Morticia
|
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
ליידי תמרה כתב/ה: לא כתבתי את הסיפור כסיפור מטריד, אבל מאז שקראתי את התגובות אני בהחלט מוטרדת... גרמתם לי לחשוב.
כתבתי את הסיפור כתשובה לשאלה "מה אם", דרך שבדרך-כלל משמשת אותי לכתיבת מדע בדיוני. "מה אם", ומשם לזרום עם המחשבות. ראשית, לי עצמי אין מושג של מי הילדה בסיפור. הסיפור אינו אמיתי, ואני מאוד מקווה לעולם לא להגיע למצב של אבהות לא ידועה. די ברור שכל האפשרויות פתוחות, ואני בטוחה שהיא לא עשתה בדיקת אבהות; מעבר לכך, בדיקת אבהות בשלב כזה תגרום וודאי לשבר וקריעה בחיי כל המעורבים בדבר, 4 אנשים לפחות, בעוד שכך יש אחד שסובל, ואחת קטנה שנהנית גם מאבא וגם מדוד. וזה מתקשר לעניין השני שעליו חשבתי: אני גדלתי במשפחה מטריאכלית, בה המושג של מחויבות אבהית וקשר אבהי בכלל אינו מובן מאילו כמו לפוג ולדולפין כחול. מעבר לכך, כשיש אהבת אב ומחויבות, זה בכלל לא חייב להיות קשור לדם. הסבא שהכרתי ואהבתי היה קשור אלי בקשרי נישואין בלבד, ואת מי שאני קוראת לו היום "אבא" הכרתי בגיל 12. תמיד דמיינתי את עצמי כאם חד-הורית בעתידי, ועובדת היותי נשואה לא מפסיקה להפתיע אותי כבר שנים. כשפוג ואחרים כתבו שזה מתנגש להם עם ערך בסיסי ומקודש, התגובה הראשונית שלי הייתה הפתעה. התגובה השניה הייתה הפתעה מכך שהופתעתי; זה שם מולי מראה לא-נעימה, אבל מאוד חשובה. אז עכשיו, כשאני חושבת על זה, אולי זו כן פנטזיה, המשך לחזון ההיינלייני שחבקתי פעם על משפחה מורחבת של מבוגרים אוהבים שמטפלים יחד בצאצאים, עם טוויסט בדס"מי שעדיין נותן לילדה הרבה יותר אהבה ותשומת לב מלילד/ה ממוצע/ת, אבל אינו שוויוני ופתוח לכל הכיוונים כמו במקור של רוברט היינליין. ואולי אני צריכה לחשוב על זה עוד. הדבר השלישי שחשבתי עליו היה, שקצת מוזר (למרות שמובן) שאנשים כאן יכולים לקרוא בשוויון נפש סיפורי זוועה, ואז להיות מוטרדים קשות מה"פסטורליה" הזו. אני מבינה שזה כי היא נוגעת באופן כל-כך ממשי בחיים האמיתיים, מאיימת על משהו אמיתי, ולכן מאיימת הרבה יותר מבקתת העינויים ביער. ועדיין, מוזר. האם אכזריות נפשית היא "אכזרית יותר" מהתאכזרות גופנית? תודה שגרמתן וגרמתם לי לחשוב על הסיפור שוב ושוב. מעניין שגם אני גדלתי במשפחה בלי אבא ולא היה שם אף אחד לקרוא לו אבא ודווקא בגלל זה אני כל כך רגישה ומרגישה מחוייבת לקיום האבא... 
