ראובן |
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
השחרור מהארכיאולוגיה של הילדות
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
ראובן • 28 במרץ 2011
Mary Jane ו-מUחדת,
תודה על ההתייחסות העניינית. אני מסכים עם קביעתכן, כי האחריות על חיינו בהווה היא שלנו בלבד (כלומר, אין את מי להאשים וכו') וכי חשוב להשתחרר מן העבר, הילדות וכל אשר היה. קראתי את הכתבה המצורפת של אנאבלה שקד. אומר לכן כך: כתבתה מבוססת על הרעיון האדלריאני בדבר ''שלב הנקמה'', כלומר - כאשר אדם אינו מצליח להשיג שליטה בחייו, הוא פונה לנקום באלו שלדעתו אחראיים לאי-הצלחתו. לפי אותה תיאוריה, אם תחושת הנקמה מסוכלת, מגיע שלב ה''ייאוש'' - ובכל מקרה שני שלבים אלו מצריכים התערבות מיידית. לדעתי, אנשים שפנו ליחסים סאדומזוכיסטיים הינם מקרה פרטי - משום שהם מצאו דרך להמחיש ולביים את שלבי הנקמה והייאוש באמצעים שהינם בגבולות החוק ואפילו הנורמה. השולט הגרוע ביותר הינו עדיף אלפי מונים על מג''בניק שמפוצץ לערבים את הצורה בהפגנות (שלב הנקמה). הנשלטת המיוסרת ביותר עדיפה אלפי מונים על נרקומנית בתחנה המרכזית (שלב הייאוש). הבעיה עם התיאוריה האדלריאנית בכללותה, היא הלהיטות אחר חינוך ושילוב הפרט במרקם החברתי, גם במחיר אושרו של הפרט והבנתו את עצמו (חברתיות על פני סובייקטיביות, בחירה חופשית על פני כוחו של הבלתי מודע). במובן הזה, התיאוריה האדלריאנית היא הבסיס לכל שיטות האימון המודרניות, על כל הרע והטוב שבהן. *** אשאל אתכן כך: האם אתן סבורות כי התנהגותכן המינית הינה תוצר של בחירה חופשית? האם אין בהתהגותכן המינית רמזים עבים לרקע ממנו צמחתן? בנוסף: האם אתן מוצאות כי התנהגותכן המינית תורמת או מפריעה לחייכן? אמחיש באמצעות דוגמה אישית: את חברתי הראשונה (ה.) הכרתי בגיל 17 ומתחילת היכרותנו שלטתי בה. חודש לאחר מכן הכרתי נערה נוספת (ר.) שהפכה גם היא לחברה שלי - אלא שתבנית יחסינו הייתה ונילית יותר. בנוסף, ה. ידעה על ר., אולם ר. לא ידעה על ה. כעת, האם יתכן שכל הפתולוגיה האירוטית העשירה הזו, נבעה מכך שנולדתי עם ''גן פוליאמורי''? האם בחרתי בכך מתוך רצון חופשי של נער משוחרר מינית בן 17, או שמא נאלצתי לביים משהו מוקדם יותר? *** אני סבור כי הדרך היחידה לחיות חיים חופשיים, היא להכיר את הארכיאולוגיה של הילדות שלנו, היכרות עמוקה ומשחררת. כל עוד איננו עושים זאת, אנו נידונים להמשיך ולביים את המצוקות העתיקות שלנו, לעתים לאורך כל חיינו. אי אפשר ''לחנך'' את עצמנו להניח לכך. זו פשוט צורה מתוחכמת של הדחקה נוספת. אלפרד אדלר היה ילד חולה רככת, חולני ומנודה חברתית (חשבו על ילד עקום-רגליים בגן ילדים אוסטרי...). הוא אילף את עצמו להתגבר על מומו הפיזי והפך לאדם בעל רצון ומעמד, ובהמשך דרכו היה סבור כי גם אחרים יוכלו לחנך את עצמם להתגבר על מומיהם, אלא שישנו הבדל עצום בין פגם פיזי מונכח לבין ייסורים נפשיים שמקורם עלום. בכך, אדלר הינו אביו-מולידו של תופעות נאציות כגון ה''מאמן'' אלון גל - וכל מי שבוחר לקדש את הממשק החברתי על פני היכרות אמיתית עם העצמי. R |
|
Mary Jane |
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
