מאפרה אנושית

שבוע שעבר, מסיבת פטיש, פדסטל, רק פאמדום מותר, איזורי ישיבה לנשים בהם הגברים חייבים להיות על ארבע או שיסולקו החוצה על ידי המאבטחים. יופי של ארוע, מלא אנשים. בחוץ פינת עישון.

שם הוא עמד. מרוחק ומנותק מכל המעשנים, מלכות ועבדים, מדברים, מעשנים, צוחקים, מתכננים משחקים בהמשך הערב, מפלרטטים. הוא בצד. ערום לגמרי, יחף. קר בחוץ. יש רוח.
כשמי מהגבירות נמצאת לקראת סיום הסיגריה שלה הוא ניגש בעדינות, כורע על שתי ברכיים, שנראות קצת מדממות מהרצפה הקשה, ומתחנן שיאפרו בפיו ויכבו הסיגריה על הלשון או הגוף שלו.
הנשים משתפות פעולה, הוא מבקש כל כך יפה, הוא נראה מעורר רחמים עד שזה כבר מכעיס. הן אכזריות אליו. צוחקות עליו בעוד אנחנו הגברים מביטים מהצד ונבוכים.

ואז הוא חוזר לפינה שלו. הוא בעונש. רואים על פניו שהוא עובר דרך עולם של תחושות קשות. פניו מאדימות מכאב. הוא נראה חולה. אומלל מסכן. כך בדיוק הוא רוצה להיות אל מול האישה המטופחת והיפה.

כל פעם שאני יוצא לסיגריה אני רואה אותו. עומד שם. עלוב. ולבי יוצא אליו, לחבק אותו, לעודד אותו. אבל אני גם כועס עליו. הוא מזכיר לי את עצמי. פחות קיצוני אולי בפועל אבל בהחלט מבין מאיפה הוא בא. מהי התחושה אותה הוא מחפש. הדגדוג הזה, ההשפלה האותנטית.

הוא לא יוצא לי מהראש הבחור ההוא. אף אחד לא יודע את שמו, הוא פרצוף מוכר בסצינה אבל אין לו חברים או חברות. על החזה יש לו צלקות, סימנים של סיגריות שכובו עליו. לשונו שחורה וכאשר הוא בולע את הבדל הוא כמעט ומקיא. התבוננתי בו. ראיתי את הבפנים שלו. עולם ללא גבולות, אין קצה לתחתית אליה שואפת פנטזית השליטה להגיע בכדי לסחוט ריגושים עוצמתיים.