|
|
|
|
Morticia
|
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
Morticia כתב/ה: fog כתב/ה: התשובה הקצרה -
אני מאמין בכל ליבי שנשים עליונות על גברים, גם אם רובן הגדול לא יודע את זה או חושב ההיפך. זה לא חלק ממשחק. סביר להניח שהסיבה העיקרית לאמונה זו (אם כי העקיפה. אולי זה יותר טריגר, מאשר סיבה) היא המזוכיזם המיני שלי. הנ"ל הוא כמעט בגדר אקסיומה אצלי, אבל לא בדיוק. כי מצד אחד הוא תלוי בפרטים: הוא מגובה בדי הרבה תכונות "נשיות" שבעיניי מרוממות מתכונות "גבריות". מצד שני, כמובן שיש נשים יותר חכמות/ פחות חכמות, וגברים יותר ופחות חכמים, ויפים ויפות.. זה כבר סיפור יותר מסובך. אז במקום "אקסיומה", אפשר לקרוא לזה "עקרון מנחה מאוד מאוד חזק". האמונה הזו בהחלט גרמה לי להזדהות עם הסיפור ו"לרצות" שזאת תהיה המציאות. (עד כאן) דרך אגב - זה לא כלכך משנה האם הוא קרה/לא קרה במציאות או האם הוא בגדר מד"ב. ה"הטרדה" היתה ברמה יותר עמוקה ועקרונית בתוכי. ולידי תמרה בכלל לא רצתה שהסיפור יהיה "אכזרי" או "ישפיל". אני חושב... האם כל סממן של שליטה נשית (מחרמנת) חייב להיות אכזרי? האם הפאנצ' הוא חלק מהסיפור, בדיעבד? נראה לי שכן. ואני באמת אומר את זה לצערי. כי (שוב) זה גבול שלי, ולא רציתי לשים לעליונות הנשית גבולות. זאת סוג של התפשרות מבחינתי. אה, ובקשר לבגרות הבדס"ם שאחותופל הזכירה - אני חייב להגיד שבאופן יוצא דופן קראתי השנה כמה סיפורים שהיו ממש ממש מצוינים ומעוררי מחשבות, אבל כמעט כולם בבלוגים, ולא בפורום. האם עליונות נמדדת ביחס ישיר לסדיזם? ואם האישה לא מכאיבה אז היא נחותה? לא מבינה  |
|
|
Halrloprillalar
|
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
רק על עצמי לספר ידעתי ... ליידי תמרה כתב/ה: וזה מתקשר לעניין השני שעליו חשבתי: אני גדלתי במשפחה מטריאכלית, בה המושג של מחויבות אבהית וקשר אבהי בכלל אינו מובן מאילו כמו לפוג ולדולפין כחול. מעבר לכך, כשיש אהבת אב ומחויבות, זה בכלל לא חייב להיות קשור לדם. הסבא שהכרתי ואהבתי היה קשור אלי בקשרי נישואין בלבד, ואת מי שאני קוראת לו היום "אבא" הכרתי בגיל 12. תמיד דמיינתי את עצמי כאם חד-הורית בעתידי, ועובדת היותי נשואה לא מפסיקה להפתיע אותי כבר שנים. כשפוג ואחרים כתבו שזה מתנגש להם עם ערך בסיסי ומקודש, התגובה הראשונית שלי הייתה הפתעה. התגובה השניה הייתה הפתעה מכך שהופתעתי; זה שם מולי מראה לא-נעימה, אבל מאוד חשובה. הדבר השלישי שחשבתי עליו היה, שקצת מוזר (למרות שמובן) שאנשים כאן יכולים לקרוא בשוויון נפש סיפורי זוועה, ואז להיות מוטרדים קשות מה"פסטורליה" הזו. אני מבינה שזה כי היא נוגעת באופן כל-כך ממשי בחיים האמיתיים, מאיימת על משהו אמיתי, ולכן מאיימת הרבה יותר מבקתת העינויים ביער. ועדיין, מוזר. האם אכזריות נפשית היא "אכזרית יותר" מהתאכזרות גופנית? תודה שגרמתן