a מק
|
לפני 13 שנים •
4 בפבר׳ 2011
יולי Yuli כתב/ה: אני דווקא מבינה את הדקדנס כמטרה. אבל היא הרי זמנית. גם אתה דיברת על חיבוק בסוף. ירידה לתהום יכולה להסתיים בשתי דרכים - מוות או עליה.
הרעיון של לעשות את זה זוגי נראה לי במחייב אשליה מסויימת. הרס עצמי זה נחמד, אבל כשהוא נעשה בשיתוף, שני אנשים צריכים להסתכל זה לזה בעיניים ולא לעצור את השני מלהרוס. צריך קצת לשקר בשביל זה, לא? היו לי חברים כאלה פעם. חיפשנו יחד דרכים להרוס, להיהרס. אף אחת מאיתנו לא אמרה לשניה - אל תדליקי את זה. שימי מעיל. אל תיכנסי לרכב הזה. אל תיכנסי לחדר הזה. אל תמשיכי בדרך הזו. תעשי את מה שטוב בשבילך. בשלב מסויים הגיעה תחושה שזו לא באמת חברות. רק שהות משותפת בנסיעה במורד מדרון. אין משמעות לזוגיות, אין אכפתיות. רק הסחת דעת. בן זוג ששמח להשאיר עלי צלקות ולעולם לא שואל - את בטוחה שזה מה שאת רוצה? למה את צריכה שאכאיב לך? האם אני עושה לך טוב, או שאני רק כלי במסע שלך נגד עצמך? האם אכפת לי להיות כלי כזה? זה לא באמת בן זוג. זה שותף לעברה. חלק מלהיות מזוכיסט זה להישאר במקום שרע לך. לעזוב מקום בו טוב לך. לא להתקרב באמת. לא לנשום לרווחה. מי השותפים לזה? לא אנשים שבאמת אכפת להם. את זה אתה לא מאפשר. השותפים שלך בודדים כמוך. הם זרים, גם אם אתה זוכר בעל פה את מספר הטלפון שלהם. אלא אם, כמובן, להרס יש מטרה. יעד חיובי כלשהו, משהו, לא משנה מה, שאתה מפיק מזה. משהו שגורם לך לחשוב שזו לא רק הסחת דעת אלא דבר שבאמת כדאי לך לעשות. ומישהו שיקח אותך לשם. הממ. שוב, מועדון קרב. אגב, בספר לא היה בראד פיט ואפילו לא אדוארד נורטון (מעדיפה אותו). היה רעיון. ברור, מלוקק. אבל זה היה חלק מהסיפור. כי גם שם, זו הייתה אשליה. אני לא מנסה להכיל את זה בתוך מטרה חיובית, אני מנסה להבין איך חומקים ממנה. איך אפשר לבחור במשהו מתוך מודעות מלאה וחופש בחירה, ולא להניח "טוב" כלשהו. להגיד "זה מה שאני רוצה", ולא להיות מסוגל לענות על "למה זה טוב". במקום זה לומר - "זה לא טוב. אין בזה שום דבר טוב. וזה מה שאני בוחר". זה נשמע ריק. חסר. אפילו בשביל עישון סיגריות, אחד הדברים הכי נטולי יתרונות בעולם, מי שעושה את זה ממציא לזה יתרונות כלשהם, אחרת באמת לא היה מתחשק לו עוד אחת. לא בשביל לתרץ את זה לעולם - בשביל עצם המשך הרצון. לא היית רוצה את זה אם לא היית רואה בזה *משהו* חיובי. המשהו הזה לא חייב להיות קונבנציונלי ולא חייב לענות להגדרות המקובלות של "טוב". אבל צריך להיות משהו. מה אתה מחפש בתחתית הבאר? כלום? אני פשוט מרגיש שאני חייב לתשוקה הזאת תשובה. אני צריך למצות אותה. אני צריך להבין אותה יחד עם התנסות. ואולי זה תירוץ של