infinite(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
21 בנוב׳ 2003
אתה צודק יקירי
זה באמת לא בשבילי לשלוט ... ותלשין תלשין עליי , הצורך המזוכיסטי שלי בעונש גובר 
|
|
|
|
infinite(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
21 בנוב׳ 2003
חלמתי היום (אני כמעט תמיד חולמת וכמעט תמיד סיוטים לא יודעת למה )
אני ,את , מוטי ,עוד מישהו...ארבעה אנשים ,אולי חמישה ,לא זוכרת. כולנו גרים בבית עשוי חימר . הוא כולו בצבע של חימר, כהה מאד ,עשוי כמו מערה ,יש בו מלא מעברים , חדרים , מדרגות בנויות חימר . אני יודעת שאנחנו בנינו את הבית ושכל דבר שם הוא עבודת יד . אין שם רהיטים וגם לא חלונות . התקרות תלויות נמוך מעלינו . יש עוד המון דיירים בבית הזה ,אך אנחנו מעולם לא ראינו אותם . הם קיימים אבל אנחנו לא רואים .כאילו הם במרחב אחר משלנו. ויום אחד פתאום אני רואה אותם...אני קוראת לך שתבואי תראי...הם אנשים רגילים ,אפרפרים קצת , יש שם איזה חמש או שש שפחות ואיש אחד מוזר. כמה שפחות עשויות מחימר גם כן. הוא כמו מלך ,או יותר נכון שולט. הוא חכם מאד ודומה לאיזו חיית יער מוזרה . יש לו שיער שיבה והוא יושב על עץ גבוה,כמו ציפור מוזרה , בתוך הבית שלנו ולידו על העץ כל שפחות . הן כולן צוחקות כשהוא צוחק ,כמו לפי סימן מוסכם ,מלטפות אותו ומתחנפות.הוא יושב כמו מלך וצוחק עליהן. זה מגעיל אותי. אני יודעת שכל הבית הולך לקרוס אבל אני לא אומרת שום דבר . פשוט אני יודעת. אני מרגישה את הקרקע קצת רועדת ,כמו בתחילת רעידת אדמה . אף אחד לא מרגיש . את מסתכלת על האיש ורואה אותו עם השפחות האלה וזה מחרמן אותך , את משעינה אותי על העץ וקורעת ממני את החולצה ,נוגעת בפטמות , זה כואב מרוב שזה טוב ...אני מרגישה שמשהו נורא עומד לקרות אבל לא אומרת כלום כי משהו לא נותן לי , משהו לא נותן לי לדבר אני כמו אילמת ... פתאום חלק מהרצפה קורס ואנחנו מביטים למטה , מנסים לזוז משם אבל עוד ועוד חלקים קורסים וגם התקרה מתחילה ליפול עלינו , משהו נכנס לי בבטן וחותך לגמרי ,הכל מלא דם , אני מוצאת את עצמי בתוך חדרון בגודל חמישים על חמישים ס"מ , ממש כמו קופסא קטנה , חדרון מחימר ,בקושי רואים משהו שם וזה עוד ממשיך להתמוטט , אני רואה רק פיסה קטנה של שאר הבית ,רואה אותך עומדת דיי קרוב וכולם מבוהלים נורא , מנסים להרים חלקים שהתמוטטו . אני על הגב , מוציאה יד אחת כי זה כל מה שאפשר מתחת להריסות ,את רואה ותופסת לי את היד ,מנסה להוציא אבל הפתח קטן מידיי . גם הידיים שלך מלאות דם כי החזקת את שלי ואני צועקת לך אל תשאירי אותי פה ואת מושכת ומושכת ואז פשוט מפסיקה למשוך לי את היד ורק מחזיקה...רק מחזיקה...אני יודעת שאבוד ואוחז בי רק כאב ועלבון ופחד מטורף כזה , אי אפשר לתאר את הפחד הזה אפילו ...את מחייכת אליי ואני לוחשת לך אל תשאירי אותי ...פה... וחושך זה מה שרציתי לספר לך כל הערב ולא ייצא כי זה הפחיד אותי וגם שהתגעגעתי... |
|
|
שוקולית(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
22 בנוב׳ 2003
כן,יש לי פירוש לחלום. כמו,שתמיד יש לי פירושים אבל,לא אפרש לך
אותו כאן,בטח שלא כאן כי.....אולי גם זה יפגע בך. |
|
|
|
infinite(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
22 בנוב׳ 2003
אני יודעת....או שלא..
