על הכוס המגולח והפתולוגיה הגברית

בלוסום​(לא בעסק) • 9 ביולי 2012

אני מכירה מגמה של שנים, שמידות שהיו פעם במימדים סבירים ונורמלים - קטנו
(הווה אומר: אם פעם נניח מידה X היה Y ס"מ, היום אותה המידה היא Y פחות ככה וככה ס"מ טובים)
השאלה שלי היא, האם זה לא סותר את מה שאת אומרת? כי לדעתי ידוע שרוב מעצבי האופנה הם גברים.

פרלין​(נשלטת){ש} • 9 ביולי 2012

לי נראה שזה הכול אשמתו הישירה של דון דרייפר והחברים שלו משדרות מדיסון.

Red Leaf • 9 ביולי 2012

לא כל כך נכון. ברגע שאת מכלילה, את למעשה לא רק מייתרת את הדיון, ולא רק שאת חוטאת לאמת - אלא את גם פוסלת את שאר תגובתך ודעותייך.
קשה לי להבין איך "אשת שרירים" הולכת יד ביד עם הזנחה טוטאלית - שהרי למען השגת המטרה, אותה "אשת שרירים" צריכה להקפיד על משטר אימונים, תזונה ואורח חיים מאוד מאוד קפדני בכדי להגיע לתוצאות, או רק כדי להחשב לכזו. ההיפך הוא הנכון - הבחורות הללו, התגברו על כל כך הרבה קשיים בדרכן, קשיים פיזיולוגים, הורמונלים וביולוגים - קשיים שאפילו גברים לא צריכים להתמודד איתם, בטח שלא בכזה אתגר(כדי להגיע למצב של 'היפרטרופיה' - בשל המבנה ההורמונאלי, האישה צריכה לעשות פעילות גופנית הרבה יותר קשה מזו שיעשה הגבר - כדי להגיע למצב דומה).
אמנם אני לא נמשך ל"נשות שרירים", אבל אני נמשך מאוד לנשים חטובות וחזקות. יש משהו מאוד מושך באישה חזקה, שיודעת להתמודד ולהתגבר על קשיים, שקבעה לעצמה דרך והולכת בה - גם ברגעי קושי ומשבר, אישה חזקה פיזית ומנטאלית. אותן נשים שיש להן הערכה לעצמן, לבריאותן, למראהן ולכוחן - היוו מוקד משיכה מאוד גדול עבורי, ונותרו עדיין כסוג של פטיש שמעולם לא יצא לי למממש אותו. בכל מקרה, השוואה שלהן ושל הזנחה לא עולה בקנה אחד עם המציאות, לא משנה כמה תחפצי בכך - לעומת הנושא שבעטיו התפתח השרשור הנ"ל.

לפוג: אין לי כוח לשחק עם תגיות כרגע, אז לא אצטט אותך "לפי הספר", רק אזכיר שאני מגיב לך.
אני מבין ומזדהה עם חלק ממהה שכתבת, אולם אין זה עניין של שליטה, לפחות לא במובן הבדסמי, אלא יותר בכיוון של מהות, אישיות, דרך וסממנים אישיים שבסופו של דבר מסתכמים לתוך הדבר הזה שנקרא נשיות. אני לא רואה נשים כחלשות, או נחותות ממני - אני לא רואה אף אחד כנחות ממני, על אחת כמה וכמה בשל סיבות שטותיות כגון מין, מגדר, דת וכדומה. ולכן, זה טבעי מאוד שאני אתפוס את הנשים כחזקות, לפחות כמו הגברים, וככאלה - באמת שלא מגיע להן רחמים בשל היותן נשים - לכן, מאוד קשה לי לקבל את כל עניין ההתקרבנות הזה שנכתב כל הזמן, את התיעדוף הדפוק והחולה הזה של נשים ביחס לגברים, כאשר בנשימה אחת הן מבקשות שוויון וכוח ובמקביל גם מתלוננות על היותן קורבן חלוש ומסכן, שמגיע לו זכויות בשל חוסר יכולתן להשתין בעמידה, וכל פעם שמעבירים עליהן ביקורות או מביעים דעה לגיטימית, לרבות דעה בנושא העדפות אסתטיות באיבר מינן(למרות שהן רשאיות בחופשיות להעביר ביקורת כנגד האסתטיות של הגברים), הן פוסלות אותה, ודעות אחרות שתומכות פחות או יותר ברעיון(לרבות דעות של בנות מינן, אשר נפסלות על הסף ואף לפעמים מתארות את מביעת הדעה כשותפה לפרופוגנדה קיצונית כזו או אחרת, שמנמיכה ומזלזלת בנשים ושמפאת דעות שכאלה, שכרן של הנשים נמוך מזה של הגברים, וכל מיני שטויות כאלה), ומתקרבנות כנגד עצם העברת הביקורת והעדפה האישית.