הדברים. אולי זה פשוט משהו מאוד חזק בתוכי שאני רוצה כבר לממש. להגיע לאיזשהו קתרזיס. לאיזושהי גמירה פנימית ריגשית. לצעוד לשלב הבא ע"י פיצוץ ממצה כלשהו. הברירה היחידה שאני רואה לזה היא הדחקת התשוקה. ויש בזה משהו מנוון ומכבה. אני מבין את מה שאת אומרת על מציאת התכלית הטובה לכל הענין. אבל יש משהו קצת דיכוטומי ופשטני בדרך שאת מתארת את זה. למרות שאת מנתחת נורא יפה ואינטיליגנטי ומחרמן בשל כך. א. אני יכול למצוא בזה אלמנטים מרפאאים. ב. לא כל דבר צריך להיות טיפולי וחיובי ושמאלצי באופן ישיר ומיידי. מותר לנו קצת הרס עצמי או הרס של אחר (בהסכמה כמובן) סתם כי אנחנו רוצים. וזה בעיקר מסע משותף. בין אם בזוגיות שלמה או בחיבור בין שני אנשים חכמים ורגישים ובתקווה בתוכם טובים. זה אולי נסיון לרבע מעגל שעוד לא לגמרי מדויק לי בראש איך להגשים אותו, של להיות האנס\ית ושניה אחרי זה ההורה העוטף, המרפא והמנחם. זה משחק ונסיון היכרות מעמיק עוד יותר של מה שהביא את כולנו פה מלכתחילה, עדת הדפוקים שאנחנו - הכאב. |
|
|
|
a מק
|
לפני 13 שנים •
4 בפבר׳ 2011
Re: תרומתי הצנועה: הכול במידה כתב/ה: "אני לא מנסה להכיל את זה בתוך מטרה חיובית, אני מנסה להבין איך חומקים ממנה.
איך אפשר לבחור במשהו מתוך מודעות מלאה וחופש בחירה, ולא להניח "טוב" כלשהו. להגיד "זה מה שאני רוצה", ולא להיות מסוגל לענות על "למה זה טוב". במקום זה לומר - "זה לא טוב. אין בזה שום דבר טוב. וזה מה שאני בוחר". זה נשמע ריק. חסר. אפילו בשביל עישון סיגריות, אחד הדברים הכי נטולי יתרונות בעולם, מי שעושה את זה ממציא לזה יתרונות כלשהם, אחרת באמת לא היה מתחשק לו עוד אחת. לא בשביל לתרץ את זה לעולם - בשביל עצם המשך הרצון. לא היית רוצה את זה אם לא היית רואה בזה *משהו* חיובי. המשהו הזה לא חייב להיות קונבנציונלי ולא חייב לענות להגדרות המקובלות של "טוב". אבל צריך להיות משהו. מה אתה מחפש בתחתית הבאר? כלום?" אני אנסה להשיב לרעיון הזה: אולי הבעיה היא במשפט: "לבחור במשהו מתוך מודעות מלאה...". אני חושבת שסוג הקשר שעליו מדובר כאן נמצא כבר מעבר לבחירה, אין מדובר עוד במשחק ששני הצדדים יכולים להגיד בקלות "די" או כל "מילת ביטחון" אחרת. הבחירה נעשתה פעם אחת ויחידה - בתחילת הקשר, אבל מעבר לכך יש ויתור מרצון על הבחירה. נכון, כמעט כפי שאדם בוחר להכניס עצמו במודע למצב מסוכן, שעלול לשלול ממנו בהמשך את יכולת הבחירה. בעיה נוספת היא ב"טוב" שאמור לחכות בסוף הדרך, בתחתית הבאר: כפי שאני רואה את הדברים, אפשר לבחור בדרך חיים שבה לא "מחכה" דבר בסוף. זו דרך חיים שכל מה שיש בה היא "הדרך" עצמה, לא יותר מכך (ואגב, זו השקפתי על החיים בכלל). אם זה כך, ממילא מתייתר הצורך במשהו שממתין לנו, חיובי, או שלילי. אין צורך בדבר - כל רגע ורגע בדרך הזו מסב לשני הצדדים תחושות שממלאות חוסרים וצרכים שלהם ולכן הם נמצאים שם. אולי זה דומה לצורך בסיסי אחר, רעב למשל. באופן הכי בסיסי אוכלים כדי לא למות, זהו צורך הישרדותי. לפעמים גם להכאיב ולכאוב הוא צורך הישרדותי, לא עניין של בחירה מודעת, כמו שכתבתי בתחילת דבריי. יותרר מדי סיפורה של O, פחות מדי פרקטיקה של התקשרות בין שני אנשים אינטיליגנטיים שמקיימים ביניהם תקשורת כל הזמן במהלך המסע. אנשים שכביכול עושים את הבחירה הזאת של פעם אחת ואז מתמסרים לדרך הלא דדרך הזאת הם עוד סוג של בורחים בעיניי. הם מחליפים כאב בכאב. או מנציחים אאת הכאב הקדום בכאב אחר. את זה אני לא רוצה. זה ילדותי בעיני. לא מהבחינה של רצינות, אלה מהבחינה של התפתחות נפשית. כל הענין פה מתקשר לי לקונטקסט היותר גדול בו אני רואה BDSM. BDSM בעיני הוא חופש. חופש מטאבו, חופש מדעות זמניות שהתקבעו בחברה. חופש לגלות את עצצמך על כל המכוער (החברה קובעת מה מכוער ומטמיעה את זה בך) והאסור. זאת הזדמנות להעמיד אל בוחן המציאות תשוקות ורעיונות שמסתובבים בך שנים בעוצמה חייתית ללא מנוח. ללא התעסקות בזה וניתוח אין תוחלת. זה סתמי ואקראי כדבר הכי סתמי ואקראי שיכול להיות. זה נתון לגחמת השולט. אז אולי בכל זאת אני פוזיטיביסט ולא ניהליסט כמוך. |
|
|
|
a מק
|
לפני 13 שנים •
4 בפבר׳ 2011
pet כתב/ה: יולי Yuli כתב/ה: אני דווקא מבינה את הדקדנס כמטרה. אבל היא הרי זמנית. גם אתה דיברת על חיבוק בסוף. ירידה לתהום יכולה להסתיים בשתי דרכים - מוות או עליה.
הרעיון של לעשות את זה זוגי נראה לי במחייב אשליה מסויימת. הרס עצמי זה נחמד, אבל כשהוא נעשה בשיתוף, שני אנשים צריכים להסתכל זה לזה בעיניים ולא לעצור את השני מלהרוס. צריך קצת לשקר בשביל זה, לא? היו לי חברים כאלה פעם. חיפשנו יחד דרכים להרוס, להיהרס. אף אחת מאיתנו לא אמרה לשניה - אל תדליקי את זה. שימי מעיל. אל תיכנסי לרכב הזה. אל תיכנסי לחדר הזה. אל תמשיכי בדרך הזו. תעשי את מה שטוב בשבילך. בשלב מסויים הגיעה תחושה שזו לא באמת חברות. רק שהות משותפת בנסיעה במורד מדרון. אין משמעות לזוגיות, אין אכפתיות. רק הסחת דעת. בן זוג ששמח להשאיר עלי צלקות ולעולם לא שואל - את בטוחה שזה מה שאת רוצה? למה את צריכה שאכאיב לך? האם אני עושה לך טוב, או שאני רק כלי במסע שלך נגד עצמך? האם אכפת לי להיות כלי כזה? זה לא באמת בן זוג. זה שותף לעברה. חלק מלהיות מזוכיסט זה להישאר במקום שרע לך. לעזוב מקום בו טוב לך. לא להתקרב באמת. לא לנשום לרווחה. מי השותפים לזה? לא אנשים שבאמת אכפת להם. את זה אתה לא מאפשר. השותפים שלך בודדים כמוך. הם זרים, גם אם אתה זוכר בעל פה את מספר הטלפון שלהם. אלא אם, כמובן, להרס יש מטרה. יעד חיובי כלשהו, משהו, לא משנה מה, שאתה מפיק מזה. משהו שגורם לך לחשוב שזו לא רק הסחת דעת אלא דבר שבאמת כדאי לך לעשות. ומישהו שיקח אותך לשם. הממ. שוב, מועדון קרב. אגב, בספר לא היה בראד פיט ואפילו לא אדוארד נורטון (מעדיפה אותו). היה רעיון. ברור, מלוקק. אבל זה היה חלק מהסיפור. כי גם שם, זו הייתה אשליה. אני לא מנסה להכיל את זה בתוך מטרה חיובית, אני מנסה להבין איך חומקים ממנה. איך אפשר לבחור במשהו מתוך מודעות מלאה וחופש בחירה, ולא להניח "טוב" כלשהו. להגיד "זה מה שאני רוצה", ולא להיות מסוגל לענות על "למה זה טוב". במקום זה לומר - "זה לא טוב. אין בזה שום דבר טוב. וזה מה שאני בוחר". זה נשמע ריק. חסר. אפילו בשביל עישון סיגריות, אחד הדברים הכי נטולי יתרונות בעולם, מי שעושה את זה ממציא לזה יתרונות כלשהם, אחרת באמת לא היה מתחשק לו עוד אחת. לא בשביל לתרץ את זה לעולם - בשביל עצם המשך הרצון. לא היית רוצה את זה אם לא היית רואה בזה *משהו* חיובי. המשהו הזה לא חייב להיות קונבנציונלי ולא חייב לענות להגדרות המקובלות של "טוב". אבל צריך להיות משהו. מה אתה מחפש בתחתית הבאר? כלום? יפה כתבת ואני מסכימה עם עיקר הדברים. בנוסף רציתי להוסיף שנראה לי קצת תמים לחשוב שניתן פשוט "להדליק" ו"לכבות" את הצורך להתעסק בכאב לפי הרצון. אני חושבת שכפי שלא ניתן לשלוט בעצם קיום הצורך, לא נראה לי שיהיה ניתן לשלוט גם תגובה אליו ולתחום את הזמן שבו זה ישפיעה עליך. מנסיוני עם סשנים אני יכולה לומר שכמעט ברוב המקרים, הסשן המשיך להעסיק אותי, גם אחרי שהוא נגמר. ובכל אופן, אני לא חושבת שצריך לגעת בכאב בצורה כזו. יש משהו בכאב ובכלל בתהעסקות בנפש האדם שמצריך הבנה וידע בהתנהגות האדם. יש את עניין העיתוי שקובעת מתי האדם מספיק חזק בשביל להתמודד עם הכאב והעבר שלו. בנוסף, צריך גם לדעת איך להעלות את הדברים בצורה שהוא יוכל לעכל אותם ולא יסבו לו נזק ואף יוכל ללמוד מהם. במילים אחרות, לפי דעתי, צריך אדם מקצועי בשביל זה. אז מי האדם המקצועי להכאבה נפשית? בני סלע? |
|
|
|
a מק
|
לפני 13 שנים •
4 בפבר׳ 2011
Re: מנסה לענות הכול במידה כתב/ה: ציטוט:
"נניח שאין נקודת סיום מוגדרת שאליה שואפים. נניח שהדרך זה כל מה שיש. עדיין, למה לבחור בדרך זו ולא אחרת? מה יש בה? מה מקור המשיכה שלה?" כנראה שלא הצלחתי להסביר - "מקור המשיכה" הוא "צורך". צורך קיומי, צורך הישרדותי, צורך למלא חוסרים/חסכים שמכאיבים הרבה יותר מאשר ה"כאב" שאותו מחפשים. אני לא חושבת שמתבצעת כאן בחירה. למען האמת אני חושבת שזה בכלל לא