חוקן

רצסיבי​(נשלט) • 16 בדצמ׳ 2009

השתמשתי במשפט שלך רק כמשל, ככלי.
לא היתה לי שום ביקורת או שיפוטיות עליך או על מה שכתבת, חלילה וחס.
מקווה שלא נעלבת, וסליחה ומחילה אם כן, הרי במילא התעסקנו בחרא של נושא.

בלוסום​(לא בעסק) • 16 בדצמ׳ 2009

בעיני זה טאבו שלא ישבר לעולם. אינני בקטעי ביזאר - קל ככבד - ובעיני זה טאבו מוחלט. גם בווניל וגם בבדסמ. יש דברים, שפשוט לא עושים ליד אנשים אחרים - נקודה.
שוב, זו דעתי שלי - אחרים שיעשו כרצונם.

newoldone • 17 בדצמ׳ 2009

הדיון כאן הזכיר לי את זה:

"חלק גדול מן החלום הזה החזיר אותי לרגע מסוים שחייתי באמת. נמצאתי בלורמראן, בפרובאנס, שם ביליתי כמה ימים עם ידידי הטובים ביותר ... בסוף המסע נמצאה גבעה כמעט קירחת שג'ונגל של תאנים ופטל בראשה הסתיר כמעט לגמרי חורבה גבוהה. אנדרה לא דיבר. ... הרגשתי שהוא אוהב כמוני כל מה שהקיף אותו: התקמרות הגבעות הלבנות שבאזור, את המעוף האפור של החגבים, את כחול השמים אכול האור, את העננים הקטנים שהשמש השוקעת הוורידה. איזה עולם יפה!
החורבה הייתה מגדל גבוה מאד, מעין גליל עשוי אבן, בלי שום פתח, מלבד דלת קטנה בבסיס, שלפניה עמדנו. ... ראיתי על קרקע המגדל עשב ירוק ורענן, צמחייה נמוכה ונהדרת זרועה ורוד וכחול, דומה למה שצומח לרגלי המלאך המבשר בתמונה של בוטיצ'לי. היפעה הזו הייתה מפתיעה בתוך ההוד היפה והנוקשה שעדיין הקיף אותי. חשבתי... "כנראה שזבל ציפורים מדשן כאן את האדמה".
בסופו של דבר נכנסתי, ויפי המקום משך אותי כמו בחבלי קסם. לא היה גג למגדל, הוא הוביל ישר מן הארץ לשמים, שבהם חתך עיגול כמעט מושלם. בקירות היו קבועים תאי חרסינה כחולים וצהובים, שורה כחול, שורה צהוב, בזיגזג, והציפורים קיננו בהם. עדינות הצמחייה על הקרקע, העומק האינסופי של השמים למעלה, וביניהם הסדירות המושלמת של החורים בכחול מסתורי ובצהוב זוהר. היה לי הרושם שאני חלק מהיקום, שאני שלמה. סיפוק.
כל זה קרה באמת. השובך הזה קיים אי-שם בפרובאנס.
בחלום חייתי מחדש כל פרט מן הרגעים ההם ... נמצאתי במגדל, מוקסמת מכוחו הפשוט, משלוותו ומיופיו. ... פתאום התחילו מים לזרום באלכסון על הכתלים, ובודדו אותי במרכזה של מערבולת נוזלית שלא הרטיבה אותי, לא לכלכה אותי. המים סבבו במהירות רבה לפני שנעלמו למטה, באורח פלא. היו אלה מים צלולים וחיים, ודרכם המשכתי לראות בבהירות את הכוכים הכחולים והצהובים ואת הציפורים שקיננו בשקט. המחזה היה נהדר. היה לי טוב שם. חוויתי חוויית שלמות, המועקה שחשתי במציאות נעלמה.
פתאום הבחנתי שהמים הנהדרים האלה סוחפים עמם חפצים מוארכים וזוהרים. ראיתי שהחפצים הם נרתיקי כסף חרוטים ביד אומן, אחד יפה מן השני, כל אחד שונה מחברו ובו בזמן יש להם צורה אחידה: עגולה ומוארכת פחות או יותר, בערך כמו הנקניקים שיוצרים כשמגלגלים פלאסטלינה בין כפות הידיים. ידעתי אז, בוודאות שאין לי מושג מנין באה, שקופסאות הכסף הארוכות האלה מכילות הפרשות, צואה, שהן מתאימות בדיוק לצורתה. למעשה נמצאתי במרכזה של אסלה עצומה. כל זה נראה לי טבעי לגמרי, טוב ויפה. בכלל לא זעזעו אותי לא התענוג שהיה לי משהייה במקום כזה, ולא העובדה שאותן קופסאות יקרות ויפות עשויות להכיל חומר כל כך נאלח.
התעוררתי עליזה, מרוצה, חלמתי חלום נפלא.
אבל בסמטה, על הספה, חשתי מבוכה גדולה כשהיה עלי לבטא במילים את מעבר נרתיקי הכסף, לומר מה הם הכילו. ... כדי לשלב "צואה" בתיאור שרציתי שיהיה טוב ויפה, היה עלי לגייס את כל כוחותי, ולהתגבר על מועקה עמוקה, על התנגדות תהומית.
... כל מילה שהתקשיתי לבטא הסוותה למעשה אזור שלם שסירבתי ללכת אליו. ולהיפך, כל מילה שנהניתי להשמיע אותה, סימלה אזור שנעם לי. כך היה ברור שאני רוצה בהרמוניה ואני דוחה את הצואה. איך יכלו ההרמוניה והצואה להשתלב זה בזה כל כך יפה בחלום?
ואז שמתי לב שיש חלק שלם בגופי שאף פעם לא השלמתי איתו ... כל מילה שהייתי אומרת ושהייתה מתייחסת לפי הטבעת, הייתה גורמת לי מייד תחושה של שערוריה ולכלוך, ובעיקר מבוכה.

... הייתי מלכה אדומה בתוך ארמון קלפים. הספיק להגיד "חרא", לחשוב בלי בושה ובלי מיאוס על מה שמכילה המילה הזאת, כדי שהארמון יתמוטט!
וכך, תודות לחלום היפה על השובך, למדתי שהכל חשוב, אפילו הצואה, ואפילו ארמון הקלפים שבמרתף-הכלא שלו חייתי מזה זמן כה רב."

מתוך: מלים כדי לומר זאת / מארי קארדינאל