ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

התפרצות

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי}
לפני 13 שנים • 20 בדצמ׳ 2010
בת יא ענה כתב/ה:
פרלין את לא צריכה להתנצל. מעניין אותי לקרוא איך זה אצל אחרים, לא כולנו נוהגים אותו דבר.
יולי, אני חושבת שאני לא רואה את זה כמוך את השתיה והתחושה שהוא לא איתי כי אני שמה את עצמי בנקודה מאוד ספציפית מולו. אני מאוד רוצה להיות שם בשבילו ולא בשבילי. למרות שכשאני חושבת על זה יותר ויותר נדמה לי שזה בדרך כלל לא כך. כל פעם נדמה לי שככל שהוא מכאיב ומשפיל אותי יותר, אני יותר כנועה לו והוא משתמש בי, אבל מצד שני, אני כל כך צריכה את זה שזה נראה לי כבר אגואיסטי מצידי.
אבל זה כבר שווה דיון נפרד.


נורא קשה לי להפריד את זה. הרי אני בשבילו. כולי, בשבילו. למה בשבילו ולא בשביל מישהו אחר? כי בחרתי בו. דווקא בו. כי הוא הכי טוב בשבילי מכולם. *אני בשבילו*. אבל זה לא שכל מערכת היחסים היא בשבילו. אם אני שייכת למישהו, חשוב לי שזה יהיה מישהו ששומר על הדברים שלו.

זה שאנחנו שונות ונמצאות במערכות יחסים שונות, בזה אין ספק.

אני לא יודעת להגיד על דברים - זה אני עושה בשבילו וזה אני עושה בשבילי. לעשות בשבילו זה מה שטוב בשבילי. לעשות אותי שלו זה מה שהוא עושה בשבילי. זה לא קח-תן. זה שתי וערב.
creamy
לפני 13 שנים • 22 בדצמ׳ 2010
creamy • 22 בדצמ׳ 2010
וואוו...
רק עכשיו הגעתי לשרשור הזה ואני נפעמת ונוזלת ומתרגשת כל כך..
יולי, מישלי ובכח המח, אתן מרגשות אותי ונוגעות לי עמוק עמוק בקרביים.
בכח, הפוסט הישן שלך גרם לי לפעור עיניים, לפשק רחב ולצרוח שגם אני רוצהההה (:
אלה העומקים שאני רוצה, הטירוף והכניעה שאותם אני מחפשת.
בלי העומקים האלה, של הלאה לתוך הטירוף וחזרה ממנו אל רכות וקבלה, לא הייתי כאן.
אין בכל הכאב הזה טעם אם הוא לא נוגע בעומקים החבויים שלי, שמבקשים אור, עין, מגע, במה, ולגיטימציה מוחלטת. העונג שבידיעה שהטירוף שלי מפחיד באותו הרגע רק אותי.
מאוד התחברתי לחוסר הפשרות, ובעיקר ללגיטימציה להתפרק לגמרי, לחשוף עוד שכבה פצועה, לדעת שיש לה מקום בטוח להישרף, להיקרע. הידיעה שזה נעשה גם עבורי. ניתן במתנה.
הידיעה שלטירוף שלי יש מקום אוהב ורגוע לשכון בו. שגם בו (בטירוף) יש צורך כי הוא מפתח נפלא לתהומות האוהבים ביותר שלי.
תודה. המון תודה.
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי}
לפני 13 שנים • 27 בדצמ׳ 2010
creamy כתב/ה:
וואוו...
רק עכשיו הגעתי לשרשור הזה ואני נפעמת ונוזלת ומתרגשת כל כך..
יולי, מישלי ובכח המח, אתן מרגשות אותי ונוגעות לי עמוק עמוק בקרביים.
בכח, הפוסט הישן שלך גרם לי לפעור עיניים, לפשק רחב ולצרוח שגם אני רוצהההה (:
אלה העומקים שאני רוצה, הטירוף והכניעה שאותם אני מחפשת.
בלי העומקים האלה, של הלאה לתוך הטירוף וחזרה ממנו אל רכות וקבלה, לא הייתי כאן.
אין בכל הכאב הזה טעם אם הוא לא נוגע בעומקים החבויים שלי, שמבקשים אור, עין, מגע, במה, ולגיטימציה מוחלטת. העונג שבידיעה שהטירוף שלי מפחיד באותו הרגע רק אותי.
מאוד התחברתי לחוסר הפשרות, ובעיקר ללגיטימציה להתפרק לגמרי, לחשוף עוד שכבה פצועה, לדעת שיש לה מקום בטוח להישרף, להיקרע. הידיעה שזה נעשה גם עבורי. ניתן במתנה.
הידיעה שלטירוף שלי יש מקום אוהב ורגוע לשכון בו. שגם בו (בטירוף) יש צורך כי הוא מפתח נפלא לתהומות האוהבים ביותר שלי.
תודה. המון תודה.