עובר דרך צמתי מחשבה במוח, אלא זו החלטה לא מודעת, מין אינסטינקט אם תרצי, או תגובה של האמיגדלה. בעיני הצורך לכאוב יושב על חסך מקורי מאוד מאוד ראשוני - משהו שגדל איתנו ונטמע בתוכנו, עד שאין לנו בכלל יכולת להבחין בינו ובין "עצמנו". ולכן, הניסיון למלא אותו תמיד יהיה כמו סיפוק צרכים ראשוניים - רעב, צמא, פחד וכו'. אולי גם מן הסיבה הזו - העובדה שזה כל כך ראשוני וקיומי - נובע הכוח הגדול שלו ונובעת גם ההנאה העצומה שבכאב. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי טוב יותר, האמת היא שזה לא כל כך פשוט גם בשבילי. מרגיש לי שאת מנסה להעצים את ולאפוף במסתורין את כל הענין הכאב הזה. אולי כדי להסיר מעצמך אחריות. אלא אם כן את מתכוונת לבחירה או היעדרה ששל המשיכה ההראשונית לכאב. עם זה אני מסכים. למרות שיש בי תחושה שגם את זה אפשר לשנות. אני פשוט לא סותם על זה את גולל בכזו קלות בהיעדר כל כך הרבה ידע מבחינתי על שיטות הטיפול בעולם ובכלל הדינאמיקה של ריפוי והשתנות הנפש. אל תתיאשי בכל מקרה מן הנסיון כן להסביר את עצמך. לא אוהב את המיסטיפקציה סביב "דברים שלא ניתן באמת להסביר". אני חושב שלפחות צריך לנסות בכל הכוח לנתח, להבין, להסביר. |
|
|
Here And There(נשלטת)
|
לפני 13 שנים •
4 בפבר׳ 2011
Peter Pan כתב/ה: pet כתב/ה: יולי Yuli כתב/ה: אני דווקא מבינה את הדקדנס כמטרה. אבל היא הרי זמנית. גם אתה דיברת על חיבוק בסוף. ירידה לתהום יכולה להסתיים בשתי דרכים - מוות או עליה.
הרעיון של לעשות את זה זוגי נראה לי במחייב אשליה מסויימת. הרס עצמי זה נחמד, אבל כשהוא נעשה בשיתוף, שני אנשים צריכים להסתכל זה לזה בעיניים ולא לעצור את השני מלהרוס. צריך קצת לשקר בשביל זה, לא? היו לי חברים כאלה פעם. חיפשנו יחד דרכים להרוס, להיהרס. אף אחת מאיתנו לא אמרה לשניה - אל תדליקי את זה. שימי מעיל. אל תיכנסי לרכב הזה. אל תיכנסי לחדר הזה. אל תמשיכי בדרך הזו. תעשי את מה שטוב בשבילך. בשלב מסויים הגיעה תחושה שזו לא באמת חברות. רק שהות משותפת בנסיעה במורד מדרון. אין משמעות לזוגיות, אין אכפתיות. רק הסחת דעת. בן זוג ששמח להשאיר עלי צלקות ולעולם לא שואל - את בטוחה שזה מה שאת רוצה? למה את צריכה שאכאיב לך? האם אני עושה לך טוב, או שאני רק כלי במסע שלך נגד עצמך? האם אכפת לי להיות כלי כזה? זה לא באמת בן זוג. זה שותף לעברה. חלק מלהיות מזוכיסט זה להישאר במקום שרע לך. לעזוב מקום בו טוב לך. לא להתקרב באמת. לא לנשום לרווחה. מי השותפים לזה? לא אנשים שבאמת אכפת להם. את זה אתה לא מאפשר. השותפים שלך בודדים כמוך. הם זרים, גם אם אתה זוכר בעל פה את מספר הטלפון שלהם. אלא אם, כמובן, להרס יש מטרה. יעד