וגרמתם לי לחשוב על הסיפור שוב ושוב. אני לא בטוח האם ואיך זה קשור לסיפור, אבל משום מה הוא הוביל את המחשבות שלי דווקא לכוון הבא – אם יש מה שהוא שיגרום אצלי מידית לתגובה "לא מדתית" זה איום כל שהוא, ולא בעקיפין, ולו במרומז, על ילדי, על הקשר עמם או על היכולת שלי לדאוג לצרכיהם, כפי שבאים לידי ביטוי לפי אמות המידה שלי. כל סיפור או מצב אנלוגי גורם מיד לשליפת ציפורני מנדניהן. אני לא בוטח שאוכל לאתר אירוע בעברי או הדגשה כל שהיא בחינוך שקבלתי המקנה רציונל להתנהגותי. אני לא מנסה למצוא את הסיבות, כי אני לא חושב שלגילוין יש ערך מוסף. מבנה משפחה בה גדלתי, חלוקת תפקידים בה, התנהלותה וציוני דרך בתולדותיה אינן מספקות הסבר לסדר עדיפויות ואמות מידה האישיות שלי. יש לי הדרישות בלתי מתפשרות הבאות: - יכולת מתן חינוך, הכוונה ותמיכה בהתפתחות ילדיי - ערוץ קשר עמם, פתוח לשני הכוונים בכל רגע נתון - דאגה לרווחתם ובריאותם, פיסית ונפשית - הקניית ערכים וסדרי עדיפויות הראויים בעיני אין להסיק מהנאמר כי אני רך או נחמד איתם יותר מדי. בהקשר לסיפור - נראה שהיכולות שפירטתי נגזלו מגיבור הסיפור. במצבו הוא אינו יכול לקחת חלק משמעותי בבניית האישיות של ילדה שלו, מה גם שאינו יודע, או לפחות אינו בטוח שקיימת סיבה לכך. אישה שהייתה מסתירה ממני את היותי אבי הילדה הייתה ללא ספק חוטפת מכת גרזן בראש. |
|
|
אנדרפוט
|
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
אין לי ספק שהמדע הבדיוני נמצא בבסיס של כמעט כל פנטזיה פאמדומית קיצונית. הרי בלי הצורך בחיבור למציאות ניתן לגעת באלמנטים מאוד יסודיים של הפאמדום, אין צורך להתחשב בכוח המשיכה (הלא הוא עולם הצרכים הרגשיים של בן האדם שמאחורי העבד) ואפשר לייצר מציאות קסומה שבה מצוקה נפשית היא דבר סקסי.
באופן פרטי אני לא מוצא שום עניין בשליטה נשית אם היא לא מלווה באכזריות, העובדה שאני בז לאנשים אנוכיים נצלניים ואכזריים אותם אני פוגש במהלך חיי אינה מפריעה לי להימשך אליהם בעולם המקביל של הפנטזיה. צריך להיות מאוד חזק ויציב נפשית בכדי לקיים את שני העולמות - המציאותי והפאמדומי - בכפיפה אחת ובאיזון. זהו עולם של פיתויים וריגושים חזקים מאוד ולכן גם מקום לא פשוט ואפילו מסוכן לחיות בו. הסיפור ראוי להמשך, אחרי שהונחו היסודות מאוד מסקרן לשמוע את קורותיהן של הנפשות הפועלות. ליידי תמרה - אנא ממך. |
|
|
ליידי תמרה(שולטת)
|
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
