כל הדברים שרציתם לדעת על שליטה ולא מצאתם באלפוני

כ- - - ,<מילה בת ארבע אותיות, מתחרזת עם "וואו כמה אנשים טפשים יש בעולם, אפילו טפשים מאוד">,


לטובת אלה שסובלים מהפרעות קשב, או סתם קצב לב סדיר יתר על המידה, אני מציע לקרוא את הפוסט הזה בהמשכים. הוא חשוב מכדי לא לקרוא, אך ארוך מכדי להכניס את כולו לפה.



מכיוון שחזרתי הרגע מהמחזמר "הלהקה", אשר הציג מונולוגים דרמטיים - לעתים אף מלווים בפסאודו-בכי - מפי שירי מימון ועוד בלונדה שמן הסתם אצטרך להתעדכן בשמה לפני שאחווה את דעתי עליה בפורומים מהוקצעים יותר, יש לי הרבה אנרגיות קומיות מיותרות להוציא. כיוון שכך, באתי לכאן כדי לומר איזה יופי, איזה כיף, השינוי שהעברתי את עצמי בחודשים האחרונים. הרי רק לפני חודשים ספורים שרשור כזה, מפיו של דוברו של אסי דיין עלי אדמות, היה מריץ את כדוריות הדם שלי במהירות כזו שכל הפירסינגים והקעקועים הרבים - רבים מאוד!!! - המעטרים את גופי היו נמסים ומותכים לתוך מחזור הדם שלי, מה שהיה מצויין כמובן, משום שאני סובל ממחסור בברזל (ממה עשויים קעקועים? אני מקווה שמסידן). והנה, תראו, אני קורא את המיסרפרזנטציה המטורפת שנעשתה פה לדבריו של דן קאפ (שאני אפילו לא יודע איפה אמר אותם ובאיזה הקשר, אבל כשאתה מכיר מיסרפרזנטציות במשך שנים ארוכות כמוני, שומעים אותן צועקות גם מתוך מאמר בפנאי פלוס, שבו המיסרפזנטציה היא הרפרזנטציה החדשה. נורא קשה להקליד כל פעם מחדש מיסרפרזנטציה בלי לטעות. אני חושב שאעשה קופי ופייסט מעכשיו) - ולא איכפת לי! אני קורא את מצעד כלבי הים השבועי, ולא איכפת לי! אני רואה שאף אחד לא עשה עדיין אייקונים של לבבות - כנראה משום שרפאל לא מספיק סכריני בשביל למשוך את הקהל הזה, אשריהו וטוב לו - ואפילו זה לא איכפת לי! מישהי בת 18 שלא יודעת מהחיים שלה עוד עלולה לקרוא את הדברים האלה, דבר אחד יוביל לשני, ובסופו של הסיפור היא תירצח ע"י 5 גנגסטרים קולומביאנים במעבורת בתעלת פנמה כשמילותיה האחרונות הן שיר של צביקה פיק בנסיון עקר להעביר מסר מוצפן לחוקרים הפנמיים (יש לאום כזה?), ולא פאקן איכפת לי!

אתם יודעים, אני לא משתמש במילה "גיבור" לעתים קרובות, אבל נדמה לי שאפשר לומר בביטחון שאני הגיבור הגדול ביותר בתולדות האנושות.



מי שלא מכיר אותי ורוצה לקרוא תגובה על נושא הדיון - מוזמן להתחיל כאן (מומלץ לקחת כמה שורות כמקדם שגיאה):

יפה.

ואז עשיתי טעות, כמובן, כי זה מה שאני עושה. וגיליתי שדווקא כן איכפת לי. אז הנה אנחנו כאן. אחרי זה אני נשבע בחיי הזבוב המת שעל השטיח שלי שאני לא נכנס לכאן יותר חודשיים.