אני גונבת לך את הניסוח לצורך שיחה פרטית עם בן זוגי.
בכוח המוח​(שולטת)
לפני 13 שנים • 27 בדצמ׳ 2010
בכוח המוח​(שולטת) • 27 בדצמ׳ 2010
creamy כתב/ה:
וואוו...
רק עכשיו הגעתי לשרשור הזה ואני נפעמת ונוזלת ומתרגשת כל כך..
יולי, מישלי ובכח המח, אתן מרגשות אותי ונוגעות לי עמוק עמוק בקרביים.
בכח, הפוסט הישן שלך גרם לי לפעור עיניים, לפשק רחב ולצרוח שגם אני רוצהההה (:
אלה העומקים שאני רוצה, הטירוף והכניעה שאותם אני מחפשת.
בלי העומקים האלה, של הלאה לתוך הטירוף וחזרה ממנו אל רכות וקבלה, לא הייתי כאן.
אין בכל הכאב הזה טעם אם הוא לא נוגע בעומקים החבויים שלי, שמבקשים אור, עין, מגע, במה, ולגיטימציה מוחלטת. העונג שבידיעה שהטירוף שלי מפחיד באותו הרגע רק אותי.
מאוד התחברתי לחוסר הפשרות, ובעיקר ללגיטימציה להתפרק לגמרי, לחשוף עוד שכבה פצועה, לדעת שיש לה מקום בטוח להישרף, להיקרע. הידיעה שזה נעשה גם עבורי. ניתן במתנה.
הידיעה שלטירוף שלי יש מקום אוהב ורגוע לשכון בו. שגם בו (בטירוף) יש צורך כי הוא מפתח נפלא לתהומות האוהבים ביותר שלי.
תודה. המון תודה.


זה מרגש אותי, באמת. תודה לך : )
flashback{ג"ו}
לפני 13 שנים • 30 באוג׳ 2011
flashback{ג"ו} • 30 באוג׳ 2011
אני רוצה להקפיץ את הפוסט הזה.
לא יודעת איך הגעתי אליו אבל הגעתי, ומתהפכת לי הבטן שוב כמו בתקופה שהשרשור הזה התהווה.
L איה
לפני 13 שנים • 31 באוג׳ 2011
L איה • 31 באוג׳ 2011
בסד"ו
לאחר תקופה די ממושכת בה נשלטתי, אוכל לטעון כאן שההכרה בכך שמתיחת הגבולות עד מעבר לקצה היכולת - יש בה אפקט מרגיע, עשויה להיות מתעתעת במקרים מסוימים.
באופן אישי נוכחתי להכיר בכך שצברתי נזק נפשי מצטבר ועצום משליטה שהתבססה על חוסר גבולות טוטאלי, עם בן זוג שלא יכל לראות ס"מ מעבר לספייס שלו, ולא משנה במה זה היה כרוך.
ולא שהיום אני מחזיקה בגבולות כאלו ואחרים, וקיצוניות בהשלטות אינה זרה לי,
וגם אם כעת רק עלי במות, אדע שישנם מיחרים שאותם משלמים בדיעבד.
בפינת המדע הבדיוני אטען- שאם בעתיד הרחוק יהיה לי האומץ להשלט שוב,
(ממש ברמה האישית, עם בן זוג)
תמיד אזכור שגם להקלה ותחושת שחרור לאחר מתיחת סף הכאב, הפיזי ו/או הנפשי עשויות להיות השלכות מאוחרות יותר. ואני מציעה לכל נשלטת לערוך עם עצמה חשיבה על נטייתה לתוגבה מאוחרת.

