שום בקבוק ויסקי, ויהיה משובח ככל שיהיה, לא ישיב לי את שלוותי במשך שבוע.

אבל כאשר מדובר בענף ספורט ולא משנה איזה, קיימים סיכונים רבים ולא רק של משקל. להפוך הובי למקצוע, זאת החלטה ויש לה מחיר לכאן ולכאן. המאמן, מצדו, תפקידו להפיק את הטוב ביותר מהמתעמל. על זה משלמים לו.
היילני
לפני 16 שנים • 27 בנוב׳ 2007
היילני • 27 בנוב׳ 2007
אני מצדדת בדבריה של רודפת מרדף לא ידוע. לצורך העניין, מזמן שלחתי מכתב לנציג תלונות הציבור ברשות השידור על תוכן סקסיסטי בפרסומות בערוץ 22 וערוץ 10: נעניתי בנימוס, ונאמר לי שלמרות שהוא מצדד בדבריי עלי לפנות למפרסמים עצמם. וכן, יש לפנות אלינו, קהל היעד, כדי שלא נרכוש מוצרים שמפורסמים בדרכים כאלה, אבל תסכימי איתי שכל עוד אנחנו עדים לשטיפת המוח הזו, המסר מחלחל ומשפיע על כולנו.

ברשותכם, אני מעתיקה לכאן פוסט שכתבתי בבלוג שלי בו אני מביעה את השקפתי שלי בנושא.

יופי שקרי

כמה נאמר, כמה נכתב על גוף, ויופי, ודימוי עצמי, ומשקל עודף, ושמן-רזה, ונשיות ופמיניזם וכל זה. כשאני קוראת על זה, בא לי להקיא, אך, לשמחתי, מעולם לא הייתי בולמית (או אנורקטית או אכלנית כפייתית, לצורך העניין). האמת, שאני פשוט בחורה עם תאבון בריא. יש מי שאוכל כדי לשרוד, אני אוכלת את מה שטעים לי, כי זה פשוט טעים. ולא, לא אוכל עד שאתפוצץ, אוכל עד שלא יבוא לי יותר. אבל גם לא ארעב, ואם מתחשק לי לאכול עוגה, אוכל אותה ללא רגשות אשם. עם זאת, אני לפעמים שוקלת את מה שאני אוכלת, ובוחרת לאכול או לא לאכול דבר מה מסוים. תלוי במצב הרוח, ואין להסיק מזה שאני אוכלת רגשית. דווקא כשאני מדוכאת, אוכל לא טעים לי, ואז אוכל רק אם בטני מקרקרת בעליצות.

מאחר וכבר התפוצצתי מנשים בעלות עודף משקל שחובקות את השומן שלהן ומוצאות בו יופי, אך בו בעת מייחלות בסתר לגוף רזה יותר ומקנאות בכל "כוסית"; מאחר ומאסתי מנשים שמכנות את עצמן בכינויי גנאי כמו 'שמנה' או 'פרה' ('שמן' זה עלבון; 'בעל עודף משקל' זה התיאור האובייקטיבי היחיד שמתאר מידת BMI), אולי כדי להנמיך ציפיות מלכתחילה ולהימנע מאכזבה; מאחר ושבעתי מנשים רזות לכל הדעות שמרגישות "שמנות"; מאחר וכבר טעמתי נשים שנושאות את דגל הבריאות ומרצות על כושר ותזונה נכונה, ובכך למעשה קובעות שאורחות חיים מסוימים, אחרים אינם תקינים; מאחר ולעסתי כבר נשים שרק רוצות לצמצם היקפים או להוריד קילוגרם אחד או שניים, כאילו אז, כלאחר פלא, יאהבו את עצמן; מאחר ונשבר לי הסטראפון מכל זה, אני לא מדברת על זה ולא מתעסקת בזה.