(אני יודעת ! - זה או שכן או שלא, זה בטוח אחד מהשניים ) |
|
|
אפרוח קטלני{Lilu FemDo}
|
לפני 20 שנים •
23 בנוב׳ 2003
כל מה שעלול להשתבש, ישתבש
ישבתי בבית. זה היה מאוד הגיוני.
פתאום היתה דפיקה בדלת. זה ממש לא היה הגיוני. אני תמיד יושב בבית. תמיד. הרי מרפי תמיד צודק, ויש כל כך הרבה דברים שיכולים לקרות לך שם בחוץ, ולכן, מתישהו, הם יקרו. יש אוטובוסים שמתפוצצים, ותאונות דרכים, וגם אם הייתי בוחר לחיות ביער - תמיד ברק יכול לפגוע בך. או מטאור לפגוע לך בראש. יש אנשים שחושבים שזה קצת משוגע, אבל אני פשוט חי את החיים שלי לפי החוקים שלי. חוקי מרפי. לא מבשל כי אפשר להיכוות. לא עושה אמבטיות כי אפשר לטבוע. לא מזיין כי יש איידס, וגם קונדום זה רק 99% הגנה. בטח שלא יוצא החוצה. לכן זה בכלל לא היה הגיוני, הדפיקה הזאת בדלת. הרי אין לי חברים - חברים יכולים לפגוע בך, ולכן, מתישהו, הם יפגעו בך. כשהצצתי באישון, היה שם איש זקן ונחמד, עם שיער לבן, שנראה לי קצת מוכר. הורדתי את 3 השרשראות, פתחתי את 10 המנעולים (אף פעם אי אפשר להיות בטוח מדי), ושאלתי אותו איך אני יכול לעזור. בטח מתרים או משהו כזה. "אתה לא יודע מי אני?" הוא שאל. "ממממ... לא". הוא הוציא כרטיס ביקור, ואני החוורתי. על הכרטיס היה כתוב "מרפי חוקים ובניו". "כן, אני מרפי של חוקי מרפי." הוא אמר, והסתכל עלי בדאגה. "אז.... איך אני יכול לעזור?" שאלתי, עדיין חיוור. לפני עמד איש שתמיד צודק. "אתה מבין, אתה עושה לנו בעיה. אתה לא יכול פשוט לא לעשות כלום, וככה להתחמק מהחוקים." "אבל... למה?" שאלתי "למה לא?" "כי גם לעשות כלום זה משהו. מתישהו, משהו חייב להשתבש בכלום שלך, אחרת אני טועה. ואני תמיד צודק." הוא הוציא אקדח וירה בי. בראש. 3 פעמים. איזו בעסה. הוא תמיד צודק, המרפי הזה. |
|
|
|
infinite(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
25 בנוב׳ 2003
מרפי אמר כי מה שיכול להשתבש , ישתבש וקבע מעין חוק שאינו כתוב בשום מקום, בלי להתכוון לכך...אז גם הוא השתבש - חח - הרי הוא לא התכוון לכך (:
אפרוחון...וואו זה היה חזק...הומור שחור ? היה לי עצוב קצת כשקראתי אך גם לא יכולתי שלא לחייך...(: טוב...אני בדיוק ההיפך..משאירה את הדלת פתוחה ,ללא מנעולים. (: |
|
|
|
infinite(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
1 בדצמ׳ 2003
סיפורון לילה ..שהוא בעצם משל (:
במשך כחצי שעה שוטטתי בבית הריק , בית פרטי ,אמנם בעל קומה אחת אבל דיי מרווח .
המדרגות היו עשויות מחומר מדהים , דמוי שיש , חלקות ומבריקות בגווני שחור-אפרפר , משהו מיוחד במינו. שוטטתי עם הפנס הקטן , מאירה כל פעם פינה אחרת ...כמו בחיים כנראה, איני רואה את התמונה הכוללת ,מאירה כל פעם עוד חלק חשוך ,עוד פיסה ,עוד פינה אפלה...לתפוס איך זה בית . בית חם ,הגנה , תמיכה ...גדר. נכנסתי לחדר השינה. המיטה היתה מוצעת ומכוסה, עם מזרון ענקי . לרגע רציתי פשוט להתפשט , להוריד את כל הבגדים השחורים האלה, לזרוק על הרצפה ,פשוט לשכב שם ולהירדם . לישון עד הבוקר , לקחת אליי למיטה את הכלב פינצ'ר הקטן שראיתי קופא בחוץ מקור וככה לישון . רק לנוח קצת...על השידה ליד המיטה הבחנתי בספר קטן. "התפסן בשדה השיפון". ספר טוב ,ציינתי לעצמי, נזכרת איך ישבתי בבית של סבתא וקראתי אותו בגיל 11 בערך ואהבתי נורא . המשכתי לטשטש ראיות בקפדנות האובססיבית שלי , לקחתי את התיק ספורט עליי עם כל מיני תכשיטים יקרים שמצאתי שם בנוסף וגם קצת שטויות שאהבתי ,פסלוני זכוכית למיניהם . תיארתי לעצמי איך בעלת הבית שאספה את כל הפסלונים האלה בטח במשך שנים ואולי אפילו בירושה נגיד מסבתא שלה חוזרת לביתה ומגלה שהכל נעלם ומתמוטטת מבכי ומקללת אותי , לא שהיא מכירה אותי אבל מהכעס , ולא בוכה בכלל על התכשיטים והכסף , רק על הפסלונים האלה – בוכה כל הלילה ואז מתעוררת בבוקר ושוב בוכה...משהו קטן נדלק לי בפנים , איזה אור , איזו להבה קטנה ,צובטת , שורפת ...מסרבת להיכבות . אבל לא עזבה אותי המחשבה הזו על הפסלונים המזדרגגים האלה מהרגע שיצאתי את החדר שינה שלהם . אמרתי לעצמי – 'דיי ,איזו דפוקה , חלאס כבר , למי איכפת בכלל מהפסלונים האלה ?? אנשים פוחדים רק על הכסף שלהם ' שמתי עליי חזרה את הקפוטשון של החולצה ויצאתי דרך העליית גג בשקט כי הבחנתי בצל אנושי פוסע על הקיר כנגד הדלת הקדמית . זחלתי מהגג מטה . שמעתי את הדלת נפתחת אז ירדתי משם במהירות . פתאום נפל לי משהו . התחלתי לחפש בחושך ,רק שלא יחליק מטה וישמעו . בזמן שחיפשתי בקדחתנות , כנראה דרכתי על זה כי שמעתי את זה נמעך על הרעפים תחת הנעל שלי. התקופפתי. זה היה פסלון זכוכית אחד שנפל לי מהתיק. לא יודעת איך...איך שהתישרתי ,כנראה מעדתי והחלקתי מטה לכיוון הקרקע . ניסיתי לתפוס במשהו אבל כל מה שנתפס היתה החולצה שלי באיזה מסמר שהיה תקוע שם ...'שיט שיט.. פאק ! איזה פאק ' החלקתי והרבצתי נפילה מה זה נפילה , על הגב ..נחנקתי לרגע מהמכה שחטפתי ,לקח לי שניה להתאושש אבל כבר לא היה זמן לטפס למעלה ולהוריד את החתיכת בד מהחולצה שלי שנשארה שם . שמעתי צעדים מתקרבים . אספתי את עצמי וברחתי משם במהירות . כלב הפינצ'ר ליווה אותי במבט עצוב מתוך המלונה הקטנה שלו . היו לו עיניים קטנות ומבריקות . יצאתי משם והלכתי רגיל ,בלי לרוץ ,שלא יחשדו . בדרך נכנסתי לאיזו סמטה והחלפתי בגדים לג'ינס נמוך וגופיית בטן צמודה בצבע תכלת ,סקסית לאללה (: , הכנסתי לתיק את הבגדים השחורים ,פיזרתי את הקוקו הוצאתי מסרק קטן ואפילו סירקתי את השיער הבהיר ונתתי לו ליפול בצורה סקסית על הכתפיים (כי הוא לא הגיע עד יותר מזה פשוט ) וככה יצאתי משם כי קיוויתי לטפוס איזה טרמפ . לא עצרו לי במשך איזה שעה ,כמעט התייאשתי . הייתי רעבה וצמאה נורא וגם קצת מחורמנת מכל האדרנלין שאחז בי וקיללתי בעסיסיות את כל הפסלוני זכוכית שבעולם. לפתע הבחנתי בניידת משטרה מתקרבת לעברי ומייד הורדתי את היד כי כמובן לא רציתי לתפוס טרמפ עם מנייאק . הניידת האיטה... שיט...בלעתי את הרוק..מכונית אחרת עקפה אותם מעט ועצרה לצד הכביש . 'יש אלוהים' אמרתי לעצמי והחלטתי ללכת על טרמפ לחץ. עשיתי את עצמי כמי שחיכתה דווקא למכונית הזו כבר מלא זמן ואיפה הוא היה בכלל כל הזמן הזה ולמה לא בא לאסוף אותי בזמן . (: הניידת עברה על פנינו . הבחור שישב בניידת הביט וסקר אותי ואת הרכב . הם המשיכו הלאה. נהגת היתה בחורה דווקא . (: יותר נכון אישה כבת 30+ . היה לה מבט חכם וקצת עצוב בעיניים שקצת הזכיר לי את כלב הפינצ'ר הקטן. "תודה רבה !" אמרתי לה וחייכתי "אין בעייה ,רק תחגרי חגורה" היא השיבה מציתה סיגריה . הבטתי על המנת ניקוטין הזו ברעב . "מעשנת ?" היא נפנפה לנגד עיניי עם חפיסת המרלבורו. "כן ,תודה..אם אפשר..." הנהנתי בעצבנות . היא נתנה לי גם את המצת שלה מחייכת לעצמה , כמו שמחייכים למחשבות של עצמנו, על דברים שעברנו במשך היום . היא היתה לבושה מכנס שחור אלגנטי וחולצה לבנה וג'קט מחוייט מעל , חגיגי משהו . קפדני כזה . והמבט שלה שידר משהו אחר , לא יודעת למה . "יש עלייך חתיכות זכוכית. מקווה שלא נפצעת.." היא פלטה פתאום מחייכת לעצמה עוד פעם כמו מישהו שכרגע פתר את תעלומת חייו . בכלל החיוך המעופף הזה שלה התחיל לעצבן אותי והפיוזים התחילו לעלות לי לאט לאט. פתאום עלו בי געגועים מוזרים לבית הזה עם המיטה והפינצ'ר... "לא אני בסדר גמור ,תודה על הדאגה." אמרתי לה בנימה עוקצנית מאט תוך כדי כסיסת ציפורן יסודית. "בטח נפל לך משהו שביר מהתיק ודרכת או משהו ולא שמת לב" היא עוד ממשיכה ! כיססתי את הציפורן עד הבשר . "כן כנראה" השבתי. הרגשתי את העצבי ברזל שלי מתקרבים למצב של היסטריה לאט לאט . היה בה משהו שפשוט גרם לי למתח מטורף ועוד היה לה מבט של איזו קרימינלית או לא יודעת מה . "את צעירה, אפשר לשאול מה את עושה בחיים ?" "מבקרת אצל פסיכולוג" עניתי לה בזלזול . התחילה לעצבן אותי בחטטנות שלה. איזה חוסר טאקט... "מה זה משהו מהעבר ? ילדות וכאלה ? " היא שאלה ברוגע . טוב עד כאן..."את יכולה לעצור שניה ?אני צריכה להתפנות מה זה דחוף..." "לא נורא ,תתאפקי קצת ,כמעט הגענו" המ...המ..מממממה??? איך שהיא אמרה את זה בטון פוקד כזה קצת נרגעתי ,לא יודעת למה ..נהיה לי פחות לחוץ... "ומה את עושה ?" שאלתי אותה עם חיוך שהתחיל לעלות לי (כי הרגשתי קצת יותר טוב ) "אני חוקרת פלילית" החיוך שעלה לי נמחק לי מהפרצוף מייד כמובן ורק הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לדפוק עוד פעם מהאדרנלין ,לא פחדתי אבל עלה לי גוש לגרון והיה קצת קשה לנשום...(: "ב..ב..בטח מעניין , לא?" נסיתי להמשיך את השיחה באדישות... "כן ,אפילו מאד ,כשאוהבים את זה . ואני אוהבת את זה מאד" היא הביטה בי ,פעם ראשונה ממש הסתובבה והביטה לי לתוך העיניים במבט הפינצ'ר שלה. הנשימה שלי נעתקה וכבר לא יכולתי לסבול את המתח הזה שאכל לי את הקרביים . לקחתי לה עוד סיגריה בלי לשאול . אפילו לא שמתי לב , בשיא הטבעיות . "גנבה !" היא אמרה וצחקה "מ..מ..מה ?" כמעט אמרתי לה – 'איך ידעת?' אבל עצרתי בזמן. היא עצרה בכניסה לחניות של חורשה , עם שולחנות של פיקניקים איפה שבבוקר כולם עושים על האש וחוזרים עם חתיכות חומוס בין השיניים ואני כבר לא עשיתי את זה שנים... "למה עצרת?" שאלתי בעצבנות . "רצית להשתין ,לא ?" "לא כבר עבר לי..." "עבר לך ? לא הגיוני. תצאי ותשתיני עכשיו. אני לא אעצור לך אחר כך" "לא זה בסדר ,אני מבטיחה" "לא זה לא בסדר. תעשי את מה שאמרתי" "תראי אם את לא רוצה אני יכולה לצאת ופשוט תשאירי אותי פה אני אתפוס עוד מיליון טרמפים ,זה בסדר " "אוקיי." עם המילים האלה היא פתחה לי את החגורה דחפה אותי מהאוטו לקיביני והתניעה . איזה שיט...העצבים שלי גם ככה מרוטים וכבר כמעט בכיתי מרוב ייאוש , התישבתי על הקרקע הרטובה מהטל וחיבקתי את התיק חזק כדי לא לבכות לפניה ולעשות לעצמי פאדיחות. לפתע היא דממה את המנוע ויצאה אליי. "אל תבקשי אף פעם דברים שאת לא מתכוונת אליהם ,ברור ?" "התכוונתי לזה ..אבל רק לרגע...בעצם לא..כן ,ברור.." המשכתי להתווכח קצת כהרגלי. "תתפשטי" היא פקדה ככה פתאום וזה היה כל כך מתאים... נשארתי ככה ,היה דיי קר ... היא התישבה על שולחן פיקניק . התקרבתי לאט והתישבתי לידה . היא הרימה מקל עץ לא עבה אבל גם לא דקיק . העבירה אותו לאורך החזה שלי הרועד מקור והפטמות זקורות מרוב מתח...והצליפה בו . כואב. פלטתי אנחה משחררת...היא המשיכה ,ירדה מטה , הצליפה בכוס קצת . תפסה לי בשיער והביאה לי חבטה . נפלתי על הקרקע וננעצו בי כל מיני קוצים . ניסיתי לזוז אבל היא דרכה על גבי עם המגף "לא לזוז, ידיים מאחורי הראש" או גוד היא עוצרת אותי...אוךך אוךך או שלא..."על כל אחת כמו שקיבלת עכשיו אני רוצה לשמוע את מספרה ותודה כנה ,זה ברור לך זבל ?" "כן גבירתי ברור ..." עניתי כבר באופן טבעי נו כי זה היה טבעי לי...(: ספרתי עד חמישים...ספרתי והתיפחתי מכאב ..שישים...גנחתי וגנחתי , התחלתי לראות כוכבים..