לכל הלוחמים שם בדרום..

T Bone • 12 בינו׳ 2009

אחחחחח כמה שאני אוהב את בעלך

נשיקות ללאסי

ואני ממליץ לכם לראות את זה

http://www.youtube.com/watch?v=eyC-z0b6L5Y

ועוד דבר קטן, בגיחה הראשונה היו 150 מטוסים מול 250 הרוגים בואו נגזים ונאמר 300 הרוגים אצל האויב, זה נראה לכם הגיוני ?
מטוס אחד צריך לחסל 300 איש,
אז או שיש להם אחלה מקלטים ואחלה ניסים או שאנחנו נלחמים נגדם בצמר גפן .
רק חסר שישלחו את החיילים שלנו עם שערות סבתא לקרב , במקום רובים .
חוץ מזה כמסתכלים על עזה מרחוק, 99 אחוז מהבניינים עומדים ותקינים .

אז שלא יעבדו עליכםםםםםםם

רפאל • 12 בינו׳ 2009

שושו לא תסכים איתי. אני יודע שלא. אבל אני חושב שדעות אחדות, אין להן מקום בפורום כזה (ובכלל). ישנה נטייה לנהוג בסלחנות עם אנשים שכל כך משתדלים להיות מצחיקים, ולא מצליחים. אבל מרגע שהבדיחות-הלא-מצחיקות נעשות הזיות של רצח, גם הסלחנות הזו מגיעה אל סופה.



זו בדיוק הרטוריקה של ההכחשה: את התוקפנות הישראלית לא באמת סופרים. גם אם היא הפרה של הסכם הרגיעה. גם אם בפועל היא מייצרת מוות המוני. התוקפנות הישראלית מוצגת באופן פרדיגמטי כתגובה, כאין ברירה, כמשהו שגורמים לנו לעשות, ובאופן כללי - כמשהו שאנחנו סבילים ביחס אליו. גם אם זה סותר לחלוטין את העובדות. ומנגד, התוקפנות של החמאס (ובעצם, לא רק של החמאס, אלא של כל הנהגה פלסטינית שעמדנו מולה) מוצגת באופן פרדיגמטי כפעולה שמכוונת, כמו פצצה חכמה, להשמדה של ישראל. וזו מתוך התעלמות גמורה ממה שקורה בפועל, ומן השאלה "מאיזה עם נמנע בפועל הקיום המדיני?"

הקונספציה הזו היא הרסנית עבורנו. היא אידיאולוגיה כוזבת שמפיצים אנשים שיש להם אינטרס במלחמה הזו. או אנשים שרואים בצה"ל ובמלחמה את המימוש הלאומי של העם היהודי (ופשיסטים כאלו, שרואים במלחמה מסגרת קיומית שיש לחייב, לא חסרים בינינו). אין פירושו של דבר שהחמאס הוא גוף שחור שלום בהכרח, אלא שכל עוד אנחנו שבויים בקונספציה הזו - אין אנו, בעצמנו, שוחרי שלום.

ושוב ושוב ושוב: הבעיה היא בעיקר חוסר הפרופורציות. מנגנוני ההכחשה. והעובדה שאנחנו סופרים רק את מה שנוח לנו (כלומר, נוח בשביל לשיר הלל לצה"ל ולמלחמה). הנה כמה דברים לזכור:

* מדובר בעם שחיי תחת כיבוש ודיכוי ישראלי יותר מ40 שנה. מדובר בכמה דורות שחיים ללא זכויות אדם ואזרח אלמנטריות. ומדובר ב3.5 בני אדם.

* הכיבוש לא הסתיים. בוודאי שלא בגדה המזרחית. וגם בעזה לא. היציאה מעזה יצרה כלא גדול, לא מדינה. ישראל עוד שולטת בעזה צבאית וכלכלית. היא מחזיקה 1.5 מליון איש בשפל המדרגה. והיא גם מחזיקה בכספים שלהם.

* ישראל לא מכירה בחמאס כגוף שאפשר לנהל עמו משא ומתן (זה לא משהו חד צדדי). ישראל לא מכירה בשלטון של החמאס כשלטון לגיטימי. היא לא מכירה בעזה כריבונות שזכאית להגן על עצמה (אותה תביעה אלמנטרית שבשמה ישראל חוזרת ומצדיקה את פעולותיה התוקפניות). היא מכירה בחמאס כרשות רק לצורך כך שימצא "הם" כלשהו שבאמצעותו יהיה אפשר להאשים את הפלסטינים כעם, לתקוף אותם כעם, ולהרוג את אזרחיהם כעם. כלומר, הם עם ורשות אוטונומית ככל שזה נוגע לרקטות שנוחתות בישראל, וככל שזה נוגע לתקיפות הישראליות. אבל הם לא עם ככל שזה נוגע לזכות לקיום עצמאי, לזכות לאוטונומיה, ולזכות להגנה עצמית.

