המלצה

לדעתי הסיפור טוב. הוא רהוט. הוא אולי הסיפור פמדום הכי מקצועי ושלם שקראתי בבלוגוספרה (לא מדבר מחוץ לבלוגוספרה).
2003, זאת הייתה שנה יפה. חוויות כואבות, זה היה פורום טוב. לא קראתי את הסיפור בזמנו, חבל, אז בטח הייתי נהנה יותר.
כשקראתי אותו כעת, חשבתי על כמה דברים.
חשבתי על ילדה שמשחקת בבובות שלה. יש לה שולחן קטן עם כלי תה קטנים. היא עורכת מסיבת תה. על כסא קטן היא מושיבה את הבובה המלכה, נקרא לה ברבי או ראש כרוב, או אלוהים יודע במה ילדות משחקות. ויש שם בובה של גבר, אולי קן, שהוא ערום לגמרי, וחסר איבר מין, או אולי בובה פרוותית של ארנב חמוד עם עיניי פלסטיק כחולות. ודמיינתי את הילדה משחקת בבובות, והיא מצייצת בקול של הבובה המלכה, "ועכשיו תגיש לי את התה," וביד השנייה היא מחזיקה את הבובה הזכרית, הקן או הארנב, וברוב טקסיות הוא מוזג תה דמיוני לבובה המלכה. "ועכשיו תישאר על הברכיים."
ואז מגיעה אותה ילדה, רק שכעת היא נערה מתבגרת, היא כמו האחות היותר בוגרת של הילדה הקטנה, וכעת היא לבושה בג'ינס שגזור מעל הירך ומעל הישבן. והיא מתיישבת על המיטה בחדר, מסתכלת על הילדה הקטנה ואומרת לה, "שוב את משחקת בבובות?" ואז היא יושבת ומקשקשת עם חברה שלה בטלפון, ואומרת לה, "אני כל כך רוצה זין גדול בפה שלי, אני רוצה למצוץ זין עבה, אני רוצה שהשערות של הערווה שלו יתקעו לי בין השיניים."
חשבתי על הכותבת של הסיפור ב 2003. זאת באמת הייתה שנה יפה. הפמדום בארץ היה מאוד תמים. לדעתי לכותבת לא היה "באמת" מושג על האופי האמיתי של מזוכיסטים. היא מספרת בהתחלה שהיא פסלה כמה שרצו רק הצלפות, אבל היא לא מבינה באמת. היא עדיין מרשה לעצמה להיות הילדה הקטנה במסיבת התה הדמיונית. אני משוכנע שהיום, 9 שנים מאוחר יותר, היא כבר יודעת שאין ארנבי קן כאלה. כולנו חארות.

לדעתי הסיפור טוב. הוא רהוט. הוא אולי הסיפור פמדום הכי מקצועי ושלם שקראתי בבלוגוספרה (לא מדבר מחוץ לבלוגוספרה).
2003, זאת הייתה שנה יפה. חוויות כואבות, זה היה פורום טוב. לא קראתי את הסיפור בזמנו, חבל, אז בטח הייתי נהנה יותר.
כשקראתי אותו כעת, חשבתי על כמה דברים.
חשבתי על ילדה שמשחקת בבובות שלה. יש לה שולחן קטן עם כלי תה קטנים. היא עורכת מסיבת תה. על כסא קטן היא מושיבה את הבובה המלכה, נקרא לה ברבי או ראש כרוב, או אלוהים יודע במה ילדות משחקות. ויש שם בובה של גבר, אולי קן, שהוא ערום לגמרי, וחסר איבר מין, או אולי בובה פרוותית של ארנב חמוד עם עיניי פלסטיק כחולות. ודמיינתי את הילדה משחקת בבובות, והיא מצייצת בקול של הבובה המלכה, "ועכשיו תגיש לי את התה," וביד השנייה היא מחזיקה את הבובה הזכרית, הקן או הארנב, וברוב טקסיות הוא מוזג תה דמיוני לבובה המלכה. "ועכשיו תישאר על הברכיים."
ואז מגיעה אותה ילדה, רק שכעת היא נערה מתבגרת, היא כמו האחות היותר בוגרת של הילדה הקטנה, וכעת היא לבושה בג'ינס שגזור מעל הירך ומעל הישבן. והיא מתיישבת על המיטה בחדר, מסתכלת על הילדה הקטנה ואומרת לה, "שוב את משחקת בבובות?" ואז היא יושבת ומקשקשת עם חברה שלה בטלפון, ואומרת לה, "אני כל כך רוצה זין גדול בפה שלי, אני רוצה למצוץ זין עבה, אני רוצה שהשערות של הערווה שלו יתקעו לי בין השיניים."
חשבתי על הכותבת של הסיפור ב 2003. זאת באמת הייתה שנה יפה. הפמדום בארץ היה מאוד תמים. לדעתי לכותבת לא היה "באמת" מושג על האופי האמיתי של מזוכיסטים. היא מספרת בהתחלה שהיא פסלה כמה שרצו רק הצלפות, אבל היא לא מבינה באמת. היא עדיין מרשה לעצמה להיות הילדה הקטנה במסיבת התה הדמיונית. אני משוכנע שהיום, 9 שנים מאוחר יותר, היא כבר יודעת שאין ארנבי קן כאלה. כולנו חארות.

