The Librarian
|
לפני 20 שנים •
29 בספט׳ 2004
רשימת המלצות..
מתוקף תפקידי כספרנית, אני אקח על עצמי את האחריות להגן גם על הספרים אותם לא אהבנו (כן כן, גם אני יכולה לפתוח כמה מועדונים לספרים מגוחכים)
ובכל זאת, תרשו לי להציע רשימה אלטרנטיבית לספרים ששווה ואולי אף הכרחי לקרוא, גם אם זה לא תמיד קל -מישל וולבק, על כל ספריו כותב בגוף ראשון על חיים בעידן של צרכנות וניכור, לפרקים תאורי הזימה נוטים לפונוגרפיה, מדכא, רהוט, ונקרא בשקיקה. ספרין : "חלקיקים אלמנטרים ", "פלטפורמה "(על ספרו הראשון ,"הרחבת תחום המאבק", אפשר לוותר) - מרגרט דיראס, ידועה יותר כתסריטאית (הרושימה אהובתי) אחת הסופרות היותר מעניינות, הכתיבה שלה לא נופלת לרגשנות סנטימנטלית (שמאפיינת הרבה מהספרות הנשית) "גשם קיץ" "סוד הקסם של לול ו. שטיין" אישה שמתבוננת על אישה, הרבה אמפטיה, ביקורת וסבלנות, חושפת את הצדדים היפים והאפלים של המין הנשי- מומלץ ביותר! - דון דלילו, סופר אמריקאי, בצורה שונה מוולבק מתאר גם הוא את החיים בעולם פוסט)what ever) כותב על עצם הכתיבה, עד כמה שזו אפשרית בעולם של דימויים, על מציאות סובייקטיבית מוטלת בספק, וחברה שכל הזמן צועדת לכוון הדקדנס שווה לקרוא בשפת המקור, עם זאת, ספריו שתורגמו לעברית, "תת עולם" "רעש לבן" ליברה" והשמועה מספרת שסיפרו הטוב ביותר "מאו 2" תורגם לאחרונה לעברית. השלושה, עכשוים רלוונטים ואגדות עוד בימי חייהם |
|
|
ילדה של אלוהים(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
3 באוק׳ 2004
ספר שהכרחתי את עצמי לקרא
"האקדוחן"
כחובבת סטיבן קינג. רציתי לקרא את המשך הטרילוגיה, לכן עברתי את החוויה. אבל בסופו של דבר, הספר הזה הוציא לי את החשק. דווקא הספר שלו שהכי אהבתי היה "הקמיע". |
|
|
FrozenLips
|
לפני 20 שנים •
3 באוק׳ 2004
כן,
בהחלט הנבואה השמימית למרות שניתן להסיק ממנה הרבה מאוד לקחים חשובים היא אחד הספרים שכתובים בצורה הכי גרועה שקראתי. גם האלכימאי שבתחילת התיכון נראה לי אמנם עמוק ומעניין במידה מסויימת, בקריאה חוזרת התגלה כבנאלי וכמעט בלתי קריא. והמאהב - כמה פוליטיקה בספר אחד! (אבל אולי כי קראתי אותו ביום אחד, כי לא הייתה לי ברירה...) אבל כאן אני עומדת לחטוא (כנראה שיסקלו אותי : ) צופן דה-וינצ'י. אמנם זה ספר לא רע בכלל, ואפילו מרתק אבלאני מצטערת, הוא לא מה שכולם עושים ממנו (ואגב, אני לא הבן אדם הראשון ששמעתי שאומר את הדברים האלה) - מבניות די קבועה של נקודות מתח וחזרה בזמן (או ארוע), המון פלספנות דתית הסטורית ויש לי עוד כמה טענות לגבי פיצוץ של מוחות של אנשים בהמון ידע שמותירה איזושהי תחושה של "הא?" אצל אנשים עם מעט ידע בתחומים ועם הרגשה של "חושבים אותי לטיפש" אצל אלה שיודעים. אמנם זה מותחן מצויין אבל הציפיות שבנו אצלי במחמאות שקיבל הספר נתבדו לצערי. אולי אם לא היו בונים אצלי ציפיות - לא הייתי מתאכזבת  ..... .
זהו. אגב ספר טוב - "זיונים זה לא הכל" של דן בן אמוץ. קראתי ביום אחד את כל 492 העמודים, ולא כי הייתי חייבת. כנראה שזה אומר משהו. אלי |
|
|
מוזר
|
לפני 20 שנים •
4 באוק׳ 2004
גדילי עלים. שם המחבר: פטריק וייט
כעיקרון אין ספר שלא יכלתי לסיימו, יש ספרים שחשבתי שהם משעממים יש כאלו שחשבתי שהם צפויים , הרבה שחשבתי שהם קיטש' ופסיכולוגיה בגרוש וכמובן כאלו שחשבתי שהייתי קורא אותם שוב רק בשביל החוויה.
אך הגדיל לעשות הספר "גדילי עלים" של פטריק וייט אותו לא יכלתי לסיים ונישברתי בישורת האחרונה. אני חייב לסייג ולהתייחס לדברים שנאמרו בכל השירשור הזה: ישנם ספרים שאם ניקרא אותם בתקופה אחת הם ייראו לנו יצירת מופת ובתקופה אחרת הם ישעממו אותנו נורא. ישנם ספרים שדרושה בשלות או לפחות הבנה או רקע בתחום על מנת לקרוא אותם, כך למשל אין ספק שילד שיקרא ספר שלא לגילו לא בהכרח יבין את הרבדים העמוקים שמאחרוי הפשט. נהניתי לקרוא למשל את "המשפט האחרון של פרמה" לא בגלל היותו ספר דגול ספרותית דוקא בגלל היותו פשוט נוח לקריאה ומעניין. ואם כבר בספרים עסקינן, אין כמוהם על מנת לגרום לנו תחושות הזדהות , הפעלת הדימיון והרגש (לטוב או לרע). להשתמע.. 
|
|
|
אנפת לילה
|
לפני 20 שנים •
4 באוק׳ 2004
אם כבר מדע בדיוני וספרות מקור
נזכרתי בספר שהודחק נמרצות לאחורי התודעה במשך שנים - קוראים לו זרמת חכמים.
כתב אותו איזה סופר ישראלי שאני לא זוכרת את זמו וכנראה גם השם הזה בדוי. ספר כל כך הזוי תלוש ומטופש שלא הצלחתי להבין כבר אז מי הסכים להוציא אותו לאור. |
|
|
זיקית
|
לפני 20 שנים •
4 באוק׳ 2004
אני חייבת לתקן..
אומרים הארוקי מוראקמי haruki murakami
וכל הספרים שלו נפלאים. גם אני לא אוהבת את זן ואומנות הבילשוט. היו שלום ותודה על הדגים. 
|
|
|
Eve ov Destruction(מתחלפת)
|
לפני 20 שנים •
4 באוק׳ 2004
בקשר לספרים
מעולם לא כתבתי בפורום מאז שאני באתר, אז קודם כל שלום לכולם.
נושא הספרים קרוב לליבי, אני מעדיפה בעיקר סיפורים קצרים ושירה (או ספרים עד 200 עמודים מקסימום), כך שזן ואמנות אחזקת האופנוע בהחלט מחוץ לתחום שלי... שני ספרים שאכזבו אותי במיוחד הם כסא הקשירה של קצרין הריסון, סיפור על תלאותיה של סינית בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה שאמור לתת נקודת מבט עגומה על מעמד האישה בסין אבל הספר נותן תחושה לא אמינה והסוף בו היא צועדת אלהגלים שמטביעים אותה נותן תחושה של פלצנות וחוסר אמינות. הספר השני - קופסא שחורה של עמוס עוז, שהוא לא יותר מרומן רומנטי צפוי שכבר בחצי הספר אפשר להניחו ולצפות מה יהיה. לא הבנתי על מה המהומה. זה הכל.... |
|
|
kamor(נשלט)
|
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
הנזיר המחורבן שמכר את הפרארי שלו .
הספר מנותק מכל מציאות . הספר נועד לאנשים עשירים לא נשואים וללא ילדים !!! שהרי רק אנשים כאלו יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד , ורק לטייל כל חייהם. מכר את הפרארי ??? לא נורא , שיחזור מהטיול להודו יקנה רכב חדש . שטויות . |
|
|
|
בקרקעית האוקיאנוס(נשלט)
|
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
השירשור הזה מאוד מצא חן בעיני. גם אני מהקוטב ההפוך ביותר של ספרי "פילסופיה בגרוש". אני לומד את זה באופן אקדמאי דיי ברצינות, ומצטרף לתיעוב של רבים מכאן לז'אנר הזה.
