יש נשים שאוהבות לאנוס?

אני לא מסכימה שפמדום הוא אך המצאה של גברים, ולו מן הסיבה שההגדרה הזו יורה בלב ליבו של רעיון הפמדום. הפמדום הוא שדה רחב של רעיונות ומחוות, שנוגע לשליטה נשית. אפשר לומר כמובן שלגברים מסויימים יש פנטזיה בקשר לביטויים פמדומיים, לצרכים של אישה שולטת ולרצונותיה של אישה שולטת. עם זה אני אסכים, אבל אתעקש שוב ושוב על כך שבין זה ובין פמדום הקשר הוא מקרי לחלוטין.

אני גם לא מסכימה עם זה שהפרקטיקה הפמדומית מוגדרת היטב מאז מאזוך. אני כן אסכים שמתקיים מבנה גברי מזוכיסטי מהסוג שעולה ומוגדר ע"י מאזוך. אלה דברים שונים ואין לבלבל בניהם.

אני מתעקשת שיש פמדום, וישנן נשים שזקוקות לשליטה נשית. אני מתעקשת שיש נשים שללא המבנה הבדסמי הפמדומי, התקשורת שלהן והאהבה שלהן היא חלקית וחסרה. אני מתעקשת על כך שכל אישה ואישה כזו, או כל קבוצת נשים כאלה, תגדרנה את הפמדום ותפיח בו חיים בהתאם לצרכיהן ותאוותיהן. אני מתעקשת ששליטה נשית היא שליה שנתונה בידה של האישה השולטת.

ואני מבינה שההגדרה שלי כל כך חדשנית לקהל רחב של גברים כאן. לצערי הרב.

אתה מבין, אם נקבל את ההגדרה שלך, נצטרך 'לסגור את הבסטה' וללכת הביתה. מה שאתה אומר זה שישנן נשים ש"מסכימות לעשות דברים" בשביל הגבר שהן אוהבות. שזה בסדר גמור, אבל מה בין זה ובין פמדום? אני לא יכולה אפילו להסביר עד כמה זה מתסכל להסביר שוב ושוב את המובן מאליו: שליטה נשית היא שליטה של אישה על גבר או אישה מכוח רצונה, צרכיה ותאוותיה. אי אפשר להגדיר שליטה נשית ע"י הפנטזיות הגבריות, זה אוקסימורון פשוט. והגרוע מכל - דווקא אלה האחרונות הן "מלכות אמיתיות"..

אני חושבת שנשים "לא מתלהבות מהתפקיד", כי לשלוט זה לא "תפקיד", אלא תחושת חופש מדהימה. כזו שמאפשרת לבנות בועה בה אותה אישה היא כל יכולה, ואילו הנשלט נמצא שם להעצים את תחושת החופש שלה, הגירוי שלה (לפעמים הגירוי שלה מעצמה דרך העיניים שלו שמוטרפות מגירוי), היכולת שלה להשפיע עליו, לגרום לו לעשות דברים על מנת להראות לה עד כמה הוא מסור לה/אוהב אותה/מעריץ אותה/ מחוק בגללה.

וכן, גם להשתמש בו, במשאבים שלו, במראה שלו, בגוף שלו ואפילו בהומור, בידע ובנימוסים שלו. זה אפילו לא נעצר כאן, כי הוא יכול להרגיע בתוכה חרדות נטישה שונות, צורך להוציא אגרסיות, ואפילו צורך בהזדהות. זה יכול גם לספק לה צורך לטפל בו, ללמד אותו, לענג אותו, לשייך אותו אליה באלף דרכים. זה יכול גם להגיע למקומות מאוד אינטימיים, להבטחות בהתנהגות, לחשיפה הדדית או חד כיוונית, כפי ששליטה מאפשרת ועוד.

זה עולם מלא, קסום ופנטסטי. אני יודעת שזה עולם שמתקיים. מנסיון אמיתי ולא קקיוני. היא לא צריכה להיות "מלכה", אלא יכולה להיות אדם מרובד, מורכב ואהוב שמוסרים לו שליטה. שמתמסרים לו באמת, שמראים לו עד כמה הוא חשוב, ועד לאן מוכנים ללכת למענו ובשבילו. עד כמה הוא רב השפעה, גם מנטאלית, גם פיזית/מינית/ווטאבר.