לנטיה הקורבנית יש מפלט ורווחה גדולה כאשר 'מצב הקורבנות' פוסק, לעיתים תחושת ההקלה הגדולה היא רק פעולה שמערכי החרום של הנפש מייצרים על מנת להדחיק את הפגיעה.
אינני טוענת לרגע שזהו המקרה דנן,
אך חשוב לי לציין עבור 'שולטים מתחילים' שלא ימהרו להסיק מסקנות נמהרות מכל פוסט הישלטות המברך על חציית קוים ו/או סף כל שהוא ומאדיר בהערצה את השולט ה"גבר-גבר" שלא ויתר.
או את הנשלטת 'האמיצה' שחצו עשו ויעשו הכל למען רצונם של השולטים.
לצערי, אני מאמינה כי את התחושות המאוחרות לסשנים שמיצרים דחק ברמה גבוהה, שנסתברה כלא מאוזנת, וההבנה המוגבלת מאוד של מהו אפטר-קר ואיך מעלים בעדינות ורגישות את הנשלט/ת בחזרה
לגובה העניים, לרוב לא תקראו כאן.
לרוב, גם לא בבלוגים. זה הרבה פחות סקסי.
בדוחו"ת של פסיכולוגים ופסיכאטרים יש סיכוי שתמצאו על כך הרבה יותר מידע...

ה"תחרות" הסמויה בין אי אלו מהנשלטות כאן , בדמות:
מי תעניק את התודה הנרצעת והמשתפכת מכולן על ניתוץ ריגשי וחציית גבולות היא ספורט מיותר בעני.
והאמת, שגם הפך די משעמם,
זה מזכיר לי במעט את סצינת המוסיקה הדתית בעבר,
"מצווה גדולה להיות בשמחה"
ואוי יוי יוי.. הכל לונה-פארק גדול ושמח,....
עד שבאו אמנים אמיצים כגון שולי רנד והמדרגות
והחלו לעסוק בטקסטים שמבעים לא רק את הקשיים וההתגבורות בשם הרוח ועוצמתם הבלתי נדלית,
אלא גם טעויות ושגיאות במסעם הלא פשוט.

גם מאחורי תמונות של דמויות מצוירות וניקים בדויים,
יהיה קשה למצוא את הנפגעות/נפגעים בטקסטים כה מפורטים וכנים כפי שמפורט הפוסט הזה
בקונוטציה על סשנים שנסתיימו באסון ריגשי. גם אם בדיעבד.
זאת, על אף כי אני מעריכה שמספרם/ן גדול בהרבה
על אלו המעלים פוסטים המהללים כל פריצה באשר היא.
הנפגעים/ות בד"כ נוטים להחריש, או להתרחק לתקופת מה, להעלות פוסט מאוד כללי ושטחי וכו'
אני מכירה באופן אישי גם את אלו שלעולם לא יעלו לאתר זה את חומרים מהסוג המדובר,
ויכתבו רק על הפעמים בהם זה רומם אותם/ן.
חוסר האיזון בענין זה, ובפורום הבנים על הבנות בפרט, נראה לי מחשיד במידת מה.

רק תענוגות
ליבנת
    התגובה האהובה בשרשור
Dark Artist​(שולט)
לפני 13 שנים • 1 בספט׳ 2011
Dark Artist​(שולט) • 1 בספט׳ 2011
ליבנת כתב/ה:
בסד"ו
לאחר תקופה די ממושכת בה נשלטתי, אוכל לטעון כאן שההכרה בכך שמתיחת הגבולות עד מעבר לקצה היכולת - יש בה אפקט מרגיע, עשויה להיות מתעתעת במקרים מסוימים.
באופן אישי נוכחתי להכיר בכך שצברתי נזק נפשי מצטבר ועצום משליטה שהתבססה על חוסר גבולות טוטאלי, עם בן זוג שלא יכל לראות ס"מ מעבר לספייס שלו, ולא משנה במה זה היה כרוך.
ולא שהיום אני מחזיקה בגבולות כאלו ואחרים, וקיצוניות בהשלטות אינה זרה לי,
וגם אם כעת רק עלי במות, אדע שישנם מיחרים שאותם משלמים בדיעבד.
בפינת המדע הבדיוני אטען- שאם בעתיד הרחוק יהיה לי האומץ להשלט שוב,
(ממש ברמה האישית, עם בן זוג)
תמיד אזכור שגם להקלה ותחושת שחרור לאחר מתיחת סף הכאב, הפיזי ו/או הנפשי עשויות להיות השלכות מאוחרות יותר. ואני מציעה לכל נשלטת לערוך עם עצמה חשיבה על נטייתה לתוגבה מאוחרת.

לנטיה הקורבנית יש מפלט ורווחה גדולה כאשר 'מצב הקורבנות' פוסק, לעיתים תחושת ההקלה הגדולה היא רק פעולה שמערכי החרום של הנפש מייצרים על מנת להדחיק את הפגיעה.
אינני טוענת לרגע שזהו המקרה דנן,
אך חשוב לי לציין עבור 'שולטים מתחילים' שלא ימהרו להסיק מסקנות נמהרות מכל פוסט הישלטות המברך על חציית קוים ו/או סף כל שהוא ומאדיר בהערצה את השולט ה"גבר-גבר" שלא ויתר.
או את הנשלטת 'האמיצה' שחצו עשו ויעשו הכל למען רצונם של השולטים.
לצערי, אני מאמינה כי את התחושות המאוחרות לסשנים שמיצרים דחק ברמה גבוהה, שנסתברה כלא מאוזנת, וההבנה המוגבלת מאוד של מהו אפטר-קר ואיך מעלים בעדינות ורגישות את הנשלט/ת בחזרה
לגובה העניים, לרוב לא תקראו כאן.
לרוב, גם לא בבלוגים. זה הרבה פחות סקסי.
בדוחו"ת של פסיכולוגים ופסיכאטרים יש סיכוי שתמצאו על כך הרבה יותר מידע...

ה"תחרות" הסמויה בין אי אלו מהנשלטות כאן , בדמות:
מי תעניק את התודה הנרצעת והמשתפכת מכולן על ניתוץ ריגשי וחציית גבולות היא ספורט מיותר בעני.
והאמת, שגם הפך די משעמם,
זה מזכיר לי במעט את סצינת המוסיקה הדתית בעבר,
"מצווה גדולה להיות בשמחה"
ואוי יוי יוי.. הכל לונה-פארק גדול ושמח,....
עד שבאו אמנים אמיצים כגון שולי רנד והמדרגות
והחלו לעסוק בטקסטים שמבעים לא רק את הקשיים וההתגבורות בשם הרוח ועוצמתם הבלתי נדלית,
אלא גם טעויות ושגיאות במסעם הלא פשוט.

גם מאחורי תמונות של דמויות מצוירות וניקים בדויים,
יהיה קשה למצוא את הנפגעות/נפגעים בטקסטים כה מפורטים וכנים כפי שמפורט הפוסט הזה
בקונוטציה על סשנים שנסתיימו באסון ריגשי. גם אם בדיעבד.
זאת, על אף כי אני מעריכה שמספרם/ן גדול בהרבה
על אלו המעלים פוסטים המהללים כל פריצה באשר היא.
הנפגעים/ות בד"כ נוטים להחריש, או להתרחק לתקופת מה, להעלות פוסט מאוד כללי ושטחי וכו'
אני מכירה באופן אישי גם את אלו שלעולם לא יעלו לאתר זה את חומרים מהסוג המדובר,
ויכתבו רק על הפעמים בהם זה רומם אותם/ן.
חוסר האיזון בענין זה, ובפורום הבנים על הבנות בפרט, נראה לי מחשיד במידת מה.

רק תענוגות
ליבנת


אני חושב שכל מילה מיותרת.
חשוב גם לראות את הצד האחר,האפל, הקשה והמזעזע כדי לזכור שלחרב זו יש שתי פיפיות. אני יכול להתחבר לחלוטין להרגשת ההתעלות בחציית הגבולות עם הנשלטת שלי. זוהי תחושה של כמעט אלוהים. אך לעיתים אעדיף להשאיר את רגליי בקרקע ולפעמים אעדיף להתייחס לקולות ורגשות המצוקה של הנשלטת שלי ולהרגיעה.