לעניין שורתך האחרונה, זה נורא פשוט למה - כי אותה בחורה, חלשה ומסכנה, שרגילה להאשים את החברה בתחלואותיה ובחולשותיה, אותה אישה שלא עושה מאומה אבל מתלוננת כל הזמן, היא אותה אישה שעשויה בבוא היום, במקרה של פרידה למשל, להתלונן על אונס, להתקרבן בבלוג או להרגיש חופשיה לעוות את המציאות ולסבך את בן זוגה, כי היא יודעת שמפאת היותה אישה - היא תקבל תיעדוף, אוזן קשבת ואמפטיה שגבר לא יקבל, וזה דבר מאוד הרסני, לא בריא ומאוד מסוכן. כפי שאמרתי, אני לא רואה נשים כחלשות ונחותות ממני, במיוחד לא בשל היותן נשים. לכן, קל מאוד להבין למה תמיד תיהיה העדפה לאישה חזקה ויציבה, כזו שלא מאשימה את החברה על כל פאשלה שלה, כזו שיודעת לבנות את עצמה מחדש ברגעי משבר, כזו שיודעת מה היא רוצה ויודעת לבנות מסלול אל עבר מטרות שהציבה לעצמן ולעמוד בהן. אותה אחת, גם במקרה של פרידה, ריב או כל משבר אחר - תדע להפיק לקחים, להתמודד עם המציאות ולהתקדם הלאה, ובטח שלא תרגיש בנוח להאשים את כל העולם וסבתא שלו בכך - כי אין זה המצב, והיא יודעת את זה. בחורה שיודעת להתמודד עם קשיים, להתגבר על מכשולים ולבנות את עצמה כל הזמן מחדש - זו בחורה חזקה, בחורה עם אישיות סקסית ובחורה מהסוג היותר משובח שיש, לדעתי. לרוב - הבחורות הללו, גם יודעות להעריך טוב יותר את מה שיש להן, וזה בין היתר בגלל שהראש שלהן מונח על הכתפיים.

אבל שוב, זו דעתי, וזו תפישתי - וזה לגיטימי בהחלט שתסכימו או לא תסכימו איתה

the rain song • 10 ביולי 2012

רד ליף,
לא אמרתי שחדר כושר הולך יד ביד עם הזנחה כללית
התייחסתי לאופציות שהכתבה דיברה עליהן.
נשים שמסרבות ללכת נגד המוסכמות של אידיאל היופי פונות דווקא לכיוון ההפוך.
מדובר על שתי אופציות שונות וכל אחת מהן באה בנפרד.
וברור שמדובר על טעם אישי. אל תתחילו איתי עם כל "ההכללות והשיפוטיות" - מדובר על סגנון הכתיבה שלי
לא כל משפט צריך לסייג

רפונזל, תקראי את הציטוט שבחרת, רוב מעצבי האופנה היו הומואים. נשים בשלות ודשנות ממש לא היה הטעם שלהם. הם העדיפו גוף נערי.
אשה שיש לה אגן "נורמלי" תרעב לנצח ולא תקבל את הגוף של כל מיני דוגמניות
מי שקצת מתבונן באמנות של המאות האחרונות רואה שאין הרבה נשים שדופות
לא רק רובנס המפורסם. ולא רק אצל רנואר