אבל לעת עתה, וכדי לפתוח חגיגית את עונת סדנאות הקיץ של שיח ושיג - האגודה הישראלית לתרבות הדיון (מתחילת יולי בירושלים, לוד, באר שבע ורעננה. הקדימו להירשם!), הבה ונערוך תרגול קצר בלוגיקה של טיעון.


אז מה היה לנו כאן?

אותו אדם שבשרשור המיתולוגי על הבחורה שננטשה קשורה ועירומה באמצע הלילה על חוף הים (כן! שוב זה! לעולם לא אפסיק להזכיר את זה! לעולם! הה הה הה הה הה) - טען ש[B[size=18]]"למה אתם מדברים פה על אפשרות תיאורטית של אונס, עובדה שהיא לא נאנסה, כך שזה לא רלוונטי".[/size][/B]

אותו אדם שכשאמרו לו שלנטוש בחורה קשורה ועירומה על חוף הים זה מסוכן, אמר [size=18]"גם ספנקינג זה מסוכן"[/size]


אותו אדם שבשרשור על בעילת תינוקות (או חיות? או ילדים? אחד מאלה, לא מצליח להיזכר כרגע) יצא כנגד "השיפוטיות של הקהילה, שהרי מי החליט שזה גורם להם נזק כלשהו"


אותו אדם מציג לפנינו תיאוריה, בשם ההתנגדות להתנהגות קורבנית, לפי אין הבדל בין כלל סכנות העולם לסכנות בבדסמ, ולפיה היחס לשפחה כאל מי שעלולה להיפגע או אל דום כמי שמסוגל לשבור אותה, מגשים בעצמו את אותה נבואה. אין הבדל בין וניל לבדסמ מהבחינה הזו, קורא ההוגה.

יפה.


מה נגיד לאותו אדם?

שבווניל יש המון סכנות, המון. בכלל החיים זה דבר מסוכן, בטח עוד רגע יבוא מישהו לספר לנו שגם לחצות את הכביש זה מסוכן, וגם לגלוש על סקייטבורד זה מסוכן. זה לא דיון אמיתי עד שמישהו אומר את זה.

בזוגיות ונילית יש למשל המון סכנות פיזיות[/U], המון: שהבחור ירביץ לבחורה, שהבחורה תשבור על ראשו בקבוק. אני לגמרי לא צוחק. אלה דברים שקורים, והם לא נעימים.

[size=18 ]עם זאת, בל נטעה: לפי רפאל מדובר בדבר שהוא שקול ואף זהה לחלוטין מבחינת הסכנה שבסיטואציה, למצב שבו אחד הצדדים קשור, פיו חסום, עיניו מכוסות, והוא חסר אונים באופן מוחלט, אפילו אם חייו תלויים בכך. זה בדיוק אותו דבר, בדיוק.[/size]


הבה וניקח כמה דוגמאות מההיסטוריה הלא רחוקה של האתר הזה, כאלה שעולות לראשי ממש בשניה זו, אפילו לא טרחתי לחפש:


[B]האם זכורה לכם אותה סאבית שאותו "דום" לקח אותה טרמפ מהמועדון הביתה? באמצע הדרך הוא ניסה, איך נאמר בעדינות במילים שלא יעצבנו את רפאל, לכפות עליה מגע מיני, והיא נמלטה מן המכונית.

מובן מאליו שאם אותו ברנש היה מתאפק קצת ומגיע איתה לסיטואציה שבה היא קשורה ואזוקה, ואז מבצע את זממו, היא היתה נמלטת באותה קלות.


האם זכורה לכם, ממש מהזמן האחרון, הסאבית שנחדרה ללא הסכמתה על ידי דום שלא טרח לשים אמצעי מניעה?
זכור לכם איך זה קרה? היא היתה קשורה, עיניה מכוסות, נתונה כולה בסאב ספייס של סשן ראשון בחייה. היא לא גילתה שהוא חדר אליה (בוודאי ללא אמצעי מניעה) עד לאחר שהמעשה כבר היה בלתי הפיך בעליל, ובנזיל.