איבדתי ספירה ושמעתי את קולה מעומעם "את מאלצת אותי להתחיל מהתחלה !" התחלתי לצרוח אבל היה לי קשה לנשום היא עוד עמדה עליי אז זה יצא יחסית שקט (ואולי זו היתה המטרה (: ) . היא הפסיקה והפכה אותי על הגב. בקושי יכולתי לזוז וניסיתי להסתיר את הדמעות בכל כוחי . שכבתי ככה , מסובבת את הראש לכיוון ההפוך ממנה שלא תראה את הבכי . היא רכנה אליי וליקקה לי את הפטמות המיוחמות , ליטפה ...התפתלתי .. "זו רק טעימה. את לא הולכת לגמור אפילו אל תחשבי על זה ..". היא אחזה בידי כמלטפת אותה ועזבה וקמה . לקום היא לא עזרה לי. לקח קצת זמן אבל התישרתי על הרגליים , מתנדנדת.. "לא להתלבש. שימי תחתון ושבי ככה כל הדרך. " היא לקחה אותי עד לא רחוק מאותו הבית שאותו...שדדתי.. "צאי מהרכב. " "מ..מה ? זהו ?" "לא . לא זהו. תחזירי את הפסלונים . את כולם. אני רוצה לראות אחד אחד . וחסר לך אם אחד נשבר. אחר כך , תעופי לי מהפרצוף ,זבל ואני לא רוצה לראות אותך יותר" הרגשתי נפילה ..בלב...פתאום השתחרר לי כל הבכי שהחזקתי עד עכשיו... "פאק..." בכיתי . היא צחקה . נפלתי לה עם הראש על הברכיים ופשוט בכיתי. בגלל הייאוש מהעובדה שכל הזמן הזה היא ידעה ונתנה לי לשבת בלחץ מטורף כזה וגם בגלל שהיא מה שהיא והיא חוקרת ואני סתם איזה פושעת ואני רציתי פתאום שלא תעזוב אותי ,להיות בבית הזה שוב ולשכב לידה כשהיא קוראת את "התפסן בשדה השיפון" ובכיתי כי פשוט ידעתי שזה לא ייקרה לעולם , שזה לא הגיוני בכלל ולא מציאותי , ופעם ראשונה בחיי באמת רציתי למות מייאוש כזה שאחז בי וחשבתי אולי לאיים עליה כדי שהיא תשלוף אקדח ותירה בי ככה לפחות יהיה שקט לכולם . אבל פתחתי את התיק . התחלתי להוציא את הפסלונים שלה אחד אחד ופתאום העזתי בחוצפתי לשאול אם אפשר להשאיר לי אחד למזכרת כי באמת מכל הלב רציתי מזכרת ממנה ומייד חטפתי סטירה כמובן. "אני גנבתי לך את כולם , גם כסף וגם את כל התכשיטים ובכלל הרסתי לך את הבית ושכבתי לך במיטה ועיצבנתי את הכלב שלך . אני מבקשת שתעצרי אותי. " "למה ?" היא שאלה בחיוך "כי אני רוצה להיות ..קרובה אלייך.." |
|
|
השולט אור(שולט)
|
לפני 20 שנים •
1 בדצמ׳ 2003
ואין סיכוי שהיא לא תסכים לבקשה אחת קטנה כזו. |
|
|
|
שוקולית(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
2 בדצמ׳ 2003
וואוווווווו
אחד הסיפורים,המרתקים והסוחפים שקראתי. פשוט הצלחת להקסים אותי,לחרמן ופשוט.....לאהוב אותך. וואוווווווו אני עדיין,מרחפת. מאיזה שרוול,הוצאת סיפור כזה מגניב? במילה אחת? הוקסמתי. |
|
|
|
infinite(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
2 בדצמ׳ 2003
אור ..אכן כך
תודה וגבירתי את לא מתארת לעצמך איזה חיוך נמרח לי על הפרצוף עכשיו לנוכח תגובתך גם כי זה עשה לך טוב וזה עושה לי הכי טוב שבעולם וגם כי...נו.. את יודעת מאיזה שרוול...לא ?
}}{{ |
|
|