לפני כמה ימים שמעתי ב88fm שוב פרסומת לספר החדש של ארווין יאלום. מחברו של "כשניטשה בכה" (כשאפלטון הפליץ, וכשהיידגר צחק) והשוס החדש - "הריפוי של שופנהאור". ועלתה בראשי השאלה, לאוו דווקא על התוכן של הספרים האלה, אלא על המחברים שלהם ועל אופן החיבור של הספרים האלה. תראו, קחו לדוגמא את יאלום. הספרים שלו לדעתי גם מבחינה ספרותית, פילוסופית, ושלא לדבר פסיכואנליטית זה פשוט זבל - טרש. רדוקציה מהסוג הכי עלוב - ריאליטי T.V של פילוסופים (עיין ערך כשניטשה בכה), שמעקר מהפילוספיה את כל התובנות, וההיבטים המהפכניים והחשובים שלה. ובכל זאת, לא הייתי טוען על יאלום שהוא אדיוט גמור. בכל זאת, הבנאדם פרופסור באונ', ויש לו קליניקה (למרות שלפעמים אני שואל את עצמי, האם הבנאדם הזה בכלל קרא את ניטשה? או שרק הסתפק בספר ביוגרפיה מפורט על חייו האישיים, ואיזה ספר עזר מקושקש על הפילוסופיה שלו). הספרים שלו כתובים היטב, וכמו שאר ספרי "הפילסופיה בגרוש" - "עובדים". כלומר, זה מוכר טוב, זה קריא נורא, גם למי שאין לו שמץ של מושג בפילוספיה או בפסיכואנליזה, והם עושים מיזה הרבה כסף. ויאלום הוא עוד דוגמא יחסית טובה. יכול מאוד להיות שיהיו תגובות כאן לגביו שהוא, למרות הביקורת הפילוסופית שלי, סופר מחונן. אבל שלא לדבר על פאולו קאלו ושאר ניו - אייג'סטים למינהם. אלה בכלל - מוצרי צריכה בסופר- מרקט הרוחני של הקפיטליזם המאוחר. והשאלה שלי היא - האם בכל זאת צריך סוג מסויים של כשרון כדי לכתוב את הזבל הזה? מן כשרון שלילי כזה, או בשפה פילוסופית - סינתזה יורדת.. ? (כמו של יאלום לדוגמא לרדוקציות פילוסופיות)? או אולי סתם אינטרס כלכלי גרידא.
שחזרו לרגע את התגובה שלכם בראש כשאתם ניתקלים בטעות באחד מהספרים האלה: "אווי אני לא מאמין שמישהו הצליח לכתוב כזה זבל? לאיזה רמה של טימטום אפשר לרדת כדי לכתוב משהו כמו הנבועה השמימית?". ובכל זאת רבותי! - כניראה שצריך לרדת הרבה מעבר למה שרבים מאתנו מסוגלים (וטוב שכך). כי תראו, אני למרות היומרנות הפילוסופית שלי, לא מסוגל לכתוב משהו כמו "השחף" של ריצ'רד באך. זה זבל, ובכל זאת אני לא חושב שאני מסוגל לכתוב דבר כזה , ואפילו לא משהו דומה (ובטח לא משהו שמתקרב "לרמה" של יאלום, לבנאדם בכל זאת יש המון ידע). אשמח לשמוע את התייחסותכם\ן... הקטור... |
|
|
זרה מוכרת
|
לפני 20 שנים •
5 באוק׳ 2004
וואלה, איך רק עכשיו הגעתי לשירשור הנפלא הזה... אין לי שמץ.
אז כן.. כמו במבי...מודה ומתוודה. סיפורה של O...  סורי. כמה שניסיתי.. לא הצלחתי לגמור לקרוא את הדרעק הזה.
את האלכימאי... ניסיתי שלוש פעמים שונות, בכולם נרדמתי בערך בעמוד 28. לעומת זאת 11 דקות שלו סביר, ואת וורוניקה מחליטה למות - אהבתי. את הזוועתון של לימור נחמיאס לא סבלתי - היו צריכים לקרוא לו - כיפה אינפנטילית.. על...... מה שלא יהיה. לעומת זאת אהבתי את - ילדות גדולות לא בוכות. שנון לאללה. אגב.. ספר לטיסות שנון ומשעשע הוא דווקא - מיתה זוגית. (אין על הודיה קורן. וזהו) את שתהיי לי הסכין התחלתי לקרוא..ואלוהים יודעת למה, לא סיימתי... אנסה שוב. זרונת |
|
|