מובן מאליו, לפי הגותו של רפאל, שלו היה מדובר ביחסים ונילים, והיא היתה מבחינה שהוא ללא קונדום (כי בווניל, אתם מבינים, לפעמים העיניים לא מכוסות), התוצאות היו זהות.


אני באמת צריך להמשיך? בואו נשמור כמה דוגמאות לאחר כך.


בווניל, כידוע, יש סכנות נפשיות ורגשיות רבות, וזה באמת כבר לא צחוק. אנשים נשארים שבורים שנים בגלל זוגיות ונילית "פשוטה".


כותב שורות אלה עבדכם... סליחה, אדונכם הנאמן, אחראי בין חטאיו לכמה עבודות חיקור\תחקיר\מחקר (השורש זהה, אבל כל מילה מדוייקת תוביל אתכם לתחום עיסוק אחר. אני מטשטש עקבות) בנושא אנשים מסויימים המכפיפים אנשים אחרים לרצונותיהם, ואני לאו דווקא מתייחס כאן לבדסמ.
מסתבר - הייתם מאמינים?! - שכאשר אנשים מוסרים לאדם אחר כוח מסויים על נפשם, שמסתכם לא רק באהבה ובזוגיות, אלא ביכולת להורות להם מה לעשות, להעמיד אותם בפני מצבים של שכר ועונש, ובאופן כללי "לשלוט" בהם - הוא יכול להשיג עם זה תוצאות די מפחידות (די! מי היה מאמין). אנשים בוגרים בנפשם ובגופם הפכו לעבדים חסרי בינה - ושוב - אני לא מדבר על סיטואציות בדסמיות. מבט חטוף בשיטות פסיכיאטריות שהיו נהוגות לפני 40 שנים, ומבט עוד יותר חטוף לשיטות שנהוגות עד היום במסגרות מסויימות בחברה שלנו, יספקו לכם תצפית מעניינת בנושא.



רוצים דוגמאות? יש!


זכורה לי בחורה פה באתר, ממש לא מחסרות הבינה שבנשים, שבהיותה בת 20 הניחה ל"חבר" שלה להתעלל בה משך שנה וחצי. הוא כלא אותה בחדר ימים בתור עונש, הרעיב אותה, החטיף לה מכות רצח. והיא ישבה וספגה. למה? כי היא טפשה? נייט. כי היא דפוקה בשכל? נייט דווקא. כי סיטואציה של שולט ונשלט, עם שולט שלא יודע מה הוא עושה, או לחילופין יודע היטב מה הוא עושה ועושה דברים רעים, יכולה להביא אנשים למצב נפשי מעורער? דא! דא, ליברמן! (אפילו ההקשר הפוליטי יצא לי לא רע).



ואתם יודעים מה, מזמן לא הזכרתי את מקרה הבחורה על חוף הים. הנה בחורה שכותבת לכם בשרשור הזה, נשמעת נורמלית ובריאה. תשאלו אותה איפה היא היתה לפני שנתיים. היא היתה עם אדם שסיכן את חייה בצורה הברורה והמוחשית ביותר (למרבה המזל, תודות לכך שרפאל סבר שלא יכול היה להתרחש שם אונס, באמת לא התרחש). היא היתה על סמים? נייט. היא היתה סוכנת סמוייה של ה-ק.ג.ב? נייט. היא היתה חברה של צביקה פיק? נייט. היא היתה במצב בדסמי, שהגיעה אליו ממקום כפי הנראה לא יציב במאה אחוז, והשולט שלה ניצל את זה? דא! דא, הדפוק-הזה-איך-שקראו-לו.


עכשיו, רפאל מכיר בזה שכל זה יכול לקרות. כלומר, אני לא בטוח שהוא מכיר, אבל אין לו ברירה, כי זו המציאות (וגם היא לא תמיד משפיעה על אנשים פה לשנות את תפיסתם. שייאמר: מציאות שמציאות).