ברור שכל סיטואציה הינה בפני עצמה ועל כן כפי שגם ליבנת ציינה, אינני בא לשפוט ולא לשמש השוטר האחראי. אך חשוב להדגיש באמת, שלעיתים בחוסר מודעות ישנה אפשרות שהנשלט תחת אחריותינו יתפרק לרסיסים ואז יהיה מאוחר מדי בשבילו ובשביל השולט שלו. אחרי הכל השולט אינו כל יכול ואינו מתמחה בנבכי הנפש ועל כן הרגישות שלו והאמפטיה שלו צריכים להיות פי כמה וכמה נרחבים בעת דחיקת גבולות הנשלטת.
amy​(נשלטת){מבטלעיניים}
לפני 13 שנים • 1 בספט׳ 2011

קראתי

ולא ידעתי עם איזו תחושה אני נשארת. מצד אחד, זה נשמע נהדר. מצד אחד, זה נשמע מדאיג. זה כאב טוב או כאב רע? זה נכון או מזיק?

ולפני שתהיה פה התנפלות רבתי, אלו שאלות שאני שואלת את עצמי. לא מכירה את הקשר בינכם, ברור לי שזו רק תמונה אחת, רגע אחד, אולי אחר כך אתם יושבים ומדברים, לא יודעת... אבל אלו התחושות שעלו בי icon_smile.gif
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי}
לפני 13 שנים • 2 בספט׳ 2011
1.
קראתי עכשיו שוב את כל השרשור. יש פה דברים שמפחידים אותי.

מצד אחד, אני כל כך מבינה את זה. אני צריכה שהוא לא ייבהל. צריכה שלא יעשה את מה שאני אומרת לו. דווקא בנקודה הזאת. שישחרר אותי אם הוא חושב שזה מה שצריך ולא ישחרר אם לא, אבל שיעשה את מה שהוא רואה לנכון - ולא את מה שאמרתי.

אבל איך הוא יידע? אני חושבת על עצמי במצב כזה, בו צועקים עלי - שחררי אותי מיד. באיזו מידה אהיה מוכנה לקחת אחריות. באיזו זכות אני מגיעה למצב כזה, באיזו זכות אני גורמת למישהו להרגיש ככה.
אם זה יקרה לי - כיצד ארגיש אחר כך?
התחושה הזו, "אני אוהבת אותך" כשהכל נרגע - היא בכלל אמיתית? אולי אלה האנדורפינים מדברים? אולי התודעה מתאהבת בזה ששחרר את החבל ושוכחת שאותו האחד הוא שקשר אותו? ואולי ואולי ואולי...
לאחר מעשה אודה לו. אבל באותו הרגע אכעס שהוא לא מתחשב בי - ואני תוהה אם אוכל להתגבר על הכעס הזה. אולי ברגע בו הרגשתי אותו, משהו בינינו נשבר. אחרי פעם אחת בה יגרום לי להרגיש ככה, האם אוכל לסמוך עליו שוב.

ושוב חזרה לצד הראשון - אני הרי צריכה אותו ככה. אני הרי רוצה שיעביר אותי בכח את הגשר שקשה לי לעבור.
והאם זה הוגן מצידי להטיל עליו את האחריות הזו?
המון שאלות. המון.

2.
לפעמים אני מזכירה ברמז, בתגובות שלי, מקרה שקרה לי. איך איבדתי את עצמי מול מישהו. לא מקרה טוב.
מאז שזה קרה אני מנסה להעלות על הכתב את הסיפור המלא. עד היום אני מתביישת בו. אבל רציתי לכתוב את הדברים, לכתוב מה קרה, בשביל עצמי - ונורא קשה לי לנסח את זה. נורא קשה לי להסביר לעצמי מה קרה, להחליט מה אני חושבת על כל זה.
נכון, את הדברים הטובים הרבה יותר קל לספר.
כל כמה זמן אני חושבת שעלי לכתוב את הסיפור ההוא.
עכשיו, בעקבות התגובה של ליבנת, אני חושבת שאני באמת חייבת. שאולי לכתוב את זה יהיה טוב לא רק בשבילי.
כל הזמן הזה אני מקווה לכתוב את הסיפור כך שיהיה קריא, כך שיהיה קוהרנטי. אולי אני פשוט צריכה לכתוב אותו כמו שהיה - מבולבל, רע, מביש (גם לי וגם לו), ופשוט... פשוט קטע רע. שיהיה כתוב רע, אבל לפחות שיהיה כתוב.