וגם אם לא נלך כל כך אחורה בזמן - שנות ה-60 למשל
מרלין מונרו ה-מ-ה-מ-מ-ת היתה רחוקה מאוד מהמשקל שהיום מטיפים לו
תסתכלו למשל על הקליפ הזה - מי מהנשים האלו היו מצטלמות היום ככה? מי היה שוכר אותן להצטלם ככה?
http://www.youtube.com/watch?v=MnQcExGaEvk

האבסורד הגדול היום הוא שגם הדוגמניות לא נראות כפי שהן נראות בעיתונים
יש לי חבר שעבד במגזין אופנה פעם. הוא הראה לי איך הוא לוקח את העכבר ומצמצם לדוגמנית את היקף המותניים. פשוט מוחק - ואחר כך נשים רואות את זה ועושות דיאטוות
ועור פנים מושלם אין לרבות מהן - הפוטושופ מושל בכיפה
הנה כתבה נחמדה בעניין אם זה מעניין מישהו
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4252925,00.html

Red Leaf • 10 ביולי 2012

זה כבר מתחיל להשמע כמו קשקשת של תירוצים. המעצבים היו הומואים, "הרזון" הוא סוג של גחמה מינית המדמה גוף נערי עבור מעצבים הומואים, הבחורות סובלות מרזון קיצוני, בחורות עם אגן נורמלי בחיים לא יגיעו לתוצאות שכאלו וכדומה.. זה כבר דיבורים בעלמא.
נתחיל מזה, שאורח חיים ספורטיבי הרבה יותר בריא מאורח חיים של השמנה וג'אנק. יתרה מכך, זה גם אורח חיים הרבה יותר זול ונכון, גם מבחינה מוסרית, גם מבחינה פיזיולוגית וגם מבחינה נפשית. ועוד נקודה ראוייה לציון - הוא גם הרבה יותר סקסי - האורח חיים, ומה שהוא מייצר בדיעבד.

תמיד קל להפנות אצבע מאשימה לקשיים או לדברים שלא מסכימים איתם, לפסול אותם על הסף מבלי לנסות להבין אותם ובעיקר לתרץ, זה הדבר שהכי קל, פשוט לתרץ.
אני אוכל לספק לך המון סרטוני יוטיוב על בחורות שעברו שינוי, ברגע שהבינו שיש להן בעיה, שבו הן מתעדות את הדרך לשינוי, את הקשיים בדרך ואת התוצאה, ורובן ככללן אומרות שזה אורח חיים הרבה יותר נכון - הן מרגישות הרבה יותר בנוח עם עצמן, הן הרבה יותר קלילות, חופשיות, בריאות וכדומה. גם בYNET היו כתבות על אנשים שהחליטו לעשות שינוי באורח חייהם, ורק מקריאה של השינוי עצמו ניתן בקלות להווכח באושר, בהקלה, בתחושת ההצלחה והרגשת המיצוי שאותו הם זכו מזה המון זמן להרגיש.

במקום לנסות להאשים כל הזמן את החברה ולשייך את הפמיניזם לז'אנר המלין ויוצר האנטגוניזם, אולי כדאי שתחשבו על מה אתן מלינות כל הזמן, אם יש טעם בכך, מה החלופה שהמציאות מציאה, האם היא מספיק טובה, ואיך אתן יכולות לקדם אג'נדות, בלי להתלונן ולבכות כל הזמן - אלא בדרך שלא מתקרבנת ולא יוצרת אנטגוניזם. אולי אז הפמניזם לא ישמע כמו מילה גסה. ואם אפילו פוג כתב את אשר כתב, הרי שעליכן לעשות בדק בית, שכן אין זה קל לקדם מטרה או אג'נדה כאשר הדרך ושם התנועה עצמה מעלה אנטגוניזם אצל שאר החברה.

the rain song • 10 ביולי 2012

רד ליף, בחייך !!
הרי שתי תגובות לפני אמרתי שהנשים אשמות בקטע הזה
הנשים !!
לא הגברים, לא החברה, ולא אף אחד אחר
הנשים !! ששבויות בקשקוש הזה

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 10 ביולי 2012

מיוחדת, תודה על קריאה מעניינת ומהנה. אני מסכימה עם רוב הדברים, ועדיין -
את יודעת שאת לא חייבת, כן?
וזה מאד חשוב, עקרוני, שתביני את זה. לא "את", כמובן. את וכל אשה אחרת בעולם. עד שמסה קריטית של נשים לא יבינו שהן לא חייבות, נמשיך להיות קורבנות. הסטנדרטים ימשיכו להיות בלתי אפשריים והחיים ימשיכו להיות מעצבנים ומתישים.

זה בעיני ההישג הכי גדול של המהפכה הפמיניסטית. זה החלק הכי חשוב של התודעה הפמיניסטית שלי: לדעת שאני לא חייבת. לדעת שיש לי בחירה. שלא נולדתי עם תפקיד מגדרי ברור וצר. שהמוסכמות הן בגדר המלצה. הדבר הכי חשוב היה הדברים המעוגנים בחוק - זכות בחירה, זכות להשכלה, זכות לבחירת קריירה.
יש היום הרבה שובניזם וסטיגמות, אבל אין עיגון בחוק. יש עוד עבודת חינוך לעשות, אבל אני ארגיש שהמהפכה הצליחה ושהטובים ניצחו - שלא נרגיש שאנחנו חייבות את זה למישהו.

מה, לגברים אין מנגנוני דיכוי? לגברים אין אידאל יופי? בטח שיש. אבל הרבה גברים לא נותנים לזה לנהל להם את החיים. יש גם הרבה גברים שכן נותנים לזה. וככל שעובר הזמן יש יותר ויותר כאלה. כולנו נתונים ללחצים של ציפיות החברה ולתחרות הגבוהה.

אני מאד אוהבת להגיד את זה: אני לא מתאפרת. אני לא עונדת תכשיטים. אני לא נועלת נעלי עקב (מחוץ לחדר השינה). אני בעלת גוף עגעגל ומסרבת להרגיש רע לגבי זה. אני מקיימת זוגיות שוויונית ושיתופית. אני מקיימת חיי רוח עשירים ככל שניתן לי. אני עושה סקס פרוע בכל הזדמנות. אני לא "עושה שופינג". יש לי עוד על מה לעבוד בתודעה שלי, אבל גם זה משהו. ואני יודעת שיש אנשים שיש להם ביקורת על איך שאני נראית, אבל הם על הזין שלי. אני יודעת שזה נורא מפריע לאמא שלי, אבל זו בעיה שלה.
עבדתי בכמה עבודות שדורשות הופעה ייצוגית והצלחתי לשמור על הופעה ייצוגית ומכובדת מבלי להתפשר על הנוחות שלי.

אני יודעת שיש הרבה נשים שלא מרגישות שיש להן אפשרות לשמור על מעמדן בחברה או ב"שוק האהבה" מבלי להמשיך להיות קורבנות של אובייקטיפיקציה רבת דורות. אני מבינה לליבן, אני מבינה למה הן נמצאות במלכודת הזאת ואני חושבת שהן לא אשמות בכך שהן נתונות ללחצים האלה.

אבל לצד הלחימה במנגנוני הדיכוי של החברה, חייבות לתת דוגמה. חייבות לא לעמוד בדרישות כדי לתת לנשים אחרות את הבטחון שלא לעמוד בדרישות. צריכה להיווצר מסה קריטית. כשתיווצר מסה קריטית, המתלבטות יבואו.
ותמיד יהיו נשים מהממות ומתוקתקות שיהיה קשה להתחרות בהן. אבל ברגע שהן לא יהיו הסטנדרט, נוכל לבחור או לא לבחור להיות כאלה, ונוכל לפתוח לעצמנו אפיקים נוספים לבטחון, הצלחה ושלוות נפש.

הכי חשוב לעשות את הסוויצ' בראש ולהחליט שמה שלא טוב לי, אני לא עושה. ולחיות עם התוצאות.

רד, רד, מעל מסך הטלוויזיה שלי.

מUחדת • 10 ביולי 2012

סתם. אנחנו רק מתקרבנות, לא רוצחות בדם קר. לפחות לא רובנו, העסוק בהתקרבנות וגילוח בשעות הפנאי.

תראה, התגובה הקודמת שלך הייתה משהו שאפשר להשיב, להגיב עליו, גם אם לא מסכימים.
אבל אז חזרת עם התגובה הזו שמוכיחה שוב שאתה בעיקר מנסה להיות פרובוקטור,
לא מאוד מוצלח, אם יורשה לי לומר, ועושה המון רוח, מהסוג המדברי. חם, מעיק ולא מרענן.

איכשהו תום ואתה פספסתם את עניין ה"הבנה" בביטוי הנפוץ "הבנת הנקרא"
ומגיבים כמו ילד היפראקטיבי מוצף גירויים עם מנת יתר של קולה, קפה ושוקולד.
לרוב זה מעורר חמלה. בשאר הזמן זה מתיש, בעיקר שזה ל-א הילד שלך וגרוע מכך- לא ילד.

בינתיים, מי שיוצא כאן גם היסטרי וגם מתקרבן, לאורך כל השרשור, הוא אתה.

**

יולי כתבה:
"אבל לצד הלחימה במנגנוני הדיכוי של החברה, חייבות לתת דוגמה. חייבות לא לעמוד בדרישות כדי לתת לנשים אחרות את הבטחון שלא לעמוד בדרישות. צריכה להיווצר מסה קריטית. כשתיווצר מסה קריטית, המתלבטות יבואו.
ותמיד יהיו נשים מהממות ומתוקתקות שיהיה קשה להתחרות בהן. אבל ברגע שהן לא יהיו הסטנדרט, נוכל לבחור או לא לבחור להיות כאלה, ונוכל לפתוח לעצמנו אפיקים נוספים לבטחון, הצלחה ושלוות נפש.

הכי חשוב לעשות את הסוויצ' בראש ולהחליט שמה שלא טוב לי, אני לא עושה. ולחיות עם התוצאות"

חותמת על זה.
(וברור שיודעת)

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 10 ביולי 2012

יש גם תהליך של השלמה עם זה שלא יאהבו אותי. אם אני לא אוריד את כל שיערות הערווה שלי (בהנחה וזה לא כיף לי) - לא אהיה מושלמת. לא אתקרב לאידאל. אהיה "לא מספיק טובה" עבור גברים מסויימים.

להיות בסדר עם זה.

מUחדת • 10 ביולי 2012

זה בכלל לא קשור לאהבה, ואני חושבת שכאן אנחנו טועות ומטעות את עצמנו.
תינוק זקוק לאהבה (טיפול, האכלה, השגחה, מגע) כדי לשרוד.
אני חושבת שאנחנו כל כך חוששות לא להיות נאהבות- ששכחנו שלשיער הערווה שלנו אין קשר לזה, למבנה גוף או כמות השרירים שפותחו במיטב המכונים.
האידיאל הפך להיות- הכל מהכל ופחות מזה זה לא אידיאלי בעליל.

הנה, על זה בדיוק מדבר הקטע הזה:
"בתרבות הפטריארכאלית העכשווית, גבר אנין טעם ורואה-כל שוכן במודעותה של כל אישה, והיא ניצבת ללא הפסק מול מבטו הבוחן והשופט. האישה חיה את גופה כפי שהוא נראה ע"י מישהו אחר, מישהו אנונימי ופטריארכאלי. הרבה פעמים מושמע המשפט האומר ש"נשים מתלבשות בשביל נשים אחרות".

וזה מאוד מדויק. נתנו לאותו גבר-אנין-טעם-ומראה-דמיוני להחליט אם אנחנו ראויות, בזכות הפיזי והחיצוני, באהבתו.