אבל, אני לא חיה על אי בודד. ובאופן בלתי נמנע אני מושפעת מהסביבה בה אני נמצאת. לומר לאישה שתאהב את עצמה, זו קלישאה. כשאני אומרת את זה לחברתי, היפה ו/או הסקסית בעיניי, זאת שאני אוהבת, זאת שאני רוצה שיהיה לה טוב, היא תהנהן בראשה לאות תגובה, ואדע שאני לא מחדשת לה במיל. לעומת זאת, לעיתים אני נתקלת בכאלו שמביטות בעיני, משתהות לרגע, ורק אחר כך מגיבות, כשאני מספרת להן על מיתוס היופי.

אני מספרת להן שאיש אינו יודע מהו יופי (באותה נשימה אני מספרת להן, שאם אי פעם אמצא אמות מידה, תיאורטיות, כלליות, איידע אותן), ושתיאורטית היופי הוא בסובייקט ולא באובייקט, בעיקר כשמדובר בבני אנוש ולא בדוממים (בנקודה הזו אני מפנטזת על הצגת מסה שלמה של טיעונים, אך מפאת חוסר זמן ועצלות מצידי, הפנטזיה הזו עדיין לא מומשה). מיתוס היופי טוען בדיוק ההפך: הוא טוען שיופי הוא לגמרי אובייקטיבי, כזה שאמות מידותיו מגולמות בדמות אידיאל נשי מסוים, כשאותן אמות מידה אינן ברות השגה, והיא, האישה, אינה קיימת. המיתוס הזה נשען על עכבות, חוסר ביטחון ושנאה עצמיים אצל נשים, ואלו האחרונות, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמן, תרות אחר אותו אידיאל. הן בטוחות שימצאו אותו ע"י אכילת מאכלים מסוימים, כדורים, ויטמינים, מכוני כושר, חוגים, מאמני כושר, ניתוחים פלסטיים, טיפולים קוסמטיים, איפור, ביגוד ועוד. הן משקיעות את מיטב כספן וזמנן, תוך הימנעות מהנאות מסוימות (סטייק עסיסי, למשל), תוך כאב (שעווה, לייזר, ניתוחים, רעב, כאבי שרירים, הם רק כמה דוגמאות), כדי להשיג משהו שלא קיים. וכך נוצר מעגל קסמים מרושע (תרגום ישיר): תעשיות הפלסטיקה, הקוסמטיקה, הכושר, התזונה והאופנה מגלגלות כספים על ידי טיפוח שנאה עצמית של נשים (ע"י כך שהן אומרות להן שהן לא נראות מספיק טוב), כשבאותו הזמן הן מציעות לה מזור בדמות האישה האידיאלית שתושג רק באמצעות אותן תעשיות. מה שקורה זה, שאף אותה אישה אידיאלית, הדוגמנית הזו והזו, מתבוננת במראה ומוצאת בעצמה פגמים: יש לי אף גדול מדי, האוזניים שלי לא סימטריות, התחת שלי אינו בפרופורציה מתאימה לשאר הגוף ועוד מיני טענות נחמדות. היתכן? - אבל זו האישה האידיאלית! מכאן, האדם הנבון מסיק שזו לא בעיה אישית, פסיכולוגית, שלי, או שלך, או של זאת מהאוטובוס – זו בעיה קולקטיבית. וכן, גם גברים מושפעים ממיתוס היופי, אבל אנחנו הנשים, כמו ברוב המקרים, לוקחות את זה הרבה יותר ללב. אחר הדברים הללו שאני מספרת, אותן נשים מביטות בעיני, משתהות לרגע, ואז או שהן מסכימות איתי, אך ממשיכות לתרץ את מעשיהן, או שהן אינן מסכימות איתי, ולרוב מנפנפות בדגל הבריאות ומזכירות לי (כי הרי שכחתי) שהשמנה יתרה מזיקה לבריאות. הן מבינות שטיעון הבריאות (תרזי, ותהי בריאה) חזק יותר מטיעון היופי ( תרזי, ותהי יפה) או הגבר (תרזי, ויהיה לך חבר). או בקיצור, תרזי ותשתקי.

נשים רוצות לרזות מכל מיני סיבות: כדי להיות יפה יותר, או נחשקת יותר, או יותר בטוחה בעצמך, או כדי להצליח יותר בראיונות עבודה, או כדי ליהנות יותר בסקס וכו' וכו' וכו'. וגם אלה שמבינות שיופי ומשיכה מינית מובחנים זה מזה; גם אלה שמצליחות להבין שעודף משקל של עשרה קילוגרמים לא מהווה סיכון בריאותי; גם אלה שמבינות את ההרסנות והמרמה שבמיתוס היופי – הכול טוב ויפה, אבל הן ממשיכות בשלהן. לרוב, הן מקבלות בהכנעה את המציאות הקיימת, וחושבות, אולי לא לגמרי שלא בצדק, שאם הן אינן מצליחות לשנות את העולם, אז נשנה את עצמינו.

נכון שבא להקיא מכל זה? מי שלא בא לו להקיא שירים את היד - גבוה, כך שאראה!

ואיך בכלל הגעתי לסיפור הזה?

הייתי ילדה בעלת עודף משקל, וגדלתי להיות נערה, בחורה צעירה עם הרבה עודף משקל. לא אכביר מילים בכמה מבאס זה היה להיות ילדה ונערה בעלת עודף משקל – עשו זאת רבות לפני, יעשו זאת רבות אחרי, וגם נשים במשקל תקין (נשים שמוגדרות כ"רזות") וגברים יודעים במה מדובר. קשה לי לכתוב את זה כאן, אבל פעם הייתי מידה 50-52 (קשה לי לכתוב את זה, כי גם אני, למרות שאני נאורה וטהורה icon_wink.gif אני מושפעת ממיתוס היופי, ומוצאת שהרבה מאוד שומן אינו יפה לי. אני מדגישה לי ובעיניי, כי יש נשים בעלות עודף משקל רב או מעט או וואטאבר שאני מוצאת יפות). אין לי מושג כמה שקלתי, כי לא נשקלתי. אפשר לומר, שהתעלמתי מהגוף שלי באותם זמנים, אלא אם כן הזכירו לי אותו. היום אני מידה 42-44, ואני שואפת להיות במידה 40. כשאהיה במידה זו, יהיה לי BMI תקין. כשלבשתי את המידה הזו, לפני ארבע שנים, הייתי במשקל בריאותי תקין, אך בעיני רוב האנשים הייתי "שמנה" או "מלאה". אז הבנתי, שההבדלים בין הכינויים הם סובייקטיביים ולא ממש אינפורמטיביים. היה עדיף אם היה נאמר לי שאני במשקל תקין: לא רזה, לא שמנה, לא מלאה, אולי "נורמלית". אני זוכרת שנתקלתי אז בבחורה בת עשרים, מיניאטורית, ששקלה אולי 45 ק"ג, שאמרה לי: "את מידה 40? זה המון!". אני הסתכלתי עליה – יכולתי לספור את מספר הקשקשים שעל ראשה – וחשבתי שאני נראית אישה והיא נראית ילדה. אמרתי לה שאם אשקול 45 ק"ג, אפילו אם אשקול 60 ק"ג, אמנם יהיה לי גוף של דוגמנית, אבל אהיה בתת משקל וארעב. אבל אותה בחורה קצרה מלהבין את טיעוניי. ובעצם הרבה מבינים וממשיכים בשלהם, אז ניחא (לא ניחא. הלוואי והיה מתחולל שינוי חברתי). נכון, משקל תקין זה טווח, כלומר אני יכולה להיות במידה 36-38 ולא להיות בתת משקל, אבל אני מציאותית ומציבה בפניי מטרה ברת השגה. מה גם, שאני אוהבת לאכול. אני גם אוהבת לעשות כושר בחדר כושר: גיליתי, עוד מזמן, שזה גורם לי להרגיש טוב מבפנים. זה לא חדש – ידוע שספורט זה אחלה. גם לאכול את מה שטעים לי זה אחלה. ואם בטעם עסקינן, הרי שבכלל, הגוף של מוניקה בלוצ'י, לדוגמא, הרבה יותר יפה בעיניי מהגוף של אומה ת'ורמן. אני לעולם לא אראה כמו אף אחת מהן, מן הסתם; אני אראה כמו היילני היום, לא בהכרח יפה יותר או נחשקת יותר או לפתע "כוסית", פשוט במשקל תקין. זה כל מה שזה אומר. תכלס, לא ביג דיל.
רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת)
לפני 16 שנים • 27 בנוב׳ 2007

Re: ?

