רחמים

מקבי​(מתחלף) • 11 ביוני 2005

ניטשה לא סבל את ואגנר, ודיבר רבות גם על אווילותם של הגרמנים (שעליהם נמנה, לצערו הרב) ועל דפיקותה הכללית של תרבותם (תרבות של חוסר-מחשבה וחוסר-יצירתיות, כפי שהוא מתאר אותה). ניטשה גם אהב יהודים, בניגוד לאמונה הרווחת (שנובעת משימוש לקוי בפילוסופיה שלו על-ידי הנאצים), במיוחד בגלל שאלו היו אנשים חושבים, יוצרים ושונים מבחינה תרבותית מהגרמנים שהקיפו אותו, שלדעתו היו הבינוניות בהתהוותה.

אלה היו מספר משפטים על ניטשה, יהודים, ומוסיקת-מצעדים.

כמו-כן, כמה מילים על עניין הקורבן... לדעתי, שום אדם אינו קורבן באמת. לכל אדם בוגר יש אחריות על גורלו. אז נכון, לא למגיע לבחורה שיתעללו בה, זה ברור... אבל גם לא ניתן לקרוא לה קורבן במלוא מובן המילה, שכן היא קיבלה החלטות שגויות (או שמא, לא קיבלה החלטות וגילתה אימפוטנציה), ולהחלטות אלו היו תוצאות. אין אדם קיים בנפרד מהסובב אותו, וגם לסאבית הכי סאבית והכי מסכנה יש שליטה על גורלה, במידה כזו או אחרת.

שוב, כל זה לא ממש רלוונטי. עזרה צריכה להינתן בלי שום קשר.

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 11 ביוני 2005

מקבי , אתה עושה פה הכללה גורפת מאוד . אני מסכימה שישנם מקרים בהם לקורבן יש חלק כזה או אחר במצבו ,זה לא משנה את היותו קורבן ולפעמים זה רק בגלל שנתן אמון באדם הלא נכון .
לפעמים הדבר הכי קשה למי שנפל\ה קורבן זה הטחת החלק או האשמה שלו\ה בפניו\ה ע"י כל מיני חוכמולוגים .

scorpio king​(שולט) • 11 ביוני 2005

טיים הצלחת להכעיס אותי עם ההצגה הקטנונית של דברי שהיא המשך של ההתפלפלות העקרה שלך ממקודם.... מאחר ואני יודע שכוונותיך טובות בחרתי לא להיכנס לכל המישמש שעשית כאן עם הקבלה והמטריקס. הצלחת להגיד שם לא מעט דברים והיפוכם מעבר לסטייה מנושא הדיון. משום שאנחנו לא נמצאים כאן בקורס מבוא לפילוספיה אין טעם של ממש להרחיב בכל מה שקשור לתפיסה הפאטאליסטית בקבלה וכיוצא בזה מעבר להערת אגב שספק אם המרכז לקבלה בכלל מלמד קבלה אבל זה זה עניין אחר לגמרי שמקומו לא כאן.
קבלה זה דבר נפלא לא בטוח שהיא הכלי הנכון להשתמש בו כדי לענות על רוב השירשורים כאן למרות שיהיה מי שיטען שבאמצעות הקבלה אפשר לענות על הכל. יופי.
גם כאן אתה נתפס שוב לפילפולים שאינם ממין העיניין. פעיל, סביל, mercy או compation.
גם אני יודע אנגלית ותאמין לי בכלל לא רע. ספק אם אלו תורמים משהו.

בין אם זו מילה נרדפת או יחסית דומה או שמא יחסית נרדפת או אף נרדפת יחסית. חמלה היא הפירוש לרחמים. אני לא יודע מה אומרת על זה הקבלה אבל אתה מוזמן ללכת למילון עברי עברי (לא עברי אנגלי או עברי גרמני או כל שפה אחרת)
אם זה יפתור את הבעיה ולבדוק. לא התכוונתי פה באמת לפתח דיון לינגוויסטי על דלילותה של שפת העברית ועל עומקן של הגרמנית והאנגלית אלא להתייחס למהות השאלה שהעלה מקמרפי.