רק מה? הוא אומר לנו, שלא כל אחת שמגיעה לקשר בדסמי בתור סאבית, היא בהכרח מסכנה חולה דפוקה בראש אידיוטית שלא יודעת מה היא עושה.

והוא צודק.


ועל כך נענה לו שתי תשובות פשוטות.


ראשית, אנשים טועים בעולם. בכל שבוע בכלבוטק אתם יכולים לראות כיצד אנשים לאו דווקא מפגרים במיוחד, נותנים עשרות אלפי שקלים לנוכלים וגנבים.

אז במקרה שלהם, הם איבדו כמה עשרות אלפי שקלים.

במקרה של סאבית, שבוטחת בגבר שלא יפגע בה, וטועה לגביו?


היא לא נותנת לו עשרות אלפי שקלים. היא מתייצבת לפניו עירומה, קשורה, מכוסת עיניים, והוא יכול לעשות לה מה שבא לו. כל חטאה - טעות בשיקול הדעת. טעות מהסוג שכולנו עושים מדי יום ביומו.


לא יכול להיות? יכול וחצי. האם היא חולה ומסכנה וטפשה ודפוקה ופסיכית? ממש לא. האם היא קורבן? בהחלט. האם זה יכול לקרות בווניל? יכול להיות שהגבר יתקוף אותה, אבל אז היא לא תהיה קשורה, מכוסת עיניים וחסומת פה. מישהו פאקן רוצה להגיד לי שאין הבדל?


תשובה שנייה, וחשובה:

רפאל, לא יודע כמה סאביות היו לך עד היום. אם אני זוכר נכון, בעבר הגדרת את עצמך כנשלט. אלי פנו כמה סאביות מפעם לפעם. אם תרצה, אני מוכן להביא לכאן ציטוטים (בעילום שם ובעיוות הפרטים, מן הסתם), רק שתבין כמה בנות במצוקה אמיתית יש פה וממשיכות להגיע לכאן. אם אתה אינך סבור שהבדסמ, בנוסף להיותו דבר די מעולה לאנשים בריאים רבים, אינו מהווה גם מפלט לאנשים ונשים מצוקתיים, חולים, פוסט-טראומתיים רבים, אזי צר לי, לא פקחת את העיניים בזמן האחרון. זה המצב, אין צורך, טעם או יכולת להכחיש אותו. כולן כאלה? בוודאי שלא. הרוב כאלה? לא יודע, נדמה לי שלא, בסך הכל. יש פה כאלה? כן, ולא מעט.


..........דוגמה!!!!


יכולתי להביא לך לפחות, לפחות, עשר דוגמאות מתוך תיבת ההודעות הפרטית שלי, באמת ובתמים. בחרתי רק באחת.

לפני למעלה משנה פנתה אלי בחורה שסבלה מיותר מהפרעת אישיות אחת. גם אליה, כמו לקירגיסטן וטזנזיה עילית הגיע שמעי כמי שמתקן לכל הבחורות שהיו עם אביס במשך שבוע את הראש, למען יוכלו לחזור לאביס. היא רצתה להיות סאבית שלי, 24\7.

(איכשהו יש לי הרגשה שתשאל אם אני פסיכיאטר, ואיך איבחנתי את ההפרעות שלה. אז אני לא, ואנשים שהם כן איבחנו אותן הרבה לפניי).

אני מדבר איתך על בחורה שאין לה יכולת להחזיק את עצמה. היא צריכה - לדבריה! - גבר שיחזיק אותה ויגיד לה מה לעשות, אחרת היא מאבדת כיוון ונופלת למקומות לא בריאים.

אגב, סתם אם בא לכם לדעת, ראיתי אותה. מדובר בבחורה יפהפיה ברמות בלתי מקובלות בחברה מתוקנת.