Re: השחרור מהארכיאולוגיה של הילדות
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
Mary Jane • 28 במרץ 2011
ראובן כתב/ה: ...הבעיה עם התיאוריה האדלריאנית בכללותה, היא הלהיטות אחר חינוך ושילוב הפרט במרקם החברתי, גם במחיר אושרו של הפרט והבנתו את עצמו (חברתיות על פני סובייקטיביות, בחירה חופשית על פני כוחו של הבלתי מודע). במובן הזה, התיאוריה האדלריאנית היא הבסיס לכל שיטות האימון המודרניות, על כל הרע והטוב שבהן. *** .. אשאל אתכן כך: האם אתן סבורות כי התנהגותכן המינית הינה תוצר של בחירה חופשית? האם אין בהתהגותכן המינית רמזים עבים לרקע ממנו צמחתן? בנוסף: האם אתן מוצאות כי התנהגותכן המינית תורמת או מפריעה לחייכן? *** אני סבור כי הדרך היחידה לחיות חיים חופשיים, היא להכיר את הארכיאולוגיה של הילדות שלנו, היכרות עמוקה ומשחררת. כל עוד איננו עושים זאת, אנו נידונים להמשיך ולביים את המצוקות העתיקות שלנו, לעתים לאורך כל חיינו. אי אפשר ''לחנך'' את עצמנו להניח לכך. זו פשוט צורה מתוחכמת של הדחקה נוספת. R ראובן, לא התייחסתי בתגובתי לתיאוריה האדלריאנית, על מגבלותיה ויתרונותיה המסועפים, אלא לכתבה הספציפית והדברים הקונקרטיים שנכתבו ע"י הגב' המלומדת. וכן הוספתי, בפשטות, כי לאדם אחריות לעצב גורלו והתייחסותו לעולם, בנפרד מהוריו. בנוסף, דבריי לא הכילו התנערות כוללת מהשפעות העבר על האישיות, אשר כבודן במקומן מונח. ועוד, אף טרחתי להגבילם ל'נבירה אובססיבית'- להבדיל מנבירה 'בריאה', שמביאה להיכרות עם עצמנו. בחרתי להתרכז באפיקים אופרטיביים יותר לטעמי, שעניינם הסטת מוקד הדיון אל ההווה והעתיד שלפנינו, וזאת ברוח האקזיסטנציאליזם דווקא (נאמר, פרנקל והקודמים לו מענפי הפילוסופיה האקזיסט'). באשר לטענותיך בדבר החירות והשחרור אשר חשיפת סודות העבר מקנים לנו- מה אומר ומה אגיד, ההתבטאויות שלך מאוד פרוידאניות, לרבות השיח החוזר ונשנה בדבר הדחקות וחזרתן הבלתי נמנעת. לראייתי, הצפה, הנכחה, פשפוש וכיו"ב פעלים שמטרתם לבטא חפירות ארכיאולוגיות, אין בהם תועלת לאדם המבקש לעצמו פתרון ריאלי. כלומר, גם לאחר שחשפנו את הכאב, מקורו ודפוסי ההתנהגות הנגזרים ממנו, לרוב הדבר לא מביא את המטופל לתוצאות שישנו את חייו או לאיזה שחרור מיוחל. נהפוך הוא, הדבר הוא כמו לחטט בפצע, לפעור אותו ולצפות להגלדתו תוך כדי... |
|
Mary Jane |
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
Mary Jane • 28 במרץ 2011
וכן-
במובנים רבים, בפועל, כל אותן 'הצפות והנכחות' מביאות לחזרתן של החרדות, והפעם ביתר שאת. יעידו על כך מטופלים רבים בשיטות פרוידאניות, לאקאניאניות וכו'. |
|
מUחדת |
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
מUחדת • 28 במרץ 2011
Mary Jane כתבה:
"...דבריי לא הכילו התנערות כוללת מהשפעות העבר על האישיות, אשר כבודן במקומן מונח. ועוד, אף טרחתי להגבילם ל'נבירה אובססיבית'- להבדיל מנבירה 'בריאה', שמביאה להיכרות עם עצמנו..." ראובן כתב: "אשאל אתכן כך: האם אתן סבורות כי התנהגותכן המינית הינה תוצר של בחירה חופשית? האם אין בהתהגותכן המינית רמזים עבים לרקע ממנו צמחתן? בנוסף: האם אתן מוצאות כי התנהגותכן המינית תורמת או מפריעה לחייכן?" גם אני, כמו מרי, לא מתנערת מהשפעות עברי וילדותי על אישיותי וכאדם סנטימנטאלי- לא זורקת את עברי, על הטוב והרע שבו. אני חושבת שמתישהו בגיל 20 ראיתי את אמי כאדם שהיא- ולא רק הטייטל שהוענק לה בלידתי. משהו בהתבגרות שלי גרם לי להתבונן בה מעבר למשקפי הילדות שלי ולראות את הילדה שהיא הייתה, הנערה שהיא הייתה והאשה שהיא הפכה להיות. להגיד שילדותי הייתה מאה אחוז הרמוניה הורית יהיה שקר גמור- אבל אני מבינה שהיא עשתה כמיטב יכולתה, היא לא הכירה דרכים אחרות וילדותה שלה הייתה מאוד סבוכה. ממרומי גילה היא בהחלט יכולה להבין את השגיאות שנעשו- וגם אני שגיתי המון בהתנהלות שלי מולה. אני מכירה ניצולות של אלימות מינית במשפחה (שעברו טיפולים מעמיקים וארוכים הכוללים את כל שלבי השנאה-נקמה-השלמה) שלמרות הבנתן כי הן היו קורבנות- מסוגלות לרחם על מי שפגע בהן או לפחות לא לשנוא, מתוך הבנה עמוקה כי התוקף אדם חולה וששארית חייהן תלויה בהן ולא ביד שזעזעה את העריסה. ולעניין שהעלה ראובן, עניין הבחירה החופשית: אני ואחי גדלנו באותו בית, לאותם ההורים, והבחירות שכל אחד מאיתנו עשה בדרכו שונות כל כך זו מזו, למרות ובגלל. במקרה שלי, ורק על עצמי לספר וגו- התנהלותי המינית היא בהחלט תוצר של בחירה חופשית ולא קשורה כהוא זה לרקע ממנו צמחתי, למרות שתמיד אפשר למצוא הצדקות לכל דבר ועניין (ע"ע אלו המנתחים בדיעבד את התנהגותו של מתאבד בימים שלפני הביצוע). הבחירות של אחיי- כל אחד ובחירתו- שונות מבחירתי שלי על אף שצמחנו באותה האדנית בדיוק. לא רואה במיניות שלי ומימושה כמשהו שמפריע לחיי או משהו שאני משחזרת על מנת לתקן. |
|
בטי בום(שולטת) |
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
בטי בום(שולטת) • 28 במרץ 2011
ראובן, אני ואחי גדלנו בבתי אחרים, עקב הנסיבות, גודלנו ע"י אמהות אחרות ובסגנון מאד שונה ועדיין שנינו הגענו לבדס"מ ו"נהנים" מאותן הנטיות המיניות. כך שחינוך הוא רק חלק מהמשוואה. |
|
walking dead |
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
Re: השחרור מהארכיאולוגיה של הילדות
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
walking dead • 28 במרץ 2011
ראובן כתב/ה: אשאל אתכן כך: האם אתן סבורות כי התנהגותכן המינית הינה תוצר של בחירה חופשית? האם אין בהתהגותכן המינית רמזים עבים לרקע ממנו צמחתן? בנוסף: האם אתן מוצאות כי התנהגותכן המינית תורמת או מפריעה לחייכן? R מבלי לרדת לעומקם של דברים (מאחר ואיני חושבת כי זה רלוונטי), אני מאמינה כי התנהגותי המינית הינו משהו עמו נולדתי, ולא תוצר לוואי סביבתי או חינוכי כלשהו. היא חלק ממני ומחיי, ממה שתמיד הייתי ולכן אינה מפריעה לחיי ולא תורמת להם דבר. לא בחרתי להיות כזו, נולדתי כך. |
|
Mary Jane |
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
Mary Jane • 28 במרץ 2011
בחירה חופשית...יקום האדם שפיו ולבו שווים, אשר יוכל להצהיר על חירותו, מודעותו הגמורה ואי התלות המלווה את פעולותיו. הרי ברור ונהיר, כי גם כשאנו מדמים לעצמנו חופש, מסכתות על גבי מסכתות נערמות לפני ידינו השלוחה המבקשת לממש בחירתה החופשית.