* ישראל לא מכירה מושג של חיילים פלסטינים. היא מסווגת את האנשים שהיא תוקפת כלוחמים בלתי חוקיים. במלחמה הזו אין שבויים פלסטינים. ישנם אסירים פלסטינים שנשפטים על פשע. בהתאם לכך, ישראל לא רואה את עצמה כמחוייבת לאמנת ז'נבה. וכולנו יודעים מה זה אומר.

רפאל • 12 בינו׳ 2009

אל תתבייש. שלא יהיו אי-הבנות. תגיד בברור שאתה מביא דברים של הרב מאיר כהנא.

intermission

Tobias​(אחר) • 12 בינו׳ 2009

חבר'ה, חבר'ה רגע, רגע
מנדל צבינגי ופושקש
משחקים בכדורגל
כאן אצלנו במגרש
הם גרשו משם את נח
לא עזרו הצעקות
בוא נתפוס אותם בכוח
ונתקע להם מכות.


ועכשיו שהשגתי את תשומת לבכם.

אנה קבלו במחיאות כפיים את השיר האקטואלי ביותר לשרשור הנ"ל ולמצב הז"ל:

SHOULD I STAY OR SHOULD I GO \ The Clash

Oh yeeeeeaaaaah

Wooh!

Darling you got to let me know
Should I stay or should I go?
If you say that you are mine
I’ll be here ’til the end of time
So you got to let me know
Should I stay or should I go?

Always tease tease tease
You’re happy when I’m on my knees
One day is fine, next day is black
So if you want me off your back
Well come on and let me know
Should I stay or should I go?

Should I stay or should I go now?
Should I stay or should I go now?
If I go there will be trouble
An’ if I stay it will be double
So come on and let me know!

This indecision’s bugging me

If you don’t want me, set me free
Exactly who’m I’m supposed to be
Don’t you know which clothes even fit me?
Come on and let me know
Should I cool it or should I blow?

Split!

Should I stay or should I go now?
Should I stay or should I go now?
If I go there will be trouble
And if I stay it will be double
So you gotta let me know
Should I cool it or should I go?

Should I stay or should I go now?
If I go there will be trouble
And if I stay it will be double
So you gotta let me know
Should I stay or should I go?






וכמובן כיאה לכל intermission, יש בחור שמוכר אלבטרוס בפינה(ולא אל תשאלו אם זה מגיע עם וופלות)

T Bone • 12 בינו׳ 2009

נכון

יהי זכרו ברוך

Taijitu הרואה • 12 בינו׳ 2009

הויכוח הזה נהיה ארוך מידי, מתיש מידי והוא לא מוביל לכלום. אני נוטש אותו. אם מישהו מעוניין לדבר על זה הוא מוזמן לפנות אליי.

T Bone • 12 בינו׳ 2009

יאלה
כולם להפגיז את הרואה בפרטי

רפאל, מייפל (וגם שושו, למה לא)

נטול מושג​(אחר) • 12 בינו׳ 2009

עדיין לא קיבלתי תגובה. אמרו לי שאני מנומס מדי.
אני אשאל שוב

מהו הפתרון כמו שאתם רואים אותו למצב? מהו העתיד המועדף עליכם? תנו לי השתלשלות הגיונית.
תודה

המלט • 12 בינו׳ 2009

טוב, זה הולך להיות ארוך.


את מציירת כאן את עמדתך כרגישה ורואה את סבלו של האחר באשר הוא סבל, בצבעים מנוגדים
לצבעי אלה ה"בוחרים צד". בכך את ממלאת תפקידך נאמנה כחיילת - שלא לומר סמלת - בצבא
הדיבור השמאלני. הסיפור שמספר הדיבור השמאלני-קיצוני על הזרם המרכזי וימינה הוא חלק
ממנגנון המנסה לבטל את הרלבנטיות של "מי שאינו כמוני" במקום להתמודד עם טיעוניו. הלוגיקה
(השגויה) בבסיסו היא בערך כזו:

"לנו יש תכונה X. מי שלא מסכים עם דעותינו, בהכרח אין לו תכונה X".