לדעתי זה מה שמביא נשים לכאן. לא "מה שמצופה מהן". באמת מרגש שנשלטים מהסוג הזה מוכנים לתת טייטל בומבסטי, והבטחות בומבסטיות לא פחות, רק כי זה מגרה להם את הזין.
במקרים כאלה פשוט צריך לאונן אותם פעמיים שלוש, ואז לבחון את האמירות הבומבסטיות האלה.
לא יאמן עד כמה זה עוזר. (:

נשים כאן מגיעות למחילת הארנב של עליסה, לארץ הפלאות, בה הן כל יכולות, ואז הן מבינות וכועסות, ולדעתי קצת בצדק. מציעים להן מלכות ואיצטלה של כל יכולות, אבל בפועל מתבקשות כאן שפחות-פנטזיה. יש שקר מכוער או לפחות חוסר מודעות מובנה במי שמציע את הדיל המעאפן הזה: "תעשי בי מה שאני רוצה, ובתמורה אני אסגוד לך, כי זה עושה לי ריגוש מיני."

וזה באמת על קצה המזלג, כי העומק הנפשי והמיני שפמדום יכול לייצר, הוא אולי אינסופי. יש בו מכשירים מקלפים, מכשירים מעצימים, מכשירים שמייצרים התניות, מכשירים שקושרים ומכשירים שמאפשרים ללמוד לבטוח. ויש עוד אלף מכשירים, אלף תאוות, אלף ריגושים שלא התחלתי לגעת בהם. אולי צריך לחשוב קצת לטווח ארוך ולאפשר לפמדום אמיתי להיבנות מבלי לצייר את המתווים המגבילים של הפנטזיה הגברית, ולהריץ בתוך אותו מתווה "מלכות אמיתיות". (:

מקווה שזה ענה לך. (:

פרשת כאן תיאורייה מעניינת. לי רק נראה שהמציאות קצת אחרת. לו המציאות היתה במקצת דומה למה שאת מתארת, לא היית מוצאת כאן נחיל נשים בשנות העשרים שלהן המכנות עצמן ׳שולטות׳ והמחפשות סמרטוטים שהפרוטה מצויה בכיסם על מנת שיממנו את גחמותיהן שאינן ידועות אף להן עצמן, אלא מגוון של קשרים מעניינים בין גברים לנשים מסוג שתיארת, שהשליטה הנשית הינה חלק מהותי מחייהם. איפה כל האנשים האלה? ובמיוחד, איפה כל הנשים האלה? למה אינן קיימות? איך זה שהדגם שנוצק כאן, ולא רק כאן -- של פמדום, הוא כל כך שונה מאיך שאת רוצה לראות אותו?

את כואבת על כך שהביטוי הנפוץ ביותר של פמדום הוא פנטזיה גברית המבקשת לעצב לעצמה בובת-מלכה, איזו מן נימפה קסומה ומתנשאת נעולה במגפיים ואוחזת בשוט. לעובדה הזו, שאת סיבותיה יש לחקור במסגרת הסוציולוגיה של הבדסמ, יש חשיבות מכרעת. נסי לחשוב רגע מדוע זה כך ולא אחרת. מדוע באמת לא רואים יותר התהוויות של קשרים מהסוג הנאצל שתיארת, בו שני הצדדים באים מתוך כנות, מתוך עניין משותף ותשוקה הדדית למצות מערכת יחסים בה הגבר נשלט על ידי האשה.
הסיבה היא לדעתי, שמהר מאד הצד הנשלט מבין שבשום שלב של ההתקשרות הקסומה הוא לא היה באמת מועמד רציני להיות האיש העיקרי בחייה של השולטת עמה בא בקשר. כיון שאנו משתדלים לעסוק כאן רק באנשים רציניים, כנים והוגנים, המחפשים בכל ליבם קרקע פוריה להנביט את זרעי תשוקתם הקסומה, עלינו להניח כמובן מאליו שאנשים אלה מבקשים לתת משמעות אמיתית לחייהם - לא עוד סשן פה, סשן שם, ובטח לא מימון מסעות קניות וכד׳, אלא מבקשים הם קשר עמוק, רגשי, שיביא קץ לחיפוש המתיש אחר אותה נפש אחת בעולם שמבינה אותם לגמרי לגמרי, שבחיקה אפשר להניח את הראש ולעצום את העיניים ולהרגיש בטוחים. *זה* העניין, לא כל קרקושי השוטים והמגפיים והמסיבות והדיבורי סאדו בצ׳ט. אבל מה שקורