עולם ושמו שאול (סיפור בהמשכים)

Re: חלק י'

נמשכת{משויכת} • 1 בפבר׳ 2008

מעניין ומותח כרגיל
המתח יהרוג אותי בסוף

Re: חלק י'

Mooooon • 2 בפבר׳ 2008

אם המתח יהרוג אותך, תוכלי גם את לפתוח (נגדי) במסע נקם דומה למתואר.
(אם כי מעולם לא טענתי כי המתואר הוא מסע נקם, ואני גם לא טוען זאת כעת)
ותודה על תגובתך החיובית, כרגיל.

חלק יא'

Mooooon • 2 בפבר׳ 2008

אשכנזי סיים את הפגישה עם הרגשה מחורבנת. מפקדו הכיר את הפרשה רק בראשי פרקים, ולכן לא היה מסוגל לרדת לעומקם של הדברים. היה קל להסתיר ממנו פרטים, ואשכנזי אכן הסתיר, והרבה. כעת זה העיק על מצפונו. בין השאר,לא סיפר לבוס שערך בדיקה של כל הדירות שהושכרו בתקופה מסוימת, בניסיון למצוא מתכונת דומה להשכרת הדירה בה "טופל" האמן. הדירה הושכרה כשבוע אחרי הרצח של נטע, על ידי אישה צעירה, ששלמה במזומן, והשתמשה בשם ומספר זהות בדוי (קל לעלות על זה). אכן, אשכנזי מצא דירה נוספת שהושכרה באופן דומה, ביקר בה בסתר וראה דברים שלא השאירו ספק. הדירה, ריקה מאדם, המתינה בסובלנות למימוש יעודה המאיים. אך דירה ותכולתה לא היו הפרטים היחידים שאשכנזי גילה. ואשכנזי שתק.

---------------------------------------

האמן המתין. אחרי המתנה של שבוע היא הגיעה אליו. בשבע בערב היא צלצלה בדלת והוא ראה אותה במצלמת בטחון. הוא הסתגר בממ"ד ותפלל שתלך. רבע שעה מאוחר יותר היא הלכה.

אבל למחרת בשבע היא הגיע שוב. התבנית חזרה על עצמה, ערב אחר ערב. בהתחלה הפחד שיתק אותו, אחר-כך התרגל ונכנס למתכונת קבוע. הוא ישן, אכל, רחץ את עצמו, רוקן מדי פעם את שקית הצואה והמתין לשבע בערב. קצת לפני שבע הדופק שלו היה עולה, הוא היה ממקם את עצמו מול מסך מצלמת הביטחון וממתין. ואז היא הייתה מופיעה בחדר מדרגות ודופקת בדלת. הוא מעולם לא ענה כמובן. אחרי רבע שעה הייתה פנה והולכת. הוא הביט בחלון מנסה לראות אותה הולכת, אך מעולם לא ראה אותה בחוץ.

בהתחלה עוד ניסה לשבור את המתכונת. בין הניסיונות הפשוטים - להזעיק את חברת השמירה שלמוקד שלה היה מחובר. הם הגיעו, כעסו עליו והלכו. אף אחד לא פרץ לביתו ולא תקף אותו, ולהזעיק אותם בגלל אישה שצלצלה בפעמון נחשב מבחינתם לטרטור. ניסיון יותר רציני היה להתקשר לשוטר ההוא (אשכנזי שמו) ולהודות בביצוע ההריגה. מה זה כבר משנה ? עדיף בכלא מאשר בצינוק שיצר לעצמו. תגובתו של השוטר הייתה מוזרה. הוא אמר שכבר אינו אחראי על החקירה, וכשהאמן שאל מי כן, ענה השוטר שאף אחד אינו אחראי עוד על החקירה ושהתיק סגור. על אף תחינותיו, השוטר לא הסכים לעצור אותו.

