האם אנחנו המין המתיש?

בהקשר הזה, מאוד אהבתי את ההבחנה שעשית, לונה, בין קשר בריא (שברור שקיימת בו הכלה), לבין ציפיית היתר הזו להחזקה ברמות הכי קיצוניות ולקריאת מחשבות. שם *בדיוק* נמצאת הנקודה שלי.

בגלל שאני אדם שמאוד מתבונן פנימה ועושה המון חשיבה על החשיבה של עצמי, כשאני מזהה דפוסים.. מעניין אותי לחקור אותם. השאלה שלי היא לא אם הצורך לגיטימי, אלא האם הציפייה הזאת באיזשהו מקום יצאה משליטה ומנהלת אותנו? האם במקום לתקשר את עצמנו פשוט ומתוך מקום שמבין ששני המגדרים מתוכנתים אחרת, הציפייה הזו מחלישה אותנו ומוסיפה מורכבות לכל קשר שהוא?
מתוך זה, מעניין אותי להבין מאיפה זה מגיע, כי זו תופעה שאני רואה שרק הולכת ומתרחבת. האם זה עניין דורי? האם זה קשור לתרבות הצריכה, ההרגל הזה שהכל צריך להיות מותאם אלינו אישית מה שגורם לנו להיות אקסטרא מרוכזים בעצמנו?

אגב, אם תשימו לב, רואים את התופעה הזו אפילו כאן, בכלוב. למרות שאני לא נמצאת כאן עשורים, אני כן נמצאת מספיק זמן בשביל לראות שהיום, בכל מה שקשור ליחסי שליטה, שולט ״טוב״ נחשב (לרוב, לרוב, לא מכלילה נו) למישהו שהוא סוג של רנטגן אנושי. אחד שיודע להיות שם, לקרוא, ולהחזיק את הנפש של הנשלטת שמולו.

ולכן, שוב, תוהה האם הציפייה הזאת הופכת אותנו ללא רק המין החזק אלא גם לסוג של המין המחליש.

קודם כל, זה אחד הטקסטים ההגונים ביותר שנכתבו באתר הזה לדורותיו 😄

התשובה שלי היא: "ברור! אבל...". ברור שנשים הן "המין המתיש", אבל בעיקר כי גברים ונשים, בהכללה, מחווטים אחרת באופן שבו מנתחים את המציאות ומתקשרים אותה.

גברים הם יצורים תמציתיים. כולנו יודעים זאת בכל מה שנוגע לתקשורת: גברים לא אוהבים לדבר יותר מדי או שמדברים איתם יותר מדי. אבל זה נכון גם בנוגע לתפיסת המציאות. גברים הם מטבעם פותרי בעיות. ככה המוח שלהם מחווט, אולי בגלל שנים ארוכות מדי כציידים: לזקק מהר את המידע הרלווטי להשגת המטרה, ולפעול. עם מה שלא רלוונטי או לא מסייע לפתור בעיה, לא מתעסקים יותר מדי.

נשים - שוב, בהכללה גסה - הן חיה אחרת. אנחנו יודעים שזו חיה שאוהבת לדבר ועוד יותר אוהבת שמקשיבים לה. אבל גם תפיסת המציאות שונה, מתעמקת במקום ממצה, אולי בגלל שנים ארוכות מדי כמי שמחזיקות את המבנה החברתי הבסיסי בכללותו. נשים מייחסות משמעויות להמון דברים שגברים פשוט מחליקים הצדה, ועל המשמעויות הללו נבנים תלי תלים של פרשנויות. הפרשנויות יוצרות רגשות, הרבה רגשות, וגם הרגשות הללו הם משהו שנשים מייחסות לו הרבה יותר משמעות בפני עצמו, בניגוד לגברים שלא פעם רואים ברגש רק גורם הנעה לפעולה כלשהי - דפוס שמתסכל נשים מזה דורות.

יש יתרונות לשתי הגישות, כתלות בסיטואציה. אבל ברור שכשהן פוגשות זו בזו, הצרכים והנטיות של האחת לאו דווקא תואמים את אלו של האחרת. גברים "מותשים" מהצורך הנשי בדיבור ובהקשבה ומהתמקדות בדברים שעבורם הם חסרי משמעות. נשים מתוסכלות מהצורך הגברי בתמציתיות ובשקט ובחתירה למטרה, שמוביל להקשבה בלתי מספקת, לחוסר שיתוף ולגישת פתרון בעיות במקום הכלה.

בעבר, גברים היו "גברים" ופחות ציפו מהם להיות קצת יותר "נשיים" באוריינטציה. אל תהיה הספוג המכיל שלי, בשביל זה יש לי חברות, אתה תלך לפרנס ולהגן כמו גבר טוב. זה עבד בשביל חלק, פחות בשביל אחרים ואחרות. היום מצופה גם מנשים להיות יותר "גבריות" וגם מגברים להיות יותר "נשיים", ובגדול זה מעולה. רק צריך לזכור שאלפי שנים של זכרון אבולוציוני לא נעלמות ברגע ולא פלא שלפעמים אנחנו מותשים או מתוסכלות.

זכיתי בגבר טוב שבטובים, באמת. אבל זוגיות זה מתיש… כל הזמן להסביר, לתווך, לגשר על הפערים שיש בין כל שני אנשים ובין גברים לנשים כנראה שיותר.
הצורך הוורבלי שלי הוא בערך כפול 1000 ולכן אני אשכרה כל היום עם חברות בוואטסאפ. מה לעשות, ממנו אני לא יכולה לקבל את ההדהוד הזה. הוא עסוק. הוא מונו ואני רב ערוצית.

וברור שכשיש קונפליקט הפערים האלה מאוד מאוד מתסכלים אותי. ומול חוסר הרצון שלו לפתור בעיות בדיבור רב (רב מדי לדעתו), אני חסרת אונים וזה מוביל אותי להיות ממש מתישה. חופרת, לא מרפה, נודניקית אמיתית.

אבל אני לא חושבת שהרצון לדבר יותר מתיש מהקירות שהוא מקים. גם זה וואחד דבר מתיש! לנסות לתקשר עם גבר זה כמו לחפור תעלה עם כפית.