אמרתי לה בהבנה רבה ובקשב רב, שהיא לא צריכה, למיטב שיפוטי, להיות בקשר בדסמי. אמרתי לה שהיא חייבת להשיג שליטה בעצמה בטרם תוכל למסור אותה לאחר, שהיא לא יכולה לקחת לעצמה אדון כתחליף לטיפול בבעיות שלה. היא לא המשיכה לדבר איתי.

כמה אנשים אתה מכיר פה באתר, רפאל, שהיו, במקום לשלח אותה, מכניסים אותה למיטה? ואפילו שולטים בה לטווח ארוך, כדי להכניס אותה למיטה עוד כמה פעמים? והכל בשם הבדסמ הקדוש.


אחרית דבר



ותחילה סקופ:

אני מסכים עם רפאל.

כן, קראתם נכון. כל הפוסט הזה, ואני מסכים עם רפאל.


אני מסכים עם רפאל בצורך לצאת מהתדמית וההתנהגות והרטוריקה הקורבנית. אני מסכים עם רפאל שזו שטות, שלא לומר עניין מזיק, להתייחס לכל סאבית כאל קורבן פוטנציאלי. לא רק שזה עוול להן ולדומים, זה אף ממחיש את המצב הזה ומקבע אותו. סאבית היא אשה בוגרת וחושבת, ממש כשם שהדום הוא גבר בוגר וחושב (וכמובן אותו הדבר עם דומיות וסאבים). עד פה, רפאל, למרות הכל, אני לגמרי מגבה אותך. באמת.


איפה מתחילה המחלוקת התהומית בינינו? ולמה אני מוצא לנכון לקחת כל כך ללב את מה שאתה כותב?

כי לדעתך, כולן כאלה, ואין מצב זולת המצב הזה. כלומר - כל הסאביות בלי יוצא מן הכלל הן נשים שפויות, נבונות ויודעות היטב מה הן עושות, ובדסמ אינו מצב מסוכן מזוגיות ונילית, רכיבה על סקייטבורד או אכילת משמש עם גוגו גדול.

ופה, רפאל, האדם שדעותיו עומדות בסתירה מוחלטת ליכולת הבעתן, אתה טועה בגדול.

ואני טורח לכתוב את כל זה, רפאל, כשאני באמת בסך הכל מכבד אותך ובאמת יש לי דברים טובים יותר לעשות בשתיים וחצי בלילה, כי הבחורות שלגביהן אתה לא טועה, יידעו להסתדר גם בלי שתכתוב להן את זה. אבל הבחורות שלגביהן אתה טועה, יקראו את מה שכתבת, ואת התגובות של המגיבים המכובדים, וזה ייתן להן עוד אישרור, לא שהן היו צריכות, לעשות צעד הרסני מבחינתן. אני מדבר בעלמא? שלא תדע כמה מקרים קונקרטיים אני יכול לתת לך.


כי לפעמים הסאבית, ולא מדובר בסאביות ספורות ותו לא, הן נשים שבאות הנה כדי לפגוע בעצמן, כדי להעניש את עצמן, כדי לספק לעצמן צורך שנובע מתסביכים והפרעות וטראומות שתאמין לי שאתה לא רוצה לדעת, ואני, בעוונותיי, ביליתי יותר מדי לילות באתר הזה בשמיעת הסיפורים.

מי אנחנו שנשפוט מה טוב לה? אנחנו לא. אבל אני אישית, גם לא אשלוט בה, וגם אמליץ לה לא להישלט. ואם אחרי שהיא נוצלה בפראות על ידי "דום" כזה או אחר אתה טוען שהיא לא קורבן, כי היא ידעה יפה מאוד מה היא עושה ובחרה בכך בדעה צלולה - אתה טועה ומטעה.


ואפילו חמור מכך מבחינה לוגית, רפאל, זו אי ההכרה שלך במציאות כפשוטה, במקרים של נשים שפויות וחכמות לחלוטין.

במציאות שבה אנשים, ככל האנשים, טועים. ובוטחים באדם שלא ראוי היה לבטוח בו.