בהתחלה היה נועל את עצמו בממ"ד. אך היה בו מין דחף מוזר להתקרב אליה, ואחרי זמן מה היה מתגנב ועומד בשקט בהשראת הביטחון היחסי של הפלדלת, תוהה אם היא מודעת שהוא שם. הוא היה בטוח שכן. היה לו הרבה מאוד זמן פנוי לחשב. וכמה שחשב יותר, הבין טוב יותר וראה באופן ברור יותר את העתיד - חזרה נצחית על אותה מתכונת – לישון, לאכול, לרוקן את שקית החרא ולחכות לשעה שבע. זה ימשך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחר שנה. לנצח, או עד שיחתוך לעצמו את הורידים. וכך, בערב אחד, בצלילות הדעת ומתוך שקילת האופציות שעמדו לרשותו, הוא הניח את ידו על סוגר המנעול ופתח את הדלת.

נטע נכנסה פנימה.

אי-רציפות.

Re: חלק י'

נמשכת{משויכת} • 2 בפבר׳ 2008

אם זה יקרה אז אני אעשה את זה הרבה יותר לאט וכואב )

מרתק

מאלפת בשוט ומבט​(שולטת) • 2 בפבר׳ 2008

מחכה להמשך
ASAP


ותודה לשפחה ששלחה לי את הלינק!

Re: חלק י'

Mooooon • 3 בפבר׳ 2008

אוקי.
אבל רק בתנאי שתתעדי את התהליך, ותפרסמי את התעוד, פרק אחרי פרק

Re: מרתק

Mooooon • 3 בפבר׳ 2008

תודה !

איזו שפחה נחמדה יש לך.

חלק יב'

Mooooon • 3 בפבר׳ 2008

כשחזר להכרה, דבר ראשון שחש הייתה הקלה עצומה. בשהייתו בבית החולים ואחר כך במעצר בית שכפה על עצמו, למד שיש דברים גרועים מכאב. אבל כעת היה כמעט מאושר. מה היא התכוונה לעשות, לא הטריד אותו במיוחד. ללא ספק תתעלל בו וכנראה תהרוג אותו הפעם. משום מה המחשבה על כל אלו לא הפריע לו כלל. רק ההמתנה עצמה היא שהפריעה, קצת. בפעם הראשונה זה זמן רב, הוא הרשה לעצמו להיזכר בכל אותן פגישות שערך עם נטע, בהן נתן מופע סדיסטי מעולה, כפי שזה נראה אז בעיניו. “מי שאוהב לתת, צריך גם לאהוב לקבל" חשב מחשבה מחויכת. “עכשיו תורי לקבל". הזיכרון של מה שעשה בעבר לא גרם לו עוד בחילה, ומה שעמד לקרות לא גרם לו פחד.

הוא לא יכל להזיז שום אבר בגוף ולו במילימטר. הוא שכב על הבטנו, על שולחן עץ ענקי, כמו מנה עיקרית בסעודת קניבלים. תנוחתו הייתה לא סימטרית ומאוד לא נוחה, גופו כאב ממאמץ השהייה בתנוחה המאולצת. חבלים רבים שהחזיקו אותו חוברו ללולאות מתכת המוברגות אל השולחן. הוא תהה, לא בפחד אלא בסקרנות, מה היא מתכוונת לעשות.

היה גאג על פיו. ראשו היה האבר היחיד אותו יכול היה להניע. הוא סובב את ראשו להביט סביב. היו חפצים בחדר שבלי ספק היו מיועדים בשבילו. היה תנור גז לבישול ועליו הונחה רשת מתכת. הייתה גם עגלה, אליה עמד דפיליברטור. "מעניין למה", תהה. "זה מכשיר להצלת חיים ולא ללקיחתם". אולי התכוונה לתת לו מכות חשמל, על חשבון מכות שחטפה מהשוקר שלו. "טוב, סובלנות", חשב, "ייעודו של כל פריט עוד יוודא לו, ללא ספק". אבל הפריט היוצא דופן ביותר הייתה ערכת מברגים. הוא כינה אותה ככה לצורך פשטות, למרות שאלו לא היו מברגים של ממש. הם היו בגדלים שונים ולכולם הייתה ידית עץ בצד אחד וקצה מחודד כמו מחט בצדם האחר. היו קצרים והיו גם ארוכים יותר. הדקים ביותר נראו כמו מסרגה, אחרים עוביים היה כאצבע. הוא ספר כשלושים מברגים בערך.