מכל מקום, נראה לי כי האדם אנוס לדמיין את חירותו ולחתור אל מימושה החלקי, בכלים האפשריים לו. |
|
פרלין(נשלטת){ש} |
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
Re: השחרור מהארכיאולוגיה של הילדות
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
פרלין(נשלטת){ש} • 28 במרץ 2011
***
אני סבור כי הדרך היחידה לחיות חיים חופשיים, היא להכיר את הארכיאולוגיה של הילדות שלנו, היכרות עמוקה ומשחררת. כל עוד איננו עושים זאת, אנו נידונים להמשיך ולביים את המצוקות העתיקות שלנו, לעתים לאורך כל חיינו. אי אפשר ''לחנך'' את עצמנו להניח לכך. זו פשוט צורה מתוחכמת של הדחקה נוספת. אני מסכימה איתך. אבל יש הבדל גדול מאוד בין הכרות עם הסיפור של חיינו לבין נבירה בו. ויש משתנים נוספים. (כבר כתבתי את זה פעם...) כלומר, המשתנים שמשפיעים על מי שאנחנו הם לא רק יחסינו עם הורינו. גנטיקה, תזונה, צריכה של פורנו בגיל צעיר, הפרעת קשב וריכוז, בעיות תחושתיות שונות, אספרגר, רגישות קיצונית למגע, תת-רגישות למגע, כל אלה יכולים להשפיע על הנטייה הבדסמית. אתה מספר כל הזמן את אותו סיפור (ולא רק אתה. התרבות שלנו.)זה לא רק מעייף, זה גם מעציב ומקומם. יש משהו פתולוגי בבחירה הזו לספר את הסיפור רק מזווית אחת, לא משנה כמה הזווית הזו מרתקת ומרגשת, היא רק זווית אחת. אני תמיד סקפטית לגבי תיאוריה אחת שנותנת את כל התשובות. בדרך כלל שרלטנים יאחזו בכזו. אני לא אומרת שאתה כזה, כי אתה לא מטפל (אני מקווה!), אבל שים לב איך זה מצטייר. |
|
ראובן |
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
''לספר את אותו הסיפור''
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
ראובן • 28 במרץ 2011
התגובות האחרונות מאלפות בכנותן,
ברצוני להתייחס לדבר ש'פרלין' העלתה, שאני ''מספר כל הזמן את אותו הסיפור''. הסיבה לכך פשוטה: אנו כותבים באתר סאדומזוכיסטי ולכולנו יש צורך וניסיון ביחסים כאלו, חרף הרקעים השונים מהם הגענו. לפיכך, אני בודק את הנסיבות האפשריות הגורמות לנו 'לספר את אותו הסיפור'. אנחנו המיעוט שבמיעוט - משום שאנו ''גם'' מרשים לעצמנו לעסוק ביחסי שליטה ו''גם'' לכתוב עליהם בגילוי לב. הרוב הינו 'דומם' ומורכב ממספר מעגלים: אלו המודחקים; אלו שהם 'טיפה קינקיים'; אלו העוסקים ביחסי שליטה אולם בסודי-סודות וכו' (יעיד מספר הצפיות בשרשור לעומת מספר המגיבים). רוב האנשים אכן תוהים ורוצים לבדוק את מקורות העדפותיהם, או למצער, מסתפקים בהסברים מיסטיים להעדפותיהם, כגון ''נולדתי מלכה'' או ''אני שולט מלידה'' או ''זה מדליק להיות קינקי/ת''. גם אנו, המנוסים והמילוליים יותר, ממשיכים לבדוק את עצמנו ולתהות על קנקנינו (אחרת אף אחד לא היה כותב/מגיב באף פורום, ובוודאי שלא בלהט כזה). לכן אני אומר, חובה עלינו להמשיך ולבדוק, להעשיר ולשתף בידע שיאפשר היכרות טובה יותר עם ''העצמי האמיתי''. *** ידע הנוגע ל'אני האמיתי' שלנו כרוך בכאב רב. ההיזכרות הרגשית הינה מאמץ ששכרו המיידי הינו כאב וזעם. נכון גם כי יש מחלוקת עולמית לגבי טיפול דינמי (הגישה הפרוידיאנית) - משום שטיפול זה אכן מסוכן למערך הנפש, היות והוא כרוך בפירוק מגננות ומנגנוני זהות אשר טופחו במשך שנים, ואין כל ערובה כי טיפול שכזה יניב פירות מלבד עוד זעם ותסכול. אלא מה, נפלה בחלקנו ה'זכות' להיות בעלי נטיות סאדומזוכיסטיות. אני מאמין כי יחסי שליטה הינם ביטוי אסתטי ומעודן (Sublimated) לזעם ילדי עתיק. בהתנהגויות המיניות שלנו, ובמיוחד ביחסי שליטה, ישנם שפע של רמזים למקורותינו הרגשיים. אנחנו תמיד 'מספרים את אותו סיפור', ובהקשר של יחסי