3.
אחת השאלות שעלתה לי, בעקבות המחשבה על כמה שנדרש השיפוט שלו במצבים קיצוניים, מה קורה אם הוא טועה. מה קורה אם הוא טועה בשיפוט, אם הוא הולך רחוק מידי או אם הוא נבהל ומפסיק מוקדם מידי. מה ההשלכות. זה אחד הדברים שמפחידים אותי. כולנו בני אדם, אנו עושים טעויות, אבל אלה טעויות שאפשר לתקן. אבל לא תמיד אפשר. לפעמים זה לגמרי הורס את הקשר.

פעם היה לי קל לענות על זה: בגידה באמון אי אפשר לתקן. לקחת עלי סיכונים כאלה יפגע באמון שלי. פעם היה לי קל לומר - אם במצב כזה הוא ישפוט שלא נכון - לא אוכל להמשיך איתו. לא כי מגיע לו שאלך - אלא כי משהו בינינו יישבר, אם ארגיש שאני לא בטוחה בידיים שלו, ולו לרגע.
היה לי קל לומר - יש פה סיכון. דבר כזה, אם לא ילך טוב, ילך רע מאד והקשר יגמר.

אבל עכשיו, אחרי שעבר עוד זמן מה, אני חושבת על מה קורה כשהוא טועה במשהו כל כך "כבד", והתשובה שעולה בי עכשיו אחרת לגמרי: אני כנראה אסלח לו.

וגם אם הוא ישבור אותי לרסיסים הכי קטנים, הוא זה שאהיה זקוקה לו בשביל לאסוף אותם. גם אם ישבור את האמון שלי לגמרי, עדיין ישאר לי מספיק אמון בו בשביל שהוא יוכל לתקן אותי.

ולמען האמת - בלי האירוסים אני לא חושבת שהייתי יכולה להרגיש ככה כלפיו.
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי}
לפני 13 שנים • 2 בספט׳ 2011
ומצטרפת לקריאה: למי שלא חווה מקומות כאלה, זה לא מסוג הטקסטים שצריך לקחת מהם דוגמה ישירה. צריך לזכור שמדובר פה במשהו קיצוני, שמתרחש בין בני זוג עם מערכת יחסים מאד מסויימת, ולסצנה הזו קדמה תקופה של בניית הבסיס שיכול לשאת אותה.
זה שנשים מסויימים יצאו מזה טוב, לא אומר שכל אחת הייתה יוצאת מזה טוב.
וזה שגברים מסויימים היו מוכנים לאחריות הזו, לא אומר שכולם מוכנים.

הדבר שהכי אהבתי בטקסט של בכח היה לקיחת האחריות הזו. שניתן ביטוי גם לפן הזה: הוא מבין שהיא יכולה ללכת למשטרה אחר כך, אם היא רוצה. כנראה שהאמין שלא תעשה זאת, אבל אהבתי את העובדה שהחלק הזה הופיע בדיאלוג. שהאפשרות הזו לא פשוט הושמטה, שלא פשוט התעלמו מזה כאילו שזה לא קיים. שהייתה מודעות מסויימת לכך שיש פוטנציאל לנזק, שזה לא סתם משחק חביב, שלוקחים שם סיכון. כמו שהיא לוקחת סיכון כשהיא מסכימה להיקשר וכל זה, כך גם הוא לוקח סיכון, וגם לו יש מקום לפחד, כשהוא נכנס לזה הוא צריך לדעת שטעות קטנה מצידו וזה ייגמר רע.
גם את זה צריך להבין. שני הטקסטים המדהימים בעמוד הראשון מדברים על מה שקורה כשהוא לא טועה. אבל צריך להבין גם מה יהיה הנזק אם הוא כן יטעה. אני חושבת שזו הבנה שנדרשת מצידו, בשביל הבקרה העצמית שלו.
(אני לא אוהבת להרגיש שאני בוחנת אותו, אבל אני צריכה שייתן לי סימנים לכך שהוא נותן את הדעת על כל הפרטים. זה חלק מהשליטה שלו במצב, בשבילי. כל מה שאני צריכה לדעת זה שהוא חושב על הכל. שהוא מודע. שהוא מקשיב. לא נוח לי עם הדרישה אבל נראה לי שהיא סבירה. ועל הצורך לבוא אליו בלי דרישות - זה כבר נושא אחר, ועליו בפוסט אחר icon_smile.gif)