לו עיתותיי בידי, הייתי עורך מחקר על השיח הציבורי בשבועיים האחרונים, והייתי מוכיח בקלות
איך אנשי השמאל מציבים לתוך X את הדברים הבאים: 'רוצים שלום'; 'מקדשים את החיים'; 'רואים
את סבלו של האחר'; 'הומינטריים'; 'שפויים'; 'רוצים דיאלוג אמיתי'; סוג הדיבור הזה יוצר מיתוסים.
למשל, המיתוס שאנשי שמאל רגישים יותר לסבלו של האחר. או המיתוס שאנשי הימין הם
אלימים. זה האחרון כבר מושרש מספיק עד כדי כך שבתיאור אגבי של הדיבור השמאלני את
ההתנגדות להתנתקות מצד מחנה הימין, מוצמדת להתנגדות גם המילה 'הסתה למרד ואלימות'.
מחקר* שנערך ב 2006 מראה איך יצרה התקשורת את העיוות העובדתי, לפיו קיימת בשטח הסתה
מצד הימין על ידי שהבליטה כותרות של הסתה בעמודים הראשונים, והצניעה את העובדות בשטח,
שהיו הפוכות, בעמודים הפנימיים. דוגמאות נוספות: המיתוס שאנשי השמאל הם אנשי שלום
שפויים, והמיתוס שאנשי הימין אינם רוצים שלום. סוג הדיבור הזה מתאפיין על ידי כך שהוא כמעט
אף פעם לא מציב מהות חיובית העומדת בפני עצמה, אלא תמיד בניגוד לדעה הנגדית. למשל, כשדב
חנין מדבר בראיון והוא אומר: "אנחנו רוצים להביא לדיאלוג אמיתי, שלום אמיתי, רצון אמיתי",
הדיבור שלו אינו מציג תוכן מקורי ל'דיאלוג אמיתי', או 'שלום אמיתי', או 'רצון אמיתי'. אני מעז לשער
שלדב חנין אין רבע של חצי מושג אדום מה זה 'שלום אמיתי'. אבל בכל זאת הוא משתמש במילים
האלה. למה? משום שהדיבור הזה יוצר את המיתוס הבא: אלה שבשלטון עכשיו, שחנין מתנגד
לדעתם ורוצה לשלוט במקומם, בוודאי אינם רוצים רצון אמיתי, והם לא מנסים לעשות שלום אמיתי,
והדיאלוג שהם מקיימים גם הוא לא אמיתי. למה זה מיתוס? כי אין דבר כזה 'דיאלוג אמיתי'. או שיש
דיאלוג, או שאין דיאלוג. השאר זה דיבור; דיבור יוצר מיתוסים. הדיבור הזה יוצר גם מיתוס נוסף:
מיתוס האבסולוטיות של הדיאלוג, לפיו מספיק שאני מאד מאד ארצה שיהיה דיאלוג, על מנת
שבאמת יתקיים דיאלוג. כאילו שזה תלוי רק בי. כאילו שהמילה 'דיאלוג' איננה מציינת קשר בין שני
צדדים. כאילו שמספיק שנרצה מאד חזק, ואז יהיה דיאלוג. כאילו שחאלד משעל רוצה דיאלוג. כיוצא
בזה, נולד לו מיתוס האבסולוטיות של השלום. אם רק נרצה מספיק חזק, יהיה שלום. רק עשרים
טילים בחודש. לא נורא. תחשבו על סבלו של האחר אם ניכנס לשם. לפעמים כדור בראש של
שלהבת פס. לא נפרסם תמונה שלה. זה מזעזע מדי. היא רק בת שנה. לפעמים פיגוע בשוק. נו טוב,
זה לא חמאס. לפעמים באוטובוס. רק לא מלחמה. תחזיקו מעמד. דור שלם של ילדים גדל
בחרדות ,קשיי קשב וריכוז? יתגברו. עוד שנתיים, שלוש, חמש, שמונה - ואוטוטו שלום. לא
להישבר, והכיבוש משחית. טילים מאיראן נכנסים לעזה? אנחנו נדבר איתם. נבחר בדב חנין לראש
הממשלה. יהיה שלום אמיתי, דיאלוג אמיתי, ימין מתלהם, רצון אמיתי, הכל באשמת המתנחלים.
הרבה גופות אמיתיות? אמרנו לכם. הכיבוש משחית.

מה שקורה עכשיו, בדיאלוג (האמיתי עד כאב) המתרחש בין השמאל הקיצוני לשאר העם ברגעים
אלה ממש, הוא שהרוב טוען לזכותו להגנה עצמית, וכל טיעוניו, החל מהמדויקים ביותר, החדים
ביותר והצלולים ביותר וכלה במתלהמים והגסים - שואבים את חיותם וקיומם מתוך החיוב הזה להגן
על ה"צד שלנו". חברה טובה שלי טענה שבזמן מלחמה בין שתי קבוצות, הצעד שיבטיח סיכויי
הישרדות מקסימליים הוא לשבת על הגדר ואז להצטרף לקבוצה המנצחת. היא צודקת כאשר
מתייחסים לסיכויי היחיד לשרוד כיחיד. אבל אם חושבים על קבוצה שנעה בזמן, כמו למשל עם - אז
ההיסטוריה מראה שרק עמים שדבקו בצד שלהם שרדו. מי שישב על הגדר, נעלם והתפזר. באופן
זה אפשר להסביר את התנהגות רוב העם בימים אלה: יצר הישרדות פשוט. תוקפים אותי, אני תוקף
בחזרה. זוהי התנהגות קבוצתית טיפוסית. החישובים על סבלו של האחר נדחים מפני חישובים על
סבלם של בני ה"צד שלי". בהחלט יש כאן קידוש של "הטובים" אל מול ה"רעים".

לעומת טיעוני הרוב, טיעוני המיעוט אינם מתייחסים כלל למצבם של בני הקבוצה. הסיבה
שבגללה יצאה הקבוצה למלחמה איננה חלק מאוצר המילים; איננה חלק מהדיבור. הדיבור מוקדש
באופן בלעדי לסבלו של האחר, ולכן, במסגרת המוסרית-ערכית של הקבוצה, הדיבור של המיעוט אינו
רלבנטי, משום שהקבוצה מקדשת את החיים של עצמה, ולא של האחר. הביטוי 'עניי עירך קודמים'
הופך להיות הכרעה בין שתי אפשרויות במקום הגדרת סדר עדיפויות. או שאתה עניי עירי, או שאתה
עוכר ישראל. באופן זה אפשר להסביר את תגובתה של לילו למייפל. זו גם הסיבה בגללה
היפה_בנשים כתבה במפורש שמפריע לה קריאה לעזרה לילדי עזה בשרשור של תמיכה בחיילים.


המיעוט מכיר בכך שקולו לא נשמע, טיעוניו נדחים, אנשיו מוקצים מחמת מיאוס (למשל: בהפגנה
במוצ"ש הראשונה של המלחמה, שוטרים קיללו והיכו מפגינים), ובצר לו, מגייס המיעוט את כל
מחסני החירום של הרטוריקה השמאלנית. כך, יכולה מייפל לבוא עם האינסטנט-מילה 'טבח',
ולהטיח אותה בפני הרוב, בכוונה לזעזע, להשפיע, לשכנע. מייפל היא כמובן לא היחידה. גם יגאל
סרנה באיזשהו בלוג משתמש ב'טבח'. גם טיבי, חאלד משעל, ועוד רבים אחרים. 'טבח' היא מילה
קשה, ובפק"ל של הדיבור השמאלני כמעט משתווה לתמונה של ילד פלסטיני מת. 'טבח' גם הוא
דיבור שיוצר מיתוס. מיתוס של אכזריות קיצונית ואינסופית של חיילים ישראלים כנגד אוכלוסיה
חסרת ישע. מיתוס זה הוא כה חזק ומושרש, עד שסתם אנשים בכל מיני מקומות בעולם משוכנעים
שצה"ל טובח בילדים, נשים וזקנים, ממש כמו בצ'צניה, קוסובו, כמו שטבחו בכורדים ובסומליה.
נזקו של המיתוס הזה הוא גדול. אני משער שחלק גדול מההתלהמות שסופג הדיבור השמאלני
מקולו של הקונצנזוס בימים אלה נובע מחוסר יכולת להכיל את ההאשמה הקשה הזו, מה גם שהיא
יוצרת ניגוד תהומי בין התפיסה של הרוב את ההרג כפועל יוצא מהתנהגות החמאס, שכולם כבר
יודעים שעושה שימוש מבחיל באוכלוסיה אזרחית, ושמי שמשליך אנשים מבנין ויורה באנשים
שחוגגים בחתונה הוא זה שטובח, אבל השמאל לא משתמש במידע זה בדיבור שלו, משום שאין
בזה תרומה לשלילת הימין, וכאמור כל קיומו של הדיבור השמאלני בא לו על דרך השלילה.

האם צה"ל טובח באוכלוסיה הפלסטינית? כמובן שלא. 'טבח' הינו מילה שהוראתה רצח בכוונה
תחילה, אבל לא סתם רצח, אלא רצח שמזכיר שחיטה של בהמה חסרת ישע, כמו בבית המטבחיים.
אני מקווה שאנשים ראו אתמול את הצילומים של הטילים שירו מסוקי צה"ל על מטרות של חמאס,
שהוסטו ברגע האחרון משום שהמטרות התערבבו באוכלוסיה אזרחית. האם כך מתנהג מי שטובח?
ברור שלא. האם צה"ל הינו צבא של רוצחים אכזריים? ברור שלא. ובכל זאת, הדיבור השמאלני
בשיתוף פעולה עם הדיבור של החמאס ואיראן, מטובי בניה של האנושות -- יוצר את המיתוס הזה,
וכיון שנוצר, נאחז בו העולם שאוהב לשנוא אותנו.


זו גם הסיבה בגללה מלודי הגיבה לפוסט שלי עם השמיכות לילדי עזה, בפוסט נגדי של פיקוד
העורף. הפעולה שלי גרמה לה להתבצר בצד שלה, ולהפגין זאת. כאשר אתה בוחר צד, הפעולות
צריכות להיות ב 100% בצד שלך. אתה הופך להיות לזעיר בורגני במובן של רולאן בארת,
שכותב: "הזעיר בורגני הוא אדם שאינו מסוגל לדמיין את האחר. אם האחר מתייצב לפניו, הזעיר-
בורגני מתעוור, מתעלם ממנו או מכחיש את קיומו..".

אני לא יודע בדיוק אילו ניואנסים נושא הביטוי 'זעיר-בורגני' בדיבור של בארת, אבל די ברור לי
שקיימת הכחשה בקרב הרוב. הטרגדיה המזעזעת המתרחשת בעזה אינה קונה מקום בליבותיהם
של אנשים אשר בתיהם מתפוצצים מגראדים, זה אולי ברור. אבל אין היא קונה מקום גם בליבותיהם
של אנשים המרוחקים מקו העימות; שלא שומעים עשרות אזעקות ביום. למה, בעצם? אני חושב
שבעצם בחירת "הצד של הטובים" טמונה כבר הדחקה של מה שקורה "לרעים". אולי אפשר להבין
את זה אם מדמיינים שתי קבוצות שהולכות מכות. ברגע שבחרת צד, אתה לא ממש חושב על סבלם
של אלה מהקבוצה השניה שחוטפים מכות. אולי תחשוב על זה אחר כך. אבל לא עכשיו, כל עוד
מרביצים. ואם מישהו בא ואומר לך, פחות או יותר בערך באותו זמן בו אנשי הקבוצה שלך חוטפים
מכות, שלחלק מאנשי הקבוצה השניה שבכלל נקלעו לשם כואב והם צריכים שמיכות, יסתכלו עליך
כמו על משוגע.

אני בהחלט בצד "שלנו". אני חושב שהפעולה הצבאית הכרחית, ושהיא תשיג את היעדים שביקשנו
להשיג, הן מבחינת הפסקת הטילים, והן מבחינת ההרתעה. עם זאת, ברור לי לחלוטין מי האויב שלי.
מבלי להיכנס לשאלה האם אני בעד לתת שמיכה לילד של חמאסניק, די ברור שרוב הילדים שישנים
שם במבנים של אונר"א אינם ילדי חמאס. החמאס דואג לאנשיו, ממקם אותם מתחת לאדמה, עם
אוכל ומצרכים ששדד מהמשאיות שנכנסו מכרם שלום. אני מרשה לעצמי לשער שלילדי החמאס
לא חסר שמיכות, ושהם לא חולקים אותן עם ילדים אחרים בעזה. אז נכון, בחרתי צד - הצד שלנו,
אבל אני דוגמה נגדית לטענה של נילי. אני רואה את סבלו של האחר, וגם את סבלם של אנשי
שדרות, ניר-עוז, כפר עזה ואשקלון. האם גם השמאל רואה זאת? כל מה שצריך הוא להביט.




* http://www.keshev.org.il/Site/FullNews.asp?NewsID=105&CategoryID=9

המלט

אחותופל • 12 בינו׳ 2009

המלט, אתה גאון, נכון ומדוייק להפליא!

וכל הכבוד על ההתבוננות הפנימית הזו שלך שאתה מביא לשרשור הזה - מצרך שהיה נדיר בו... לכל אחת קל לקרוא לאחרת להסתכל פנימה על עצמה ודעותיה כמו גם על הסובב אותה, אבל כמה קשה זה באמת לעשות זאת בעצמנו?

כל הכבוד לך על הנכונות והיכולת - אתה מהווה השראה!