Re: רק על עצמי לספר ידעתי ... דולפין כחול כתב/ה: ליידי תמרה כתב/ה: וזה מתקשר לעניין השני שעליו חשבתי: אני גדלתי במשפחה מטריאכלית, בה המושג של מחויבות אבהית וקשר אבהי בכלל אינו מובן מאילו כמו לפוג ולדולפין כחול. מעבר לכך, כשיש אהבת אב ומחויבות, זה בכלל לא חייב להיות קשור לדם. הסבא שהכרתי ואהבתי היה קשור אלי בקשרי נישואין בלבד, ואת מי שאני קוראת לו היום "אבא" הכרתי בגיל 12. תמיד דמיינתי את עצמי כאם חד-הורית בעתידי, ועובדת היותי נשואה לא מפסיקה להפתיע אותי כבר שנים. כשפוג ואחרים כתבו שזה מתנגש להם עם ערך בסיסי ומקודש, התגובה הראשונית שלי הייתה הפתעה. התגובה השניה הייתה הפתעה מכך שהופתעתי; זה שם מולי מראה לא-נעימה, אבל מאוד חשובה. הדבר השלישי שחשבתי עליו היה, שקצת מוזר (למרות שמובן) שאנשים כאן יכולים לקרוא בשוויון נפש סיפורי זוועה, ואז להיות מוטרדים קשות מה"פסטורליה" הזו. אני מבינה שזה כי היא נוגעת באופן כל-כך ממשי בחיים האמיתיים, מאיימת על משהו אמיתי, ולכן מאיימת הרבה יותר מבקתת העינויים ביער. ועדיין, מוזר. האם אכזריות נפשית היא "אכזרית יותר" מהתאכזרות גופנית? תודה שגרמתן וגרמתם לי לחשוב על הסיפור שוב ושוב. אני לא בטוח האם ואיך זה קשור לסיפור, אבל משום מה הוא הוביל את המחשבות שלי דווקא לכוון הבא – אם יש מה שהוא שיגרום אצלי מידית לתגובה "לא מדתית" זה איום כל שהוא, ולא בעקיפין, ולו במרומז, על ילדי, על הקשר עמם או על היכולת שלי לדאוג לצרכיהם, כפי שבאים לידי ביטוי לפי אמות המידה שלי. כל סיפור או מצב אנלוגי גורם מיד לשליפת ציפורני מנדניהן. אני לא בוטח שאוכל לאתר אירוע בעברי או הדגשה כל שהיא בחינוך שקבלתי המקנה רציונל להתנהגותי. אני לא מנסה למצוא את הסיבות, כי אני לא חושב שלגילוין יש ערך מוסף. מבנה משפחה בה גדלתי, חלוקת תפקידים בה, התנהלותה וציוני דרך בתולדותיה אינן מספקות הסבר לסדר עדיפויות ואמות מידה האישיות שלי. יש לי הדרישות בלתי מתפשרות הבאות: - יכולת מתן חינוך, הכוונה ותמיכה בהתפתחות ילדיי - ערוץ קשר עמם, פתוח לשני הכוונים בכל רגע נתון - דאגה לרווחתם ובריאותם, פיסית ונפשית - הקניית ערכים וסדרי עדיפויות הראויים בעיני אין להסיק מהנאמר כי אני רך או נחמד איתם יותר מדי. בהקשר לסיפור - נראה שהיכולות שפירטתי נגזלו מגיבור הסיפור. במצבו הוא אינו יכול לקחת חלק משמעותי בבניית האישיות של ילדה שלו, מה גם שאינו יודע, או לפחות אינו בטוח שקיימת סיבה לכך. אישה שהייתה מסתירה ממני את היותי אבי הילדה הייתה ללא ספק חוטפת מכת גרזן בראש. אני מאוד מזדהה עם הדרישות הבלתי-מתפשרות שלך, זה גם מה שאני רוצה לתת לילדי העתידיים. אני לא מסכימה שהוא לא יכול לקחת חלק משמעותי בבניית האישיות של הילדה; רוב ההגבלות שיש עליו נובעות מכך שעדיין, בסופו של דבר, הוא מציית לגבירתו ולכן דרך החינוך נקבעת על ידה. כפי שהזכרתי קודם, אני לא חושבת שיש קשר הכרחי בין קשר דם לבין הורות. ולגבי אבהותו, אני חושבת שיש לו בערך את אותו מידע שיש לה. ילד או ילדה לא מגיחים לעולם מעצמם. אם הוא יודע שהוא שכב איתה בצורה לא מוגנת, הוא יכול להניח שהיא עשויה להיות שלו. אם הוא יודע שהוא לא שכב איתה, או שהוא תמיד היה מוגן, הוא יכול להניח שהילדה לא ממנו. אין לאמא איזו ידיעה מיסטית, חוש שישי שיגלה לה של מי הילדה. הוא היה יכול לפוצץ את זה כבר מזמן, אבל למעשה השאיר את כל האחריות על גבירתו, ובעצם החליט להשאיר את מערכת היחסים ביניהם על כנה, כמערכת יחסים של גבירה ועבד. אפשר אולי היה לפוצץ את העניין כבר עם ההודעה על ההריון, אבל הוא לא היה מסוגל, מפחד לאבד את השליטה שלה. ואולי שלוש שנים ותשעה חודשים אח"כ זה קצת מאוחר מכדי לעורר שדים ישנים מרבצם? אני באמת תוהה. נראה שיצירי המקלדת שלי זכו לחיים משלהם, והם מסובכים ממה שחשבתי בתחילה. מורטישיה - בדרך-כלל אני מסכימה איתך מאוד. אני בהחלט לא חושבת שכל שליטה חייבת להיות אכזרית. גם כאן, היא לא משתמש באכזריות לשמה, אלא מתנהלת במצב לא-פשוט בעצמה, בלי אדם שיערער על שליטתה, ובלי מוצא שיהיה פחות אכזרי. הסיטואציה עצמה מראש אכזרית ומסוכנת, בהיותה שעבוד מלא של אדם. השיעבוד כאן הוא מאוד "רך" ואוהב, אפילו - טיפת דם אחת אין בסיפור ((אחרי שצנזרתי את סצינת הלידה). מה שהופך את הסיפור לאכזרי הוא דווקא האהבה: אהבת ספק-אב לספק-בתו, אבל גם אהבת העבד לגבירתו, כשהוא נאלץ להיות רחוק ממנה בשעות קשות, כי הוא לא חלק מהמשפחה. זו המהות, עוד לפני הילדה: הם יחד שנים, הוא משרת אותה בנאמנות, אבל הוא לא חלק מהמשפחה; תמיד יהיה מישהו עם מעמד גבוה יותר משלו בחייה. אז כן, הסבל כרוך כאן ישירות עם השליטה: אין בזה משום אמירה גורפת על "מהות השולטת" או על "מהות האישה", אלא על מצב אחד, ספציפי, של "מה אם". וזה ההבדל בין כתיבת סיפור לכתיבת מניפסט. |
|
|
הדורבנים(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
5 במאי 2009
למורטי - זאת שאלה חשובה מאוד.
לא. מבחינתי, בניגוד לאנדרפוט, אין קשר בין אמונתי לעליונות נשית לבין היותה של האשה הספציפית אכזרית או מתוקה או מגניבה או עצובה... מבחינת מין - אני כן מאוד מגורה מאכזריות והשפלה, אבל מצד שני רצון חזק (כשאשה רוצה משהו בשביל עצמה) הוא אולי הדבר הכי סקסי בעולם. ללא שום קשר לסדיזם. לעיניינו: אני מסכים לגמרי עם דולפין כחול. עם כל מילה. אני רוצה להוסיף גם שאהבה כזאת, ברמות כאלו, כל הזמן, לא האמנתי שאפשר לחוש בלי שהמוח יתפוצץ. אני עדיין לא מאמין. הסיבה לה באמת לא משנה כלום. כמו שדולפין כתב. בקשר למשמעות של קשר הדם. זה מוזר, אבל זה כן חשוב. נשים, נניח הייתן נקרעות מילדתכן בלידה, ופוגשות שתי ילדות זרות אחרי שלוש שנים, היה חשוב לכן מי היא ילדתכן ומי היא לא? אז זהו שגם לנו. בדיוק באותו אופן. הסיטואציה היא באמת מטרידה בסיפור. והם באמת קיבלו פתאום חיים משלהם, הדמויות (:. אבל היא דיי ברורה גם. לא חש צורך בהמשך (אבל כמובן שגם לא אתנגד לו...) |
|
|
hun
|
לפני 15 שנים •
5 במאי 2009
מטריד .
בקריאה ראשונה מרופרפת למדי ,סלדתי מהסיפור וזאת למרות היותו מיוחד קליל ובעל אותו קסם של שליטה נשית טבעית ,פשוט סמכות טובה וישנה ללא כל הציודים והמתקנים .
