התמסרות מול ריצוי

צ'מעי, אני לא מנסה לתת כאן מניפסט שמהלל נשים תלותיות ואיבוד העצמי. מי כמוני מבינה היטב את הסכנות הגלומות בהתאיינות בתוך מערכת יחסים. אני גם מתארת לעצמי שההבדלים בין התפיסות שלי ובין אלו של תמונה כפרית הם לא גדולים בתכל'ס וששתינו מתכוונות לאותו הדבר, אבל פשוט מרתיח אותי לקרוא שיפוטיות כל כך חדה מול בחירות של (א)נשים אחרים.

אנחנו כולנו תוצר של העידן שבו אנחנו חיות. מאז המהפכה התעשייתית נכרך "מודרניזם" ב"אינדיבידואליזם" ואנחנו כבר לא מסוגלות לתאר לעצמנו בכלל מציאות אחרת שבה משהו, כל דבר, בא לפני העצמי וקודם לו. זו פשוט מציאות בלתי נתפסת בימינו, אבל עובדה שהיא היתה קיימת פעם. לא? חיו ככה פעם. אני לא ממציאה.

תקראי את הציטוטים האלו, ותגידי לי שהם לא מוציאים אותך מדעתך:

ריצוי מגיע ממקום אחד בעוד שההתמסרות מגיעה ממקום אחר לחלוטין.

ההתמסרות מגיעה ממקום בריא ושלם
מתוך מודעות למי שאת ולערכך,
נתינה ממקום חופשי ולא כי מרגישים מחוייבים, מאולצים, או תחת השפעה
של מניפולציות בגרוש כמו
"שפחה אמיתית או נשלטת אמיתי היתה עושה כך וכך, אם את לא עושה סימן שאת לא"
לפחד לא לעשות כי זה לא ימצא חן בעיניו, כי הוא יכעס, כי שומו שמים הוא יעזוב.

אלו לא הסיבות שבגינם עושים דברים. זה נקרא לרצות.

אני אוהבת את האדון שלי, אני אעשה הרבה מאד למענו ועבורו, אני יכולה להחליט
גם לעשות משהו שיגבה ממני מחיר כזה או אחר, אבל זו החלטה שלי
שמגיעה מהרצון החופשי שלי, ולא כי נגררתי לכך או חויבתי לכך,
אני עושה לא כי אני מרגישה מאויימת או מפוחדת, אני עושה מבחירה חופשית
מרצוני הפנימי ולא כי מישהו הכתיב שככה ראוי ונכון שיהיה, אלא כי אני רואה זאת כך.

בחירה שאני מאושרת ושלמה איתה ולא כזו שאני עלולה להתחרט עליה, כי עשיתי אותה מהסיבות הלא נכונות עבורי.

כשאת צודקת בובה, את צודקת.
אני איתך (כולל התגובה הראשונה שלך, לגבי כמובן)