חיובי כלשהו, משהו, לא משנה מה, שאתה מפיק מזה. משהו שגורם לך לחשוב שזו לא רק הסחת דעת אלא דבר שבאמת כדאי לך לעשות. ומישהו שיקח אותך לשם. הממ. שוב, מועדון קרב. אגב, בספר לא היה בראד פיט ואפילו לא אדוארד נורטון (מעדיפה אותו). היה רעיון. ברור, מלוקק. אבל זה היה חלק מהסיפור. כי גם שם, זו הייתה אשליה. אני לא מנסה להכיל את זה בתוך מטרה חיובית, אני מנסה להבין איך חומקים ממנה. איך אפשר לבחור במשהו מתוך מודעות מלאה וחופש בחירה, ולא להניח "טוב" כלשהו. להגיד "זה מה שאני רוצה", ולא להיות מסוגל לענות על "למה זה טוב". במקום זה לומר - "זה לא טוב. אין בזה שום דבר טוב. וזה מה שאני בוחר". זה נשמע ריק. חסר. אפילו בשביל עישון סיגריות, אחד הדברים הכי נטולי יתרונות בעולם, מי שעושה את זה ממציא לזה יתרונות כלשהם, אחרת באמת לא היה מתחשק לו עוד אחת. לא בשביל לתרץ את זה לעולם - בשביל עצם המשך הרצון. לא היית רוצה את זה אם לא היית רואה בזה *משהו* חיובי. המשהו הזה לא חייב להיות קונבנציונלי ולא חייב לענות להגדרות המקובלות של "טוב". אבל צריך להיות משהו. מה אתה מחפש בתחתית הבאר? כלום? יפה כתבת ואני מסכימה עם עיקר הדברים. בנוסף רציתי להוסיף שנראה לי קצת תמים לחשוב שניתן פשוט "להדליק" ו"לכבות" את הצורך להתעסק בכאב לפי הרצון. אני חושבת שכפי שלא ניתן לשלוט בעצם קיום הצורך, לא נראה לי שיהיה ניתן לשלוט גם תגובה אליו ולתחום את הזמן שבו זה ישפיעה עליך. מנסיוני עם סשנים אני יכולה לומר שכמעט ברוב המקרים, הסשן המשיך להעסיק אותי, גם אחרי שהוא נגמר. ובכל אופן, אני לא חושבת שצריך לגעת בכאב בצורה כזו. יש משהו בכאב ובכלל בתהעסקות בנפש האדם שמצריך הבנה וידע בהתנהגות האדם. יש את עניין העיתוי שקובעת מתי האדם מספיק חזק בשביל להתמודד עם הכאב והעבר שלו. בנוסף, צריך גם לדעת איך להעלות את הדברים בצורה שהוא יוכל לעכל אותם ולא יסבו לו נזק ואף יוכל ללמוד מהם. במילים אחרות, לפי דעתי, צריך אדם מקצועי בשביל זה. אז מי האדם המקצועי להכאבה נפשית? בני סלע? אה לא. על פסיכולוג שמעת? אומנם בנגיעה בכאב באמצעות פסיכולוג אין את אותו פוטנציאל להרס עצמי והדרדרות קשה (קורבנתי משהו) כפי שיש בסשן, אך אני בטוחה שבאמצעות פסיכולוג קיימת אפשרות ללמוד, לצמוח ולגדול, יש לי תחושה שאפילו יותר מאשר מההתעסקות בכאב באמצעות שחזור הכאב שוב ושוב, לשם השחזור בלבד, וללא הבנה מעמיקה של מאיפה זה בא ואיך ניתן לעכל אותו. |
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
6 בפבר׳ 2011
פיטר פן, אני מזדהה לחלוטין עם כל התשובות שלך. בגלל זה, כשכתבתי, חשבתי לעצמי שיש סיכוי שלמרות הפגמים בכתיבה שלי תבין אותי. ואכן הבנת.
יוצא לי פשטני כי קצת קשה למצוא ניסוח מדוייק *ובעיקר* כי אני מנסה לקצר את דברי ולא לכתוב פה מאמר עשיר במטרה למצוא דיוק במונחים. זה לא באמת נסיון למצוא הצדקה או להכניס לפורמט של תקינות פוליטית. אתה בעצמך מדבר על זה שלומר "סיפוק צורך" זה עמום ולא מספק. ניסיתי לעורר אצלך פירוט כן יותר. נראה לי שהצלחתי 
נחמד שהזכרת את O, זו דווקא דוגמה מצויינת למה שהיא דיברה עליו, נראה לי. זה בדיוק ייצוג של הלא אמיתי. שזה חלק מזה! לא רק לחפש את הכאב אלא לחפש את הפורמט הזה. את הדמות שאין לה התחלה ואין לה סוף, ושאין סוף למסע שלה מלבד קטיעה או דעיכה. גם זה צורך, לא? לקחת חלק בפנטזיה, אבל ברצינות. כאב לא כסתם כאב, אלא עם נופך. כן, אני יודעת, העברית לא אוהבת נקודה אחרי המילה "נופך". אבל זה מאד פתוח להשלמה, אתה לא חושב? לגבי התגובה שלך אלי: אני חושבת שהפסקה הראשונה כן עונה לחיפוש שלי אחר "התכלית הטובה". היא לא חייבת לענות להגדרה מסויימת של טוב או להתאים לדיכטומיה המקובלת של רצוי ולא רצוי. רק לומר מה יש שם, מתחת לעור שאתה רוצה לגרד. מהבחינה הזאת אני חושבת שענית לי. הדבר שאני עד עכשיו לא מצליחה להבין זה מה תפקיד השותף. מסתדר לי הצורך/רצון להיות אנס ואביר, אבל זה יכול להתקיים עם שותפה שהיא רק אובייקט. יכולה להיות לה החוויה שלה והמניע שלה והיא לא חייבת באמת להיות שותפה אלא רק עוברת אורח. איזה סוג של שותפות? שיתוף פעולה? או שיתוף רגשי יותר? קרבה אמיתית? אני יודעת שזה נראה כאילו אני נדבקת לשמאלץ אבל בוא איתי רגע. הרי קונפליקט השולט קיים. אכפת לי ממנה ואני רוצה להכאיב לה. אכפת לה ממני אבל היא מוצאת גירוי בכאב שלי. איך זה שאנחנו מרשים לעצמנו? האם בשביל להרשות לעצמנו אנחנו זקוקים לרמיה עצמית (לומר לעצמנו שיש בהכאבה הזו אכפתיות וצמיחה ולא רק סיפוק צרכים אנוכי ובודד)? או שאנחנו מאמינים בזה - הסברה שטוב עשינו במכה היא אמיתית ולא סתם סיפור שסיפרנו? או שסיפוק צרכים הדדי מתקיים במקביל לאכפתיות? אבל זה הרי משאיר את זה פשוט יותר ואז על מה אנחנו מדברים פה, כרגע, בעצם. קשה לי לסכם או לקבוע משהו, אלה בעיקר שאלות. תהיות שהעלית לי. מה שלא יהיה שיש לך להגיד על זה, יהיה אחלה. *הערת אגב: נורא כיף לי בסיטואציה הזאת של להבין ולהיות מובנת, מבחינה לשונית
|
|
|
| intomybody |
לפני 13 שנים •
24 בפבר׳ 2011
Peter Pan כתב/ה: הרוב הגדול דווקא בורח אל הצד הפיזיי כדי לנוס בבהלה מהכאב הריגשי מסכימה
|
|
|
נוריתE
|
לפני 13 שנים •
24 בפבר׳ 2011
לך תנסה להבדיל ולהפריד
בין הצורך המאזוכסטי הגופני ,פיזי,בכאב לבין הצורך הנפשי בכאב ,שמשלים את זה הפיזי. מאזוכיזם לרוב הוא מכלולל וסינרגיה.של שני הצדדים הנפש צריכה את הכאב,הלא רק פיזי, הגוף מספק אותו. הגוף האו רק כלי פה, גם למאזוכיסט/ית עצמו /ה הוא/היא. הכאב הפיזי מספק למוח את מנת האנדורפין (ולפעמים גם אדרנלין) שלו ביחד עם עוד כמה חומרים כימיים וקישורים חשמליים.ובמקביל באה גם ה"שליטה"המנטלית" ההגיונית על כל המיגוון שבה, ,כהשלמה ואם תשאל "מה זה הגיונית", אז יש לנו כאן בעיה . אם אתה רוצה להפריד הכרתי גם כאלו ,שהצד הפיזי כיבכול בלבד מספק את הצרכים שלהם מין סוג של "שק איגרוף" לא הבעה או רגש ניכרים על פניו אישית אני לא מבינה מה ז ה נותן מאיפה זה בא איך זה אפשרי וגם לא מתחברת לזה וגם לא ממש "קונה"את ההפרדה הזאת. ויש גם מאזוכיזם נפשי,"טהור"שלא מקושר לכאב הפיזי ולא מחפש אותו זה שמקבל את צרכיו מ-נכנה את זה בהעדר מינוח אחר מ"התעללות נפשית/רגשית שמתבטאת"עלבונות" ושכאלו או מהשליטה ה"מנטלית" נוסח "אדון הבובות" ללא פן פיזי כל שהוא או מגע פיזי בכלל,מהצד השולט. והכל כמובן מדובר בהסכמה ומרצון ובגבולות ההגיון והביטחון.הנפשי ריגשי ופיזי גם. אז זה?מה שאתה מחפש? אחת וירטואלית נפשית ?שתקבל את צרכיה רק מעלבונות ושליטה "מנטלית" או אחת שהצורך הנפשי שלה הוא כזה גדול ונרחב willing and able עד שכביכול היא תצליח לאבד את כ-ל המעצורים הנפשיים גופנים שלה עד כדי אובדן? " מ"שליטה מנטלית"? הראשון מקובל עלי (אם זה חשוב או משנה לכאן או לשם)גם אם לא מתחברת להפרדה הזאת ממש. השני לא מקובל לא עלי ונראה לי גם שלא יהיה מקובל באמות המדיה שנרחבות של הקהילה או האנושות. |
|
|
|
נוריתE
|
לפני 13 שנים •
24 בפבר׳ 2011
intomybody כתב/ה: Peter Pan כתב/ה: הרוב הגדול דווקא בורח אל הצד הפיזיי כדי לנוס בבהלה מהכאב הריגשי מסכימהוזה משלים את מה שכתבתי פה למעלה ושקלתי אם לגעת בזה אבל אם ,אז יש פה עירבוב בין הSM המקובל עלינו שמשלב גם "מאזוכיזם נפשי" כמו שהגדרתי אותו לבין אנשים שמחפשים כאב פיזי כדי לכסות או לברוח מכאב נפשי , זה, לא סאדו זה כב ר סיפור אחר לגמרי ואם בנאדם שכאביו הנפשיים ריגשיים גדולים מנשוא ובא לפה בשביל לכאוב פיזית ע''מ לברוח מהנפש זה לא מקומו/ה ישנם כאלו וזאת כבר בעיה פסיכאטרית -פסיכולוגית נפשית,שהם מזו' נפש' מהסוג , שלא קשור לעיסוק הבריא והמספק בסאדו ולא צריך להתקרב אליו אלא לקבל עזרה וטיפול מקצועיים אנשים ונשים כאלו הם קורבנות מבוקשים מאוד מצד אנשים חסרי מצפון שמשתמשים בסאדו ממנעים וצרכים אחרים שלא קשורים בכלל אלינו וזה כבר נושא לדיון אחר. |
|
|