לקח קצת זמן וישבתי לקרוא אותו שנית , התחברתי לדמויות ראיתי אותן בעיניי , חשתי באהבה אשר אינה חד צדדית (כמו שחושבות שולטות מסוימות) בקרבה וידעתי מה מטריד אותי . זאת לא העובדה שתיווצר שולשלת משפחתית של שולטות הדוגלות בשליטה נשית כמו הבעייתיות בכך שהבת - ממשיכת הדרך הפמדומית תנהג כלפיי אביה הביולוגי (במידה וזה אכן הוא) באותה צורה של חילופי כוחות בהן האישה היא השולטת , ותיישם את אותם דברים אשר הוא כה נמשך אליהם אצל האם , מרות ,סמכות , כניעה לנשים ושירות טוטאלי . לי זה מרגיש כמו גילוי עריות פמדומי וחציית הקווים בכך שתיתכן האפשרות שהוא יתגרה מכך שהוא עבד לשולטת שלו (ולמשחק המנטלי היומ יומי שהיא רקמה עבורו ) ולבתו \ילדה . יכול להיות שאני צר אופקים מבחינת השקפותיי ולא מסוגל לקבל מבנה היררכי משפחתי בו הנשים כולל הבנות שולטות ואילו הבעל הוא הנשלט בבית המשפחה , נתקלתי בזה בעבר בארהב ולכאורה זה מדליק , בת שגדלה בבית שבו אביה היה העבד ואף היא מאמינה כעת בעליונות ובשליטה נשית אך לטעמי בתקופת הגדילה של הילדים לא צריך לערב אותם בדבר כזה , ובמידה ויש זוג אשר מיישם את השליטה הנשית בביתו בצורה גלויה לא צריך להכניס את הילדים למשוואה בה המעמד שלהם גבוה משלו הם מחוץ ליישום סגנון החיים ה-BDSM ! |
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 15 שנים •
5 במאי 2009
אבל בתכלס, מטריאכליות הרי לא קשורה לבדס"מ. זה מבנה חברתי, בדיוק כמו שפטריאכליות הייתה מבנה חברתי מקובל לאורך דורות וכל ילד חונך שאבא הוא ראש המשפחה וכל ההחלטות שלו, ואף אחד לא חשב לקרוא לזה פמדום.
זה יפה שאפשר להשתמש בכל מיני דברים מהחיים ולהכפיף אותם לפמדום, זה יכול להיות מדליק, או מעניין, או ליצור סיפורים טובים או לא יודעת מה. אבל זה לקחת שני דברים שונים ולערבב ביניהם. סבבה לערבב, רק להיות מודע להבדל. התגובה של 'מובל' מטרידה אותי - כי היא מאד עושה את הערבוב הזה. בית מטריאכלי ובית פמדומי זה לא אותו הדבר. |
|
|
שלגי
|
לפני 15 שנים •
5 במאי 2009
הסיפור לטעמי, מצויין. וכפי שאמר אנדר - בפנטזיה אין צורך בגבולות.
בעולם האמיתי - לא נראה לי כלל וכלל וממש לא משנה אם זה פמדום או מיילדום. כל מי שינסה לערב את ילדיי במשוואה כלשהי מהסוג הזה או בכלל בעולמי האינטימי זוגי/מיני ווטאבר - יחטוף חתיכת בעיטה בעכוזו וזאת בלשון המעטה עדינה במיוחד. |
|
|
הוא(שולט)
|
לפני 15 שנים •
5 במאי 2009
ילדים
של שני הצדדים מחוץ לפרוטוקול בבדסמ
לפחות לגבי קראתי על מצב שכיח של פרוטוקול 24.7 שהכל מוחצן וגלוי למעט סשנים ובודאי שלא מערבים את הילדים בדינמיקה הבדסמית בלי קשר לפמדום או מיילדום-העירוב של הילדה עורר "סלידה" בלשון עדינה |
|
|