זאלופון(שולט)
|
לפני 11 שנים •
24 במאי 2013
אני סבור שההפרדה החדה שמבקשת להמתח כאן בין מי שמתגרה רק מבדסמ SSC, שלכאורה נובע מרצון לענג, לבין מי שמתגרה גם מאלימות אחרת, שאינה בהכרח נובעת מן הרצון לענג, הוא מלאכותי משהו.
כאשר אדם משתוקק להכאיב לאדם אחר ולהשפיל אותו, אין הדבר נובע מרצון לענג את האדם האחר. את זאת אפשר היה לעשות בשלל דרכים, אלימות פחות. אלו תשוקות אנוכיות, אפלות, שברור לנו שאינן מתיישבות עם מה שמקובל ונחשב נורמלי, וכן עם תשוקות וצרכים אחרים שלנו, כגון להיות נאהבים, מקובלים על החברה ומוסריים בעיניי עצמנו. מה אנו עושים עם הקונפליקט הזה? אנו מבייתים את הדחף שלנו כדי שיתאים טוב יותר לעולם ולמערכת הערכים והצרכים שלנו. התהליך נעשה לאו דווקא במודע ובאופן פעיל. ביות דחפים איננו כה נדיר. כאשר אני מתבונן באחותי, אין בה שום דבר מיני בעיניי, אף על פי שאני מניח כי היא אישה טובת מראה. אני משער שכך אצל רוב הגברים. אבל למה, בעצם? הרי טבעי להמשך לנשים טובות מראה. הרי חברות מרובות ושונות לאורך ההיסטוריה הטילו סייגים בדיוק על המשיכה הזו, שבין קרובי משפחה, מה שמלמד כי גברים היו נמשכים לאחיותיהם טובות המראה. אבל היום, עקב סייגים אלה, אנחנו גדלים מגיל אפס בידיעה שזה טאבו, והמשיכה הטבעית שיכולה היתה להיות לנו מבוייתת ומדוכאת מבלי שאנחנו בכלל חושבים על זה ומבלי שאנחנו מרגישים שזה חסר לנו, שהרי יש לנו אלטרנטיבות. גם לנו כאן, על האלימות שמאכלסת את האיד שלנו, יש אלטרנטיבות. למזלנו, מזלנו האדיר, ישנם אנשים שחולקים את התשוקות האלימות שלנו מצדן השני. אם אני רוצה להכאיב ולהשפיל, היא רוצה שיכאיבו לה ושישפילו אותה. או אז אני יכול גם לממש צרכים אסורים וגם לתחום אותם במסגרת המנחמת והמקובלת הרבה יותר של עונג הדדי, אהבה ומוסר. לאחר הביות, אנחנו יכולים לשכוח שהדחף המקורי לא נבע מהרצון לענג, אלא הותאם אליו. אולי גם נוח לנו לשכוח את זה, כי הרבה יותר נעים לחשוב שמה שאנחנו עושים הוא בסך הכל צורה של אהבה, שאינה שונה מצורות אחרות. אבל הצלפה איננה דומה לנשיקה. מי שמשתוקק להפעיל אלימות מילולית או פיזית כלפי אחר, או שאחר יפעיל אותה כלפיו, גם אם בהסכמה הדדית, חייב להכיר בכך שהחשקים שלו מעוותים ככל שרצון באלימות והתגרות ממנה הם מעוותים. בעיניי, הקו שעובר בין אלו שאינם מתגרים מאלימות על כל צורותיה, בהסכמה או שלא, לבין אלו שכן מתגרים ממנה, עבה וברור בהרבה מאשר הקו שעובר בין אלו שמתגרים רק מאלימות מוסכמת לבין אלו שמתגרים גם מאלימות שאינה מוסכמת. |
|
|
lirlir(נשלטת)
|
לפני 11 שנים •
24 במאי 2013
התחלתי לקרוא את התגובות.. עצרתי באמצע
הסרטון הזה מזעזע, ומכאיב לי בכל כך הרבה נקודות בגוף
אין ש-ו-ם דבר מגרה באישה שמאבדת את כבודה, את נשיותה, אתם צלם האנוש שלה, את בריאות (ואני יכולה להמשיך עוד הרבה) במעשה מתועב שכזה לא-ף אישה לא מגיע לחוות אונס! א-ף גבר לא אמור למצוא באקט שכזה כמחרמן! (ולא, אני לא מדברת על הכוחניות שהיא אכן דבר מדליק. אני מדברת על האף שדימם לה ועל העין שהתנפחה בזמן שהוא מביט בה ובמגע תובעני 'מפלח' את גופה) גם כאן אנחנו מתעסקים בכאב וכוחניות אבל מהסוג שמתלווים אליהם המון תשוקה, המון דאגה, המון אכפתיות אף אחד כאן לא יקשור נשלטת ויכה אותה ברמת פגיעות חמורות שכאלו, בעודה צועקת 'אדום/ סגול/ גלית אוראו עם פצפוצים'- כך אני מקווה בכל אופן מעשה קר, מתועב, שפל ולא אנושי ברמות הכי גבוהות שיש ואם יש כאן מישהו שהסיבה היחידה שהוא לא עושה את זה היא בגלל הפחד להיאסר- אז אני נורא מודאגת מודה |
|
|
| 'לא קשורה' |
לפני 11 שנים •
24 במאי 2013
גם אני הייתי רוצה להאמין במה שאת אומרת, אבל את שמה לב שזה מתנגש עם התגובות פה?
מה שאני קוראת זה שאם מותר היה ושום סנקציה לא הייתה נילוות לעניין- הרוב המוחץ היו ממשים את הגירוי שלהם. במצב עניינים כזה, להגיד שמישהו ילך לטיפול כדי להיות שלם ומודע לעצמו, זה לעצום עיניים. פייה כתב/ה: 'מישהי כתב/ה: ההפרדה בין הדמיון למציאות היא פיקטיבית.
זה נכון אולי לגבי סכיזופרנים. עבור שאר האוכלוסיה אמורה להיות הפרדה מאוד ברורה בין דמיון ופנטזיה לבין מציאות. זה נכון שעצם קיומה של פנטזיה מסויימת יכולה להיות מאוד מטרידה ולהצביע על משהו פתולוגי בנפשו של אדם וטוב יעשה אותו אדם אם ילך לטיפול, אבל לא מחשש שיוציא לפועל את הפנטזיה האפלה שלו - לדעתי רובנו המכריע בעלי שליטה עצמית ומצפון מספקים - אלא כדי להיות יותר שלם ומודע לעצמו. |
|
|
| 'לא קשורה' |
לפני 11 שנים •
24 במאי 2013
רוע טהור
רוע טהור? כזה שמעמיד את ההנאה של האדם לא בסדר עדיפות עליון אלא כדבר היחיד שקיים? כזה שאומר שאם לא היו סנקציות על אונס, הרוב המוחץ היו מממשים את הגירוי שלהם אע"פ שהם כותשים אחר?
כן. זה מפליא אותי. the rain song כתב/ה: אני לא בטוחה שאני מבינה - את מתפלאת שיש רוע בעולם?
|
|
|
| 'לא קשורה' |
לפני 11 שנים •
24 במאי 2013
אגב, rain song, זה מדבר בדיוק על הציטוט אצלך:
הסכנה באפילה היא לא האפלה עצמה אלא שמישהו ישכנע את עצמו שהוא רואה שם אור |
|
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 11 שנים •
24 במאי 2013
'מישהי כתב/ה: גם אני הייתי רוצה להאמין במה שאת אומרת, אבל את שמה לב שזה מתנגש עם התגובות פה?
מה שאני קוראת זה שאם מותר היה ושום סנקציה לא הייתה נילוות לעניין- הרוב המוחץ היו ממשים את הגירוי שלהם. איפה קראת דבר כזה? לא ראיתי זאת אצל איש מהמגיבים, וגם אותו מישהו שעמו התכתבת לא כתב שהוא נמנע מלאנוס בגלל סנקציות נלוות, אלא, ואני מצטט, "כי זה לכרות חלק מנשמה של מישהי". |
|
|
| 'לא קשורה' |
לפני 11 שנים •
24 במאי 2013
תודה לאל על יכולת הביטוי שלך.
וזו בעיקר הסיבה ששמתי את השאלה הזו באתר הזה. ואני אוסיף ואומר, כמו שביות אפשרי מגיל אפס כך הוא אפשרי בגיל מבוגר. קשה יותר לעבוד על התת מודע שלנו, שכבר עמוס בקונוטציות, השלכות וחיים שלמים, אבל אפשרי. וזו אולי הסיבה המרכזית שהעלתי את זה אע"פ שלהסתכל לרוע בלבן של העיניים בפומפי, עלול להציף את זה אצל אחרים ולגרום להם להרגיש בנח כשהם מגלים שהם לא יחידים. אם מי שמתגרה מזה ישטוף לעצמו את המח בכך שזה טאבו (במקום להפריד בין פנטזיה למציאות ולהרגיש בנח לפנטז כל עוד זה בדמיון), אזי מתישהו הוא יאמין לעצמו. יתביית. באופן אוטומטי יפסיק להתגרות. וטובה שעה אחת קודם. זאלופון כתב/ה: אני סבור שההפרדה החדה שמבקשת להמתח כאן בין מי שמתגרה רק מבדסמ SSC, שלכאורה נובע מרצון לענג, לבין מי שמתגרה גם מאלימות אחרת, שאינה בהכרח נובעת מן הרצון לענג, הוא מלאכותי משהו.
