פנטזיה אולטימטיבית

לא

יש אנשים שבאמת יודעים להעריך את מה שיש להם ולומר על זה תודה
יש אנשים שבאמת מאושרים בחלקם
יש אנשים החיים מציאות העולה על כל דמיון
ויש אנשים אמיצים שחיים עד כמה שאפשר בהתאם לחלום

אל תטעי.
אני מאוהב באשתי לעתיד ברמה שקשה לתאר.
אבל ישנם כמה דברים שהייתי שמח אם היו אחרת.
רדודים מאד, אמנם, אבל עדיין, הם שם.
הייתי רוצה, למשל, דוגמא אחת קטנה: שהיא תהייה בגובה שלי.
שטותי. אבל זה שם...

הפנטזיה האולטימטיבית? צר לי להיות משבית שמחות.
היתה לי פנטזיה כזו שחשבתי עליה המון. דמיינתי כל פרט.
לא היה סביר שאי פעם אוכל להגשימה.
למרות זאת, וכנגד כל הסיכויים, זה קרה ובגדול.
והמפתיע? זה היה יותר טוב ממה שדימיינתי. פשוט כי לא ידעתי שמשהו יכול להיות כל כך טוב.

והטרגדיה היא שזה לא יחזור (סליחה אם אני נשמע מעורפל), לעולם לא.
ולא נותר לי אלא לחיות את חיי בידיעה שהשיא כבר עבר.
עצוב.

ממש ככה.
לי למשל היתה פנטזיה רווית דם בה אני שוחט גרונות וחורט
גרפיטיז על מצחם של הקורבנות ("די לכיבוש" נניח) ושעה
לאחר שהגשמתי את זה הרגשתי ריק נורא. מן ואקום שקשה
מאד להכיל אותו מחדש במשהו גדול יותר.

(צ'ארלס מנסון - הכלוב - קליפורניה, 2009).

או תאומות

היו אתם השופטים, אם זו פנטזיה אולטימטיבית,

לקחת אישה יפה ומלאה, ובמשך שנה להרזותה ולעצב ממנה ''כוסית'', וגם ללמדה לשמור על גזרתה החדשה לכל ימי חייה.
לשם כך, על האישה להיות שפחתי ללא סייג, למשך אותה שנה.

R

זו בהחלט פנטיזה אולטימטיבית, אם כי לא הבנתי מה זה בדיוק אומר, אולטימטיבית.
אבל אתה יודע מה הכי מעניין בשרשור הזה ומה לא נשאל: למה?
למה זו הפנטזיה הכי-הכי בשבילך ראובן?

ה-למה (הו! הלוואי שהייתי יודעת להדגיש בכתום!) לא פעם יותר מעניין מה-מה.

באותה המידה אולי, הפנטזיה האולטימטיבית שלי היא
לקחת כל מיני דומיקולים, ושרלטני צעצוע
ולהעביר להם סידרת חינוך במשך שנה
ולהפוך אותם לבני אדם, שמכבדים את זולתם (גם אם היא "רק" נשלטת ועוד שומו שמים שמנה)
ואולי יום אחד גם ראויים לתואר שהם כה בקלות מנכסים לעצמם.

ושלי היא, לקחת מעשן/ת כבד/ה ולזרוק אותה / אותו לגמילה "קולד טרקי" (כמו שאני עשיתי, נשלטת שמנה שכמוני) באיזה מכון קשוח עם משגיחים סדיסטיים ויצירתיים במיוחד, אולי הם יבינו כמה זה קשה להגמל ולהתמודד עם הרגלים כפייתיים.