נטע הופיע מולו, והורידה את הגאג. "היום אני לא מקורית" אמרה* בנימה כמעט ידידותית. "ותשתדל לא לצעוק חזק מדי, כי אחרת אצטרך להחזיר את הגאג".
היא ניגשה לתנור והדליקה אותו. שמה את המברגים על הרשת, משאירה את הידיות שלהם מחוץ ללהבות, כדי שלא ישרפו. אחרי כמה דקות חימום התחילו המברגים לזהור באור אדום. נטע סובבה את ראשה לאחור ובחנה את האמן במבט מודד. היא בחרה את אחד המברגים היותר ארוכים. האמן התכווץ בציפייה לכאב, ליבו החל לדפוק במהירות, נשימתו נעשתה כבדה ומהירה. נטע ניגשה, מחזיקה את המברג המלובן בידית העץ. היא בחרה אזור בצד ישבנו והורידה את המברג באיטיות. הברזל המלובן נגע בו והאמן השמיעה יבבה חנוקה. כאב אדיר, ממסטל, התפשט מאזור המגע, והתעצם ככל שהמחט חדרה יותר ויותר עמוק. רגל ימין בערה כולה. הוא נחרד לריחו של בשר אדם השרוף, ונחרד להכרה שהיה זה ריחו של הבשר שלו. נטע המשיכה ללחוץ את המברג פנימה. הוא חדר את גופו וכעת חודו יצא החוצה מהמותן ליד המפשעה ונגע בשולחן העץ. נטע לקחה פטיש ודפקה על ידית העץ, ממסמרת את המברג לשולחן. אז ניגשה ולקחה מברג מלובן נוסף וחזרה על התהליך. יותר ויותר אזורים בגופו של האומן שלחו כעת אל מוחו הודעות חירום היסטריות ששמם בלשון העממית – כאב עז. הכאב הסתחרר בו כטורנדו, מכלה כל חלקה טובה, מוחק כל מחשבה, כל זכר לתחושה אחרת שחש אי פעם. הוא יבב, בכה ומלמל קללות. דמעות זלגו מעיניו. משום מה לא צרח, אולי בגלל שככה אמרה לו או אולי בגלל שפשוט לא היה מסוגל. הוא התחנן בנפשו למות כבר, או לפחות להתעלף, אך ההקלה הזאת מיאנה להגיע. העינוי נמשך לנצח, היא גמרה מנה אחת של מברגים והניחה על התנור את המנה הבא. מברגים לוהטים נתקעו בגבו, כתפיו, ישבנו, רגליו וידיו. כשחדרו את גופו, היא דפקה על כל אחד מהם בפטיש, ממסמרת אותו על השולחן. החדרת המברג הייתה איטית, היא שקלה ובחרה את מיקום, ואז דחפה בזהירות. בהבזק נדיר של הדעת מבעד ערפל הכאב הוא הבין שהיא מנסה להימנע מפגיע בעורקים הראשים ובאברים פנמיים, פגיעה שהייתה הורגת אותו תוך דקות, ובכך מקצרת את העינוי. החדר היה אפוף ריח מנגל. לזוועתו הרגיש לפתע קרקור רעב של בטנו, המגיב לריח בשרו הצלוי שמילא את החדר.

-------------------------------------------------
הערה: נטע אומרת “היום אני לא מקורית"
גם אני לא. הרעיון של שיפוד עם "מברגים" מתואר על ידי Paul Cafe בספרו Dynasty Forge

שיר כאב​(שולטת){סוליקר} • 3 בפבר׳ 2008

אכן, משתפר והולך

Re: חלק י'

נמשכת{משויכת} • 3 בפבר׳ 2008

מבטיחה