Bent
|
לפני 14 שנים •
23 במאי 2010
בטרם א"נ גנסין
וכשהיה בקרוב אחר זה אוריאל מוטל, כשגופו כבד ונלאה במקצת, באותה אַמת הצל הקרירה, שהשתטחה בצדוֹ של אחד משיחי הפּטל, אשר בטבוּרוֹ של אותו פרדס מפוּזר; כשמרקה המַמרה חדלה מהביט אחר כל נשיקה ונשיקה קלה שלה, שהיתה נוֹשקת לו במצחו, אל הפּרפּרים האִלמים, המרפרפים בזוֹהר שאצל השיח, והיתה כבר צוחקת אצלו כבושות, וטופחת לו בגניחות חשאיות בכתפיו, וצובטת לו בלחיצת שיניים חשופות בקיבּרוֹת ידיו, ונושקת לו מפרק לפרק מתחת לסנטרוֹ דוקא ובאותה מציצה רווּיה ומסורה וקופאת מחמת חולשה פתאומית שבנפש קוֹדחת; כשהיתה חמה מנסרת במרומי התכלת ישר כלפּי הפּרדס וזהב רוֹתח ופוזז היה בכל אשר מסביב, היה אוריאל שוכב דוּמם ומביט קפואות אל כתפיה הפורחות של אותה ריבה, שהיו מבצבצות ומַורידוֹת משהו מתחת לבּלוּסתה הקלילה והיו חרדוֹת וכאילו נמשכות בתאוָה לוהטת אליו, ופניו היו, כפני סומא זה שמלידה, חיורים וקופאים בחיורתם וחרדים־קשובים, ונפשוֹ היתה מגששת, והיתה תוהה ומחפּשת בשלוָה שבטשטוש אחרי איזה דבר שנגוז ממנו, אחרי איזה דבר, כמדוּמה, חשוב מאוד, שזה לא כבר היה שומר אותו בלבו, שומר באיזו יסוּרים מציקים שבנפש ובאיזו בטחה אַכזרייה ומלאה ארס רוחש, שדבר זה לא יאבד ממנו נצח, שבכדִי כל הכרכורים ואותו דבר ירדפנו תמיד כצל ומפלט ממנו לא ימצא – והרי היה פתאום אותו דבר כאילו נפסק מאליו והרפּה ממנו, או שהוא, אוריאל גופו, נוּטל ממנו פתאום בחזקת יד, והלָז נשאר רחוק, רחוק ממנו, באותם המקומות הרחוקים, שכבר נשכחו מלב, באיזו מקומות רחוקים וארוּרי אלוהים, שהיה שם גם הוא בתחילה. היה אוריאל מוּטל והיה מביט אל אותם השמים הכחולים והצוֹחקים, שהיו רוֹמזים לוֹ בשלוָה תמימה שבילדוּת מטרפי הצמרות הירוקות, אל ה"חייטים" המזמזמים ואל החרגלים השורקים שבזהב הדשא הטהור וסַפּיריו שמתחת, אל הפרפרים האִלמים, הצחורים והאדומים והברוּדים, המרפרפים אצל הפּטל, המַוריד בכוסותיו הירוקות, וליבּב אותו הגזם הירוק והמלא נוצה זקופה, שהיה זוחל ומתפּתל רכות ומגשש ומרים את חִדקוֹ החוּם והלוחש כלפּי חמה וזוחל שוב והיה לו הכל כל־כך חדש וכל־כך תמוה, ונפשו היתה מגששת והיתה תוֹהה. היו כרכים שוֹאנים, כמדומה, ואנשים היו קרובים ורחוקים, והיו איזו דברים גם־כן, היו דברים נוחים ושאינם נוֹחים, והמוּלה היתה טורדת – היכן נשארו הללו? אם באמת היו? הלא היו. הלא וַדאי שהיו – והם כל־כך רחוקים, כל כך רחוקים...
אבל באחרונה, כשצרחה פתאום איזו ציפּור בקירוב מקום ונאלמה, והוא התחיל נזכר בטשטוש, כמו שנזכרים בחלוֹם רחוק, באיזו גדרת נצרים, שדרכּה הרס אל איזה פרדס, בגדרת נצרים אחת נמוּכה ודחוּיה וכל־כך מוּבנה, כמדוּמה, שהיא צריכה להיות פה, אצלו, בקירוב מקום ממש, אָז נטרדה פתאום נפשו במקצת, ופניו שנתכרכמו התחילו מחפּשים מסביב רְתֵת, ופתאום חרד כולו והתרומם קצת, והתנפּל בקדחת אל זו, שהיתה מפרכסת אצלו, והתחיל מאַמצה אליו בכל כוחו וכובש את פּניו בחזה הרוֹתח והמַמרה והמכה גלים שאינם ישרים, והיה כוֹבשם באיזו שכחה שבאַכזריוּת נוֹאשת, כאילו אחת החליט וממנה לא ישוּב – למצוא שם סתרה להם לנצח. וזו, שהיתה בתחילה צוחקת בחדוָה ונהנית מסימני החיים, שנראו בו פתאום, ונושכת אותו מתחת לסנטרוֹ בנהימה ארוכה, התחילה פתאום מתלבטת בכל כוחותיה בידיו החובקות אותה, ונשימתה היתה קצרה, וצחוקה היה מבוהל וחנוּק קצת, ופטפוטה – כבוּש, ונאנח, ומאַיים, ונפסק, וצרוד מקדחת: – אוגיאל... אוגיאל... זה לא יפה, אוגיאל... אח, זה לא טוב, חה־חה־חה.. אוֹי, אוֹי, חַכּה – אוגיאל... ופתאום חָורה ונשתתקה ונשארה רובצת תחתה, כרחל נאלמה זו – נשארה רובצת חלשה ומצייתת ופניה סומים ומחרכי שפתותיה, שנשארו קמוֹת ומשורבבות כל־שהוא מחמת חולשה, הלבינו והיו נוצצות כלפּי אותו זוֹהר פזז קצת שיניה הקרות. אבל אָז חרד פתאום אוריאל והרים את ראשו קצת כתוֹהה. ומשֶרָפוּ קצת ידיו, שהתחילו מרגישות בקִבּורותיה החזקות, שנתפּייסוּ פתאום ונתרככו, גנחה זו שוב בקול שאינו שלה, גנחה באיזה קול רחב, שניתק את מוסרותיו מחמת יאוּש, ופירכסה אצלו אחת, וברוח נישאוּ קווּצוֹת מפוזרות ומסובכות, ורשרשה שמלה, וטרפים שאגו – ופתאום היתה דממה כבושה, וזמזום רחש בדממה ולא פסק, וטרפים נאלמו בזוֹהר, ואוריאל היה מוּטל, כקוֹרת בית־הבד זו, כלפּי חמה מנוּפצת, ובמוֹרד לחיוֹ השלוקה, אצל אָזנוֹ הימנית שלהטה, היה זוֹחל ומתפּתל רכות והבהיק כלפּי חמה אותו גזם ירוק ומלא נוצה, שראהו בתחילה טורד בדשאים הנפתלים שמאצל. |
|
|
שונרתא
|
לפני 14 שנים •
23 במאי 2010
ראובן...
תודה.
|
|
|
| היילני |
לפני 14 שנים •
25 במאי 2010
נפלא
מיד חשבתי על השיר הבא:
In Celebration of my Uterus / Ann Sexton Everyone in me is a bird. I am beating all my wings. They wanted to cut you out but they will not. They said you were immeasurably empty but you are not. They said you were sick unto dying but they were wrong. You are singing like a school girl. You are not torn. Sweet weight, in celebration of the woman I am and of the soul of the woman I am and of the central creature and its delight I sing for you. I dare to live. Hello, spirit. Hello, cup. Fasten, cover. Cover that does contain. Hello to the soil of the fields. Welcome, roots. Each cell has a life. There is enough here to please a nation. It is enough that the populace own these goods. Any person, any commonwealth would say of it, “It is good this year that we may plant again and think forward to a harvest. A blight had been forecast and has been cast out.” Many women are singing together of this: one is in a shoe factory cursing the machine, one is at the aquarium tending a seal, one is dull at the wheel of her Ford, one is at the toll gate collecting, one is tying the cord of a calf in Arizona, one is straddling a cello in Russia, one is shifting pots on the stove in Egypt, one is painting her bedroom walls moon color, one is dying but remembering a breakfast, one is stretching on her mat in Thailand, one is wiping the ass of her child, one is staring out the window of a train in the middle of Wyoming and one is anywhere and some are everywhere and all seem to be singing, although some can not sing a note. Sweet weight, in celebration of the woman I am let me carry a ten-foot scarf, let me drum for the nineteen-year-olds, let me carry bowls for the offering (if that is my part). Let me study the cardiovascular tissue, let me examine the angular distance of meteors, let me suck on the stems of flowers (if that is my part). Let me make certain tribal figures (if that is my part). For this thing the body needs Each cell has a life. There is enough here to please a nation. It is enough that the populace own these goods. Any person, any commonwealth would say of it, “It is good this year that we may plant again and think forward to a harvest. A blight had been forecast and has been cast out.” Many women are singing together of this: one is in a shoe factory cursing the machine, one is at the aquarium tending a seal, one is dull at the wheel of her Ford, one is at the toll gate collecting, one is tying the cord of a calf in Arizona, one is straddling a cello in Russia, one is shifting pots on the stove in Egypt, one is painting her bedroom walls moon color, one is dying but remembering a breakfast, one is stretching on her mat in Thailand, one is wiping the ass of her child, one is staring out the window of a train in the middle of Wyoming and one is anywhere and some are everywhere and all seem to be singing, although some can not sing a note. Sweet weight, in celebration of the woman I am let me carry a ten-foot scarf, let me drum for the nineteen-year-olds, let me carry bowls for the offering (if that is my part). Let me study the cardiovascular tissue, let me examine the angular distance of meteors, let me suck on the stems of flowers (if that is my part). Let me make certain tribal figures (if that is my part). For this thing the body needs מבנה השיר הוא מיוחד והמקצב עשוי להקרא מתלהב מדי, לכן התלמידה תבחן בהקראת השיר הן באיפוק והן בדרמטיות. האנגלית אינה מורכבת מדי, אם כי יש לשמור על הגייה אמריקאית בשל מוצאה של המשוררת. |
|
|
| Donatien(שולט) |
לפני 14 שנים •
26 במאי 2010
Age of Wire and String
Intercourse with a resuscitated wife for particular number of days, superstitious act designed to insure safe operation of household machinery. Electricity mourns the absence of the energy form (wife) within the household’s walls by stalling its flow to the outlets. As such, an impoverished friction needs to take the place of electricity, to goad the natural currents back to their proper levels. This is achieved with the dead wife. She must be found, revived, and then penetrated until heat fills the room, until the toaster is shooting bread onto the floor, until she is smiling beneath you with black teeth and grabbing your bottom. Then the vacuum rides by and no one is pushing it, it is on full steam. Days flip past in chunks of fake light, and the intercourse is placed in the back of the mind. But it is always there, that moving into static-ridden corpse that once spoke familiar messages in the morning when the sun was new. (7)
|
|
|
קנטור(שולט){חתולהלה}
|
לפני 14 שנים •
27 במאי 2010
אחת הפנטזיות המגרות ביותר אי פעם. הוסף בראש הרשימה שלי.
|
|
|