ואז, במקרה רע, הם מאבדים סכומי כסף או רכוש, או לא עלינו בריאות.

ובזוגיות ונילית? לבן נשבר, ואולי, במקרים רעים במיוחד, גם כמה צלעות. וזה לא מצחיק.


אתה באמת רוצה להשוות מצב כזה, למצב שהבחורה שוכבת, קשורה, עיניה מכוסות, גאג ענק בפיה, רגליה פשוקות עם ספרדר? זה היינו הך מבחינתך?


שורה תחתונה, לטובת המתקשים, ומי שהתייאש באמצע:




להלן מספר הצהרות רציונליות. צבעו אותן יפה, ילדים, והשאירו רק את שתי הנקודות שבאמצע העץ שלדעת המאייר נראות כמו פרצוף שבכל מקרה לא זז מאז הציור בסתיו 1963, בלבן:


- התקרבנות זה לא דבר טוב. סאביות צריכות להיות שפויות, בריאות, נבונות ובטוחות בעצמן לפחות כמו הדומים שלהן (ובמקרה של הדומים בקהילה, אזי מן הסתם יותר).

- עם זאת גם אנשים חכמים טועים בשיקול הדעת, ואז יכולים לקרות דברים לא נעימים. למה בבדסמ זה יותר מסוכן מיחסים ונילים? כי בבדסמ עושים דברים מסוכנים יותר מווניל.

- להיות קשורה זה מסוכן יותר מלא להיות קשורה.

- להיות חסרת אונים זה מסוכן יותר מלא להיות חסרת אונים.

- לא לראות מה קורה זה יותר מסוכן מכן לראות מה קורה.

- לא לשלוט במה שקורה זה מסוכן יותר מכן לשלוט, אפילו חלקית, במה שקורה.

- לא להיות מסוגלת לזעוק לעזרה זה מסוכן יותר מכן להיות מסוגלת לזעוק לעזרה.

- ולסיום סיומת: לתת למישהו עמדת שליטה עליך, זה מסוכן יותר נפשית ורגשית מלתת למישהו עמדה של אהוב, אפילו אהוב יקר שביקרים.

- במצבים של שולט\נשלט אתה עלול להגיע למצבים הרבה יותר מסוכנים מאשר במצבים של אוהב\אהוב, הן פיזית (חוף הים!) והן נפשית (שוב חוף הים!). ומי שטוען הסיכון, הפיזי והנפשי, הוא היינו הך בווניל ובבדסמ, מן הסתם לא ראה מספיק בדסמ ובדסמים.

- אני מקווה בשבילו שגם לא יראה, שאחרת הוא יגיע למצב אליו הגעתי אני, ששרשור כזה מוציא אותו מהכלים, כי הוא נזכר בכל הבחורות שסיפרו לו כל מיני דברים, ואז הוא לא יכול ללכת לישון לפני שהוא כותב מגילה באורך כזה לפחות (ובאורכים הוא דווקא מבין).


ובאמת, אני לא אומר את זה בשמץ של דרמטיזציה, אלא במלוא הקונקרטיות: מה שלא מניח לי כרגע ללכת לישון, זה הדוגמאות הקונקרטיות שאני יכול להביא. גם אני מסכים עם רפאל בקשר למה שהוא אומר על ההתקרבנות. מפה ועד ללהכריז על הבדסמ כשקול לחלוטין מבחינת סיכונים לסקייטבורד או לזוגיות ונילית, יש מרחק, ומרחק גדול.


ואידך? זיל גמור.



מילה בת ארבע אותיות, מתחרזת עם "יאוש" (למעשה, זה ייאוש).
קיחוט

נ.ב - תגידו, צבעים זה לא נורא פופוליסטי?

תקציר הפוסט (C):

בהצלחה-לנבחרת-ישראל-בוויכוח-מובנה-שיוצאת-בשבוע-הבא-לאליפות-העולם-לגילאי-תיכון-בקרדיף,-וויילס

בעולם הזה אחרי שנכנסים אפשר לומר שלום לתמימות.

והעובדות הן הקובעות לא המילים.

יש אחריות על הנשלטת לעצור.
לא תמיד היא יכולה.

יודעת רפאל שקשה לך להבין את המשפט לא תמיד היא יכולה.
כי כולנו בני אדם וכולנו אחראיים ויודעים ו....
ועובדה.
לא תמיד היא יכולה.
גם החכמה ביותר, החזקה ביותר, לא תמיד יכולה. מבפנים להגיד לא.

אז בתיאוריה של פורומים ופוסטים הכל הולך. השורות נכתבות אפילו אין דיו שעולה כסף או נייר.
אבל במציאות.
אוווו המציאות.

שונה.

ניתן להזהר, לפרסם, לשמוע להתעניין לשאול אבל רק שתבינו. מי שנכנסת לצאט ואין לה שמץ מה זה בידי ונתקלת במישהו סו קולד מסוכן אחרי זה אפשר לדבר איתה חודשים זה מזיז לה את קצה הפופיק. היא כבר שם. היא כבר שלו.


קיצר,
בחיים לא כתבתי כל כך הרבה במקום הזה....

רפאל, אני חושבת שאתה ועדן מדברים על שני דברים שונים, אך בגדול מסכימים - תקנו אותי אם אני טועה.

אינני סבור שאני ועדן מסכימים.

עדן, אם הבנתי אותה כהלכה, מדברת על מצב שבו סאבית אינה יכולה לומר "לא". לא מפני ששמו לה מחסום פה ברגע נתון, אלא בגלל הלך רוח מתמשך, או מצב נפשי שמלווה קשר לאורך זמן. והיא טוענת שבמקום הזה, שהסאבית אינה מסוגלת לומר את ה"לא", מידה של אחריות עוברת אל האדון והוא, באיזושהי דרך, אמור לומר את ה"לא" במקומה.

ואני לא מקבל את זה.

ברמה הרגשית - אפשר שיש שם אמת. בין בני זוג יכולות להיות הבנות רגשיות שאין להן עיגון בחוק המדינה. ובמסגרת הקשר הזוגי - אותן הבנות מחייבות את בני הזוג. שם אפשר להרגיש מרומים, ונבגדים. ושם אפשר לצעוק "אתה התעללת בי נפשית, והרסת לי את החיים, ואני מקללת את היום שבו פגשתי אותך". ושם אפשר לצפות מבן זוג שיהיה לאדון ויקח עליך אחיות ויגיד את ה"לא" שאתה עצמך אינך מסוגל לו. ושם גם אפשר, אם רוצים, לקרוא לאותו בן זוג "אדון מסוכן".

אבל בבית משפט - שם אסור שיהיה תוקף לדברים כאלו. שם אי אפשר שלאדם אחד תהיה באמת אחריות על מה שאדם אחר לא אמר. וכך גם במסגרת הפורומים שלנו, ובמסגרת משפטי השדה שעושים כאן.

מותר לטעות. מותר להיות בלתי-מושלמים. מותר לעבור תקופות קשות בחיים. מותר להיות מבולבלים. מותר להיות חרמנים. וגם מותר לקבל חום ותמיכה במצבים כאלו. אבל לצפות שבית משפט, או מסגרת אחרת של דין, תפתור אדם מאחריות בכל אחד מן המצבים האלו - אין זה ראוי. וגם להשתמש בבדס"מ כדי לבצעה פורמליזציה של חוסר האחריות - גם זה לא ראוי.

קיחוט,

אתה יודע מה אני תמיד קורא אצלך בין השורות?

זה הולך כך, פחות או יותר:

"אני דום משכמו ומעלה. אני נבחרתי לדום השנה. אני חבר של אביס. סאביות פונות אלי כל הזמן. כדאי מאוד להיות איתי. כן, גם את... את... שבמקרה קוראת את ההודעה הזו...