סיגריה כתב/ה:
רחפנית-הדומית המרחפת כתב/ה:
Black Lotus כתב/ה:
סיגריה כתב/ה:
לא מתפקדו לעטוף אותך בצמר גפן
והוא כמו אף אחד אחר לא חייב להיות עדין איתך,
יש לך בעיות שאת רוצה שיאמרו לך דברים בעדינות
זו לא בעיה של אף אחד אחר..
כשזה טוב אז טוב!


יש ביקורת בונה ויש ביקורת לשם רייטינג. הביקורות של דוד דביר מרושעות, סרקסטיות ופוגעניות בשם הרייטינג. יש הבדל בין לומר למישהי: "אני משער שהסיכויים שלך יהיו טובים יותר אם תצמצמי את ההיקפים" לבין: "איך היא לא מתביישת לבוא לכאן עם הטייץ, ואת חייבת לצמצם היקפים עד האודישן הבא (ותגידי תודה שאני לא קורא לך כאן פרת הבשן או משהו כזה)".

גם המאמנים של המתעמלות הרומניות מקצועיים להפליא, זה לא אומר שהם לא גורמים לבנות נזקים נפשיים ופיזיולוגיים כאחד בשם המדליה.


כל מילה חקוקה בסלע.

לא יכולת לומר זאת בצורה יותר טובה, מסכימה איתך לחלוטין.

ואת זה את אומרת כי את יודעת???
אני לא אשאל איפה את חיה, במיוחד שאני בטוחה, שלא בתחומים האלו..
אבל רק לידיעה, בשביל המדליה, אין אבא, אין אמא, רוצה לבכות, תבכי...
התחומים האלו מגיל מאוד צעיר, מלמד על משמעת, חינוך, הרבה מנטלי, בצורה שאת אפילו לא מתארת לעצמך (למרות ששליטה מנטלית היא חלק נכבד מהאתר הזה....), שעות על גבי שעות, של צעקות מהמאמן שלך, שעות על גבי שעות, יום, יום, של עבודה והתמודדות נפשית קשה, וכן, אך ורק בשביל מדליה, שאנשים חיים עבורה...
אם הורה מתערב, הוא מוזמן לקחת את הילד שלו ולא לחזור, כי אין מקום ליבבות כמו הפוסט, למה?
כי המדליה, אפילו המדליה, היא הדבר הכי חשוב שיש!
כך גם ברקוד, גם בדוגמנות, אולי השופטות בנולד לרקוד, יצאו כ"כ רגישות, אך גם הן, היו בוחרות באותן המילים לרקדניות שלהן, לצמצם, איפה שאת ועוד הרבה אחרים לא היו רואים איפה יש עוד לצמצם...
תאמיני לי או שלא..., צריך הרי לאזן... מה לא עושים בשביל ביקורת טובה...
את לא תביני, וגם אני לא מצפה שתביני, כי זה לא החיים שלך, ריקוד, ספורט, דוגמנות...
אז מבחינתך זה חרא והשפלה, אפסיות מוחלטת, אבל אל תשכחי, הנצחון שלהם, מפתח את העולם שאת חיה בו וממן חלק מהדברים, הנצחון הוא החיים של אחר, תהילה, אהבה, נשימה, האור, ובשביל להגשים את עצמך, הגשמה אמיתית, ההקרבה היא בלתי נתפסת, אם אתה חזק להשאר שם או לא, לא קשור לפוסט הזה, אותה נבחנת, צריכה לצמצם הקפים אם היא רוצה להיות שם, והיציאה של דוד לא הייתה מטומטמת וגם לא התשובה שלה....