כאשר אדם משתוקק להכאיב לאדם אחר ולהשפיל אותו, אין הדבר נובע מרצון לענג את האדם האחר. את זאת אפשר היה לעשות בשלל דרכים, אלימות פחות. אלו תשוקות אנוכיות, אפלות, שברור לנו שאינן מתיישבות עם מה שמקובל ונחשב נורמלי, וכן עם תשוקות וצרכים אחרים שלנו, כגון להיות נאהבים, מקובלים על החברה ומוסריים בעיניי עצמנו. מה אנו עושים עם הקונפליקט הזה? אנו מבייתים את הדחף שלנו כדי שיתאים טוב יותר לעולם ולמערכת הערכים והצרכים שלנו. התהליך נעשה לאו דווקא במודע ובאופן פעיל. ביות דחפים איננו כה נדיר. כאשר אני מתבונן באחותי, אין בה שום דבר מיני בעיניי, אף על פי שאני מניח כי היא אישה טובת מראה. אני משער שכך אצל רוב הגברים. אבל למה, בעצם? הרי טבעי להמשך לנשים טובות מראה. הרי חברות מרובות ושונות לאורך ההיסטוריה הטילו סייגים בדיוק על המשיכה הזו, שבין קרובי משפחה, מה שמלמד כי גברים היו נמשכים לאחיותיהם טובות המראה. אבל היום, עקב סייגים אלה, אנחנו גדלים מגיל אפס בידיעה שזה טאבו, והמשיכה הטבעית שיכולה היתה להיות לנו מבוייתת ומדוכאת מבלי שאנחנו בכלל חושבים על זה ומבלי שאנחנו מרגישים שזה חסר לנו, שהרי יש לנו אלטרנטיבות. גם לנו כאן, על האלימות שמאכלסת את האיד שלנו, יש אלטרנטיבות. למזלנו, מזלנו האדיר, ישנם אנשים שחולקים את התשוקות האלימות שלנו מצדן השני. אם אני רוצה להכאיב ולהשפיל, היא רוצה שיכאיבו לה ושישפילו אותה. או אז אני יכול גם לממש צרכים אסורים וגם לתחום אותם במסגרת המנחמת והמקובלת הרבה יותר של עונג הדדי, אהבה ומוסר. לאחר הביות, אנחנו יכולים לשכוח שהדחף המקורי לא נבע מהרצון לענג, אלא הותאם אליו. אולי גם נוח לנו לשכוח את זה, כי הרבה יותר נעים לחשוב שמה שאנחנו עושים הוא בסך הכל צורה של אהבה, שאינה שונה מצורות אחרות. אבל הצלפה איננה דומה לנשיקה. מי שמשתוקק להפעיל אלימות מילולית או פיזית כלפי אחר, או שאחר יפעיל אותה כלפיו, גם אם בהסכמה הדדית, חייב להכיר בכך שהחשקים שלו מעוותים ככל שרצון באלימות והתגרות ממנה הם מעוותים. בעיניי, הקו שעובר בין אלו שאינם מתגרים מאלימות על כל צורותיה, בהסכמה או שלא, לבין אלו שכן מתגרים ממנה, עבה וברור בהרבה מאשר הקו שעובר בין אלו שמתגרים רק מאלימות מוסכמת לבין אלו שמתגרים גם מאלימות שאינה מוסכמת. |
|
|
| 'לא קשורה' |
לפני 11 שנים •
24 במאי 2013
"גבר" כתב:
עכשיו אפשר לשאול - מה מאפיין פוטנציאל לאנס ? האם זה טיפוס חולה ונדיר שמתאפיין ברוע קיצוני או שאם נקלף את ההרתעה החיצונית, כמו עונש או הוקעה של החברה או יצירת כתם חברתי, נמצא שחלק לא קטן מאיתנו (בעיקר כאן כי אנחנו הרי מפיקים סיפוק מכוחניות) היו מבצעים את זה אם היו יכולים לדעת בוודאות גמורה שחייהם ימשיכו כאילו לא קרה דבר. באופן אישי, אני חושב שהתשובה לשאלה הזו היא - כן. יש כאן לא מעט "אנסים" בפוטנציה שמה שמונע מהם לאנוס היא לא המחשבה או המודעות על מה שהקורבן תחוש. Brave Dwarf כתב: אם את רוצה לדעת כיצד היינו נוהגים לולי מערכת הענישה ולולי החינוך והתרבות, הרי שספרי היסטוריה מספרים שאנסנו, רצחנו ושחיינו חיי קורבנות הנתונים לחסדיו של החזק (שגם הוא היה קרבן של החזק ממנו). ואני מניחה שהאנשים שלחצו לייק על מה שהם כתבו, מסכימים או מזדהים עם הכתוב באיזושהי צורה. אתה היית ביניהם. זאלופון כתב/ה: 'מישהי כתב/ה: גם אני הייתי רוצה להאמין במה שאת אומרת, אבל את שמה לב שזה מתנגש עם התגובות פה?