שליטה, האקטים החביבים עלינו מעידים עדות מובהקת (אם כי מוצפנת) על תבניות ומצוקות רגשיות עתיקות. כך למשל, חיבתי המובהקת להשתקה אירוטית (גאג, מחוך לשון, הגבלות דיבור, אילוץ הנשלטת לגמור/לכאוב בשקט וכו') - נדרשו לי כ- 20 שנים של עשייה בתחום, למידה וטיפול, על מנת להבין כי מדובר בביטוי מוצפן לזכרון עתיק וקשה, מגיל 5, בו אני מנסה להביע מצוקה ואבא שלי צורח ''befogja a szajat'' (מהונגרית: סתום את הפה!), ואמי אינה אומרת דבר ובכך מחזקת את עמדתו (בנוסף: כך נתבררה לי התבנית, בה אבי הינו ''הרודף האהוב'' ואמי הינה ''משתפת הפעולה''). ההיזכרות הרגשית הינה עבודה קשה ושכרה מועט, אולם רק באמצעותה אנו יכולים לעצור את מעגל שחזור הטראומות (אקטים סאדו-מזוכיסטיים הינם סוג של שחזור מבוים). חשוב מכך: רק באמצעות היזכרות רגשית, אנו יכולים למנוע את השכפול של הטראומות העתיקות שלנו, לאהובינו וילדינו. גם אבא שלי בוודאי התלונן בילדותו, כאשר אמו הכריחה אותו להמשיך לתרגל את נגינת הפסנתר, במקום לרדת ולשחק עם ילדי השכונה בכדור... והרי אמו השתיקה אותו באותן מלים איומות ממש. *** ההיזכרות הרגשית מאפשרת לנו חופש בחירה. לאחר ההיזכרות, אמנם באים שלבים קשים (לפי סדר: זעם, כעס, עצב, חוסר אכפתיות, הבנה, קבלה), אך בתום מסע הייסורים, הטראומות הופכות לזכרונות, ואנו יכולים להמשיך וליהנות מהפירות של אותם זכרונות, אולם כבר איננו חייבים לפרוק את האגרסיות הכרוכות בהם על האנשים סביבנו או על עצמנו. כיום אני יכול ליהנות מהשתקה אירוטית, אבל לא אשתיק את אהוביי או אנשים אחרים, ודווקא אעמוד על זכותם להביע את רגשותיהם, גם אם הדבר אינו נוח לי. מי מכן תוכל לספר על אקט של שליטה שהיא אוהבת, והפרשנות שלה לצורך באותו אקט? גם אם לא, תודה גדולה על גילוי הלב, R |
|
שוסי |
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
Re: המלצות קריאה
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
שוסי • 28 במרץ 2011
ראובן כתב/ה: מיקל,
תודה על המלצת הקריאה, שהינה כה רלוונטית כאן. למרבה הצער, פה לא מדובר בעשרה ימים - אלא בפרקי חיים שלמים, בהם אנשים כלואים בתוך החיים הבדויים והמשעממים שלהם. חמור מכך: הם לא מעוניינים לצאת מהם ומוקיעים כל רעיון המחריד אותם מרבצם. לא קראתי את ה''הפטמרון'' אולם אקרא בקרוב. יחד עם ''המזוודה'' ל-דובלטוב, הוא יהווה אתנחתא אביבית-ספרותית נהדרת. כעת, אמליץ לך על ספר של קלווינו: ''טירת הגורלות המצטלבים'' - כמו ה''הפטמרון'', ספר זה עוסק במפגש אקראי בפונדק ביער, שם מספרים ה'אורחים לרגע' את סיפוריהם העגומים זה לזה. סביר להניח כי קלווינו 'שאל' את המוטיב הזה מהספר עליו המלצת, אלא שהוא שיכלל את המשל: ב''טירת הגורלות המצטלבים'', אורחי הפונדק אילמים ונאלצים לספר את סיפוריהם באמצעות חפיסת קלפי טארוט. גם כאן, באתר הכלוב, רוב האנשים חולקים אילמות רגשית, אלא שבניגוד לדמויות בספרים המוזכרים, אין להם עניין להיחלץ מאילמותם זו. ב''כבוד ורעדה'' (אמלי נותומב), R נ.ב Perplexed, הרצון שלך לקבל ממני 'מנת כאב' הינו משעשע ונוגע ללב. להזכירך, מזמן כבר איני אדונך. כעת יש לך אדון נשוי האחראי על צרכיך המזוכיסטיים. בפגישתך הדו-שבועית הבאה איתו, נסי להביע בפניו את צרכיך. בנוסף, קשה לי להתייחס ברצינות להפרכה המלומדת שלך - ולו משום שהפרכות מלומדות אינן יכולות להכיל שגיאות כתיב. יחד עם זאת, אשתדל להשיב לך מלחמה שערה בפרסומי הבא. עד אז, אם רצונך ב'מלחמה שארה', נסי אצל זו שאינך מסוגלת לקרוא לה 'אמא'. אוי אתה אדיוט. perpl-על הטקסט המחליא לעיל,אני חושבת שכדאי לך לפנות לכלובי. |
|