תגידי סיגריה,
לא ברצינות עכשיו-את קוראת את מה שכותבים לפני שאת מגיבה במלוא המרץ?

איפה ראית בדיוק שלוטוס כתבה שהתשובה של דוד מטומטמת או של הנבחנת?
תתחילי לקרוא לפני שאת מקלידה במלוא המרץ תגובה.

אגב, סתם לידע כללי, אין לך שמץ מה הנגיעה שלי או של כל אחד מהמגיבים פה
לספורט/דוגמנות/ריקוד או כל דבר תחרותי אחר ואין לך שמץ מסגנון החיים כל אחד כאן
אז לפני שאת ממהרת להחליט ולהסתמך בתשובותיך על "סו קולד" ידיעותייך בסגנון
חייהם של אחרים, הרהרי קצת בפתגם: שתיקה שווה זהב".
זה יכל להתאים לך יופי כאן.
icon_smile.gif
זאלופון​(שולט)
לפני 16 שנים • 27 בנוב׳ 2007
זאלופון​(שולט) • 27 בנוב׳ 2007
ציטוט: האנורקסיה היא לא תוצר החברה, היא מחלת נפש כמו כל מחלת נפש...

כפי שכתבת ללוטוס:
ואת זה את אומרת כי את יודעת???
אני לא אשאל איפה את חיה, במיוחד שאני בטוח, שלא בתחומים האלו


אנורקסיה היא בהחלט תוצר של החברה. כך גם, אגב, מחלות נפש נוספות, אבל לא ניכנס לזה.

אם תבדקי שיעורי אנורקסיה במקומות שונים בעולם, תגלי שהשכיחות שלה גבוהה בהרבה במדינות שבהן אידיאל היופי הוא נשים רזות להפליא (קרי, רוב המדינות המערביות) מאשר במדינות אחרות. מה זה אם לא תוצר של החברה ושל התרבות בה? ואיך תסבירי, למשל, מחקר שהשווה קבוצת סטודנטיות מצריות שיצאו ללמוד באנגליה לקבוצת סטודנטיות מצריות בעלות מאפיינים דומים שנשארו ללמוד במצרים, ומצא כי 12 אחוז מאלו שלמדו באנגליה פיתחו אנורקסיה לעומת 0 אחוז מאלו שנשארו במצרים? (יסלחו לי החוקרים ששמם פרח מזכרוני)

ברור שלא רק החברה משפיעה, אלא גם מבנה האישיות של האדם. אבל האדם פועל בחברה מסוימת, שעשויה להכתיב תנאים שמעודדים אנורקסיה אצל מי שפגיעים לה.

לגבי הנושא המקורי של הפוסט:
הבחורה ההיא לא שמנה בכלל. בקושי מלאה, והיא רקדה יפה מאד. תעשיות כמו ריקוד ודוגמנות הן תעשיות מקובעות, שצריכות להשתחרר מהאידיאל המטופש שהציבו לעצמן והחליטו שכך ורק כך דברים יכולים לעבוד. רקדן טוב הוא טוב כי התנועות שלו חלקות, כי יש לו טכניקה טובה, כי הוא מצליח לרגש וכי נעים לראות אותו. שום דבר מזה לא מחייב רזון קיצוני. דויד דביר חי בעבר (עם יצירות מופת כמו "קזבלן"...) ושבוי בהגדרות נוקשות של נכון/לא נכון, שלא אמורות להיות קיימות בתחום אומנותי כמו ריקוד.
חבל שהבחורה לא הטיחה בו שאם זו הגישה שם, אז היא מוותרת על התענוג ויוצאת בראש מורם. עם זאת, קשה לשפוט אותה, כי היא ממש רוצה את זה, וחוץ מזה כנראה שבויה בעצמה באותן תפיסות מקובעות.