מה שאני קוראת זה שאם מותר היה ושום סנקציה לא הייתה נילוות לעניין- הרוב המוחץ היו ממשים את הגירוי שלהם. איפה קראת דבר כזה? לא ראיתי זאת אצל איש מהמגיבים, וגם אותו מישהו שעמו התכתבת לא כתב שהוא נמנע מלאנוס בגלל סנקציות נלוות, אלא, ואני מצטט, "כי זה לכרות חלק מנשמה של מישהי". |
|
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 11 שנים •
24 במאי 2013
ציטוט: אם מי שמתגרה מזה ישטוף לעצמו את המח בכך שזה טאבו (במקום להפריד בין פנטזיה למציאות ולהרגיש בנח לפנטז כל עוד זה בדמיון), אזי מתישהו הוא יאמין לעצמו. יתביית. באופן אוטומטי יפסיק להתגרות.
וטובה שעה אחת קודם. אני מאמין שאצל חלק זה יקרה, אבל לא אצל כולם. אצל אחרים ההתגרות תמשך, אבל לצדה תמיד המחשבה על הטאבו, וחשוב יותר - על הסיבות שבגללן הטאבו קיים. אפשר להתגרות ולהזדעזע בו זמנית, לחשוב שזה גם מגרה וגם איום, גם מושך וגם אסור. לדעת שהצורך הפנימי בהסכמה, במוסר, ביחס אנושי והגון בין אדם לרעותו - הם ולא שום סנקציה מבחוץ - הופכים את מימוש המחשבה הזו לטאבו מוחלט. אבל אולי היא עדיין שם בפנים, המחשבה, אפילו שיודעים שהמימוש שלה הוא טאבו, אפילו שיודעים למה, אפילו שלא רוצים באמת לממש אותה, אפילו שחשים חמלה. זה שונה, לדעתי, מן התמונה של גירוי שרואה רק את עצמו, מבלי כל התייחסות למצפון או לרגשותיו של אדם אחר. האם גם זה משהו שאי אפשר לקבל? |
|
|
| 'לא קשורה' |
לפני 11 שנים •
24 במאי 2013
אתה מסכים איתי שהמחשבה על התגרות מאחותך היא טאבו כל כך מוטמע שנדיר שזה חולף לך בראש אם בכלל? שגם אם זה חולף בראשך, תוך ננו שניה אתה מסלק את המחשבה מראשך ובכך הורג את הלגיטימיות שלה?
אין פה אולי ואם וכאילו והפרדה בין דמיון למציאות. אתה לא מאפשר לעצמך לדמיין "רק כי זה בראש". אתה מחסל את המחשבה בעודה באיבה. זו הסיבה שזה הופך לטאבו בראשך. כי אתה לא מאפשר למחשבה עצמה מרחב מחיה. הלגיטימיות להתגרות ולהזדעזע בו זמנית היא מאפשרת מרווח, גם אם צר מאוד, של קיום המחשבה. הגירוי. וכל מקום שאפשר להכנס אליו, אפשר גם לצאת ממנו. זאלופון כתב/ה: ציטוט: אם מי שמתגרה מזה ישטוף לעצמו את המח בכך שזה טאבו (במקום להפריד בין פנטזיה למציאות ולהרגיש בנח לפנטז כל עוד זה בדמיון), אזי מתישהו הוא יאמין לעצמו. יתביית. באופן אוטומטי יפסיק להתגרות.
וטובה שעה אחת קודם. אני מאמין שאצל חלק זה יקרה, אבל לא אצל כולם. אצל אחרים ההתגרות תמשך, אבל לצדה תמיד המחשבה על הטאבו, וחשוב יותר - על הסיבות שבגללן הטאבו קיים. אפשר להתגרות ולהזדעזע בו זמנית, לחשוב שזה גם מגרה וגם איום, גם מושך וגם אסור. לדעת שהצורך הפנימי בהסכמה, במוסר, ביחס אנושי והגון בין אדם לרעותו - הם ולא שום סנקציה מבחוץ - הופכים את מימוש המחשבה הזו לטאבו מוחלט. אבל אולי היא עדיין שם בפנים, המחשבה, אפילו שיודעים שהמימוש שלה הוא טאבו, אפילו שיודעים למה, אפילו שלא רוצים באמת לממש אותה, אפילו שחשים חמלה. זה שונה, לדעתי, מן התמונה של גירוי שרואה רק את עצמו, מבלי כל התייחסות למצפון או לרגשותיו של אדם אחר. האם גם זה משהו שאי אפשר לקבל? |
|
|