אכן אגב אני מעוניין להרגיש טוב עם עצמי. אני ממש לא רואה עם זה בעיה אני מקווה בשבילך שגם אתה מעוניין להרגיש טוב עם עצמך אבל תאמין לי או לא זאת לא הסיבה לדברים שאני כותב.
רחמים הוא רק שלב התחלתי וראשון של תחושות שסופן הוא הגשת עזרה. באמצע מתקיימים לא מעט דברים. אם זה לא היה ברור אז ממש לא הצעתי להיעצר בנקודה שבה נביט השמיימה ובה נבכה כולנו ביחד על אכזריות הגורל אלא להיפך.

וזאלופון אכן לחלק מהדברים לא נסכים ולחלק אחר אולי כן.
בכל מקרה אני לא קורה לאשמה אחריות. האחריות בעיני היא יותר כללית - של אדם על חייו ופחות מתייחסת לארוע ספציפי כזה או אחר שבו הוא משמש קורבן.
ברור לי שמידת האמפטיה שנחוש קשורה ביחס ישיר לסיטואציה שהובילה אל המעשה. אגב זה גם מוכיח את מה שאני אומר. יהיו כאלו שלא ימצאו בעצמם שום מידת רחמים ויתעללו בזונה כי היא זונה ויש כאלו שיחשבו שזה מגיע לה ואחרים כן ירחמו. ההוכחות הפסיכולוגיות לא פעם הם רק עדות לאמות מידה לקויות לעיתים. אותה אמת מידה שעשויה לחשוב שאולי סאבית מטומטמת במקום מסוים שותפה לאשמת ההתעללות בה.
בכל מקרה זאלו ניסיתי להתמקד בסיטואציה מוכרת לכולנו שהיא כואבת כשלעצמה מבלי לסטות יתר על המידה. שוב לדעתי גם במקרים שהסאבית יכלה להיות יותר חכמה אני לא רואה פה את שותפותה לאשמה. כולנו טועים אבל יש טעויות שהתוצאות שלהם יותר טרגיות. אם אתה תטעה ותבחר לך סאבית שהיא פשוט השטן בהתגלמותו ספק אם התוצאות יהיו הרות אסון מה שבהחלט יכול להיות המצב במקרה שבו סאבית מתוך שיקול דעת מוטעה תיתן אמון בדום מסוכן.
אני גם לא חושב שאתה חושב שאתה מצדיק התעללות. ודאי שלא.
אבל אני עדיין נשאר בדעתי שגם מבלי לרצות בדבריך אתה מטיל כאן חלק מהאשמה על הקורבן.

כנראה נסכים שלא להסכים...

Tame • 11 ביוני 2005

סקורפיון קינג,
אתה בטוח שקראת את מה שכתבתי?
רשמתי שאין פסול ברצון להרגיש טוב עם עצמך.

ונחזור לדיון.
אני עדיין טוען שרחמים וחמלה הם דברים שונים ואינן מילים נרדפות.
כמו כן אני טוען שהשפה העברית היא עמוקה ומגוונת באותה המידה אם לא יותר מהשפה האנגלית או הגרמנית.

בוא נפשט את הדיון ביני לבינך ללא כל הפילפולים והסמנטיקה (למרות שאני אוהב להתפלפל, זכורה לי תקופה שהמושג היה נחשב חיובי).
אתה טוען שחשוב להרגיש רחמים כלפי הקורבן.
אני טוען שלא חשוב להרגיש רחמים כלפי הקורבן אבל כן טוען (ופה אני בטוח ששנינו מסכימים) שחשוב מאוד להגיש עזרה ולסייע לקורבן בכל דרך (ואגב לא רק לקורבנות). בין אם אני חושב שהקורבן הוא באמת קורבן זה לא רלבנטי. בין אם אני חושב שצריך לסייע מתוך ניסיון לפרוץ את המעגל הקארמי של גלגולי הנשמות זה גם לא רלוונטי. מה שכן רלוונטי זה שאנחנו מסכימים על הכל חוץ מעל הצורך להרגיש רחמים.

זו לא באמת סיבה לכעוס נכון?

נ.ב
אני לא מתבסס אך ורק על לימודי במרכז לקבלה. אני אקלקטי מאוד בבחירת המקורות עליהם אני מבסס טיעונים בדיון הזה.

כמה הערות על ניטשה

Aragorn​(שולט) • 11 ביוני 2005

ניטשה היה בתחילת דרכו מעריץ של ואגנר
אבל מתי שהוא נשבר לו מהיחס המשפיל של ואגנר ואישתו
לואגנר, לדוגמא, היתה תאוריה מאוד מענינת על כאבי הראש שהטרידו את ניטשה
הוא טען שהגורם להם היא אוננות יתר של ניטשה
ניטשה פנה בכל העוצמה נגד ואנגר ותקף אותו גם בגלל האנטישמיות שלו.

זה נכון שניטשה היה פרו-יהודי במידה מסוימת
למען האמת הוא רמז ב'כה אמר זרתוסטרא ' על מוצאו היהודי של הדמות הראשית בספר, זרתוסטרא, איתה הוא הזדהה.
הוא ראה באנטישמיות סימן לניוון מאותו הסוג כמו הסוציאליזם.

הסיבה העיקרית שבגללה הנאצים יכולו להשתמש בכתביו כמכשיר תעמולתי
היתה אחותו שטיפלה בו כאשר היה על ערש דואי
מה שאפשר לה גישה נוחה לכתביו.
היא ערכה את את הספר האחרון שלו 'הרצון לעוצמה' ברוח הרעיונות האנטישמים והלאומנים של בעלה פורסטר שהיה ממבשרי הנאציזם.

scorpio king​(שולט) • 11 ביוני 2005

טיים רק לשם ההבהרה לא טענתי שחשוב להרגיש רחמים כלפי הקורבן אלא שאני לא מוצא בזה פסול ואני לא עושה את ההפרדה הזו בין רחמים חמלה ואמפטיה שבעיני מובילים אחד לשני.
בעיני רחמים היא תגובה רגשית ולא רציונלית ולכן אני לא שואל את עצמי אם צריך להרגיש רחמים. אם אני מרגיש ככה אז ככה אני מרגיש ואני לא מוצא צורך להכחיש את זה. מן הסתם אני ירגיש תחושת רחמים כלפי קורבן, אבל לא רק ויכול אפילו להיות שזה יהיה רק חלק קטן ממה שאני ארגיש כלפי הסיטואציה שבה הוא נמצא אבל אני לא מוצא ברחמים שום פסול כל עוד הם לא הופכים לחזות הכל ומטרה בפני עצמה.

Tame • 11 ביוני 2005

או קיי..

אז תרצה להמשיך את הדיון (ואני מזהיר כי עלולה להיות מידה מסויימת של התפלפלות מצידי) בנוגע ללמה לדעתי יש פסול בתחושת רחמים?
(כמובן שנבטיח אחד לשני לפני שלא נכעס או ניקח את הדברים אישית).

TAME

סכיזופרניה של הילדות​(נשלטת) • 11 ביוני 2005

ברצוני לתמוך מעט בדבריו של Tame.
אני לא מכירה את עניין גלגול הנשמות ביהדות ולא מכירה דבר וחצי דבר על קבלה.
אבל אני מכירה הרבה דברים אחרים ויש לי אמונות דומות מאוד.
אכן האדם אחראי תמיד על חוויותיו, ומחשבותיו יוצרות את מציאותו, ולכן אוכל לומר בלב שלם לחלוטין שכל חוויה שחוויתי בחיי, כולל כאלה שהיו מאוד קשות ובלתי נעימות (לא נכנס לזה)
היו באחריותי, חלק מהם היו באחריותי הישירה ומודעת ואילו חלק (הקשות למשל) היו באחריות הנשמה שלי, שבאה לעולם הזה ולגלגול הזה כדי ללמוד דבר מה, וחלק מהלימוד הזה מתבצע על ידי חוויות. חלכן קשות.
זה לא אומר בשום צורה ובשום מקום שגבר או אישה שנאנסו "אשמים" בזה.
זה אומר שנשמתם של גבר או אישה שנאנסו צריכה ללמוד שיעור כלשהו היכול להילמד רק בדרך הזו.
כל עוד אנחנו חיים איננו מודעים לנשמה שלנו באופן מלא, איננו מודעים לשיעורים שעלינו ללמוד ואיננו מודעים לעוד המון דברים שהנשמה שלנו מודעת אליהם. בגלל אי המודעות הזו, אי אפשר להאשים אדם בחוויה שנכפתה עליו. החוויה נכפתה עליו, אך לא נחפתה על נשמתו.
מהניסיון שלי בשיטות של טיפול משלים ואלטרנטיבי ראיתי שדווקא כאשר אותם אנשים שעברו חוויות קשות כל כך מבינים את השיעור שהיה להם בתוך זה, גם הכאב מרפה.
גם מהניסיון שלי.

העולם הרבה יותר מורכב ממה שנדמה לפעמים. מה שנוראי ברובד אחד לא נוראי ברובד אחר.
ובבקשה לא להאשים אותי בשום דבר מגעיל.
זה לא שלא עברתי דברים בחיים.




לגבי רחמים:
אני לא אוהבת את הרגש הזה, הוא בא מהאגו והוא לא טוב לאף אחד. למרות שכולנו אנושיים ואי אפשר שלא לחוש אותו, כמו שאי אפשר לחיות בלי אגו. (לפחות אני לא יכולה).
אמפטיה זה דבר הרבה יותר נחמד, וזה מה שאני אחוש כלפי אדם שנפל קורבן לנסיבות.

scorpio king​(שולט) • 11 ביוני 2005

טיים אתה חופשי להמשיך
נראה לי שאני מבחינתי כבר דיי מיציתי....

Tame • 11 ביוני 2005

סקורפיו, אם לא בא לך, אני לא אלאה אותך

סכיזופרניה. רוב רובו של מה שכתבת מקובל גם עלי כמובן. למרות שהייתי רוצה רק לחדד מעט את משמעות ההתנסות.
לדעתי המילה "שיעורים" לא הכי מתאימה. לא מדובר בכך שאנו צריכים לחוות חויות מסויימות בצורה סבילה כמו תלמיד המקשיב למורה או הרואה סרט ו קורא ספר. מדובר בלמידה חווייתית בה עלינו לקחת חלק פעיל ומאתגר.
ה"שיעור" באונס הוא כמובן לא ההיאנסות עצמה אלא דרך ההתמודדות לאחר מכן. נשמה שהתמודדה עם דבר שכזה בהצלחה זכתה בהרבה כוח שיעזור גם באותם חיים וגם בתקופות חיים אחרות בהן הדמות או האדם שהיא תתגלם אליו לא יבין (או תבין) מאיפה העוצמה הנפשית.

אם נחשוב על זה - כשאומרים על מישהו שהוא "נולד עם" תכונה מסויימת אנחנו מתייחסים לזה כאילו זו מתנה משמיים וזה גורם לנו להרגיש שכל הסיפור קצת לא הוגן.. אבל אם נבין שהאדם זכה בזה או קנה את זה בעקבות התמודדויות קשות ואתגרים בהם עמד בחיים הקודמים נביט בו בצורה אחרת לגמרי ולא נרגיש את אותו חוסר צדק..