יוצא שאני לא מסכים עם אף אחד, לצערי, במקרה זה.

בעיקר, ברגשי כבוד, אני לא מצליח להסכים עם דיגי, שאמרה שמה מדגיש אקט העזיבה שלו היא האנוכיות שלו, שלא הסכים לראות אותה כאדם וכו'. במקרים רבים זה נכון, אבל זה פשטני מדי במקרה זה, כך אני מרגיש: היא הרי ידעה שהוא יעזוב. היא הרי כמעט דרשה את זה. לשבור את הכללים. במקרה שלהם, הספציפי הזה, הייתה פה שבירה של הכלים.
היה הסכם, חוזה לא כתוב, בינו ובינה בלבד. עולם סגור, מופרע. שהיא פרינססה, והוא עושה הכל. שלה מותר הכל והוא נהנה לציית לזה. וזה *כל* מה שיש*. מעמדות שאין בלתן. ובסופו של דבר, היא לא יכלה לסבול את זה. היא חיפשה בכל דרך מה *אסור* לה לעשות. יצר הרס עצמי. חוה והתפוח. ורטיגו, חוסר התמצאות, חוסר אדמה מתחתיה. הדרישה שלה ממנו שברה את זה. כמו לנפץ כלוב זכוכית. ואז הוא עזב.

לכן ההכנסה של דיון ב"אנוכיות" צורמת לי. גם שלו וגם שלה. שיפוטי מדי. מצר מדי, כובל מדי את הסיטואציה. מה הקשר בין אנוכיות קטנונית, פרטנית ואפורה (הוא אנוכי? היא אנוכיים? כולנו אנוכיים קטנים ושפוטים?) ולאנקת הגבהים שהיא הרגישה, והוא הרגיש, שהייתה כלכך חזקה עד שהיא היתתה בלתי נסבלת?...

)

נ.ב -
רק התוספת הצ'ארנוחית של צ'ארנוחה - "כולי קנאה בכותבת הסיפור "
היא אולי מיותרת
איך להגיד את זה?
אולי כי היא באמת קצת יותר מדי "מאזוכיסטית" לטעמי
התגובה המופתית שלו לא "הצדיקה" אותה
אבל למה כבר אפשר לצפות ממאזוכיסטים? (:
ועוד אחרי כל הזמן שעבר מאז השנה הנפלאה והתמימה 2002...

אני מתנצל, אבל זה הולך להיות חינוכי.

כבר העירו לך כאן כמה פעמים, שהערות אישיות בדבר נטיותיהם של אנשים בכלוב
אינן לעניין. אדגיש זאת שוב: זה לא לעניין לכתוב בפורום כזה שגישתו של מאן דהו היא ״מזוכיסטית מדי״.
עם כל ההבנה והסבלנות שניתן לצפות מאיתנו, הקוראים והכותבים השפויים, לנטיה הפרטית שלך להגיב בכל מקום ובכל עניין ובכל שעה ללא כל רסן, גם להבנה וסבלנות זו יש גבולות, ואתה שוב משוטט קרוב מדי אליהם. כשהעליבו אותך פעם אחת והרחיקו אותך למשך 14 שעות מלהגיב בפורןם זה, דומה כי באמת נפגעת. שים על לבך שאתה עצמך פוגע כאן באנשים על ימין ועל שמאל ללא הבחנה. אני מציע לך לרסן את עצמך, כדי שאף אחד לא ייפגע ולו גרם אחד יותר מכפי שגורלו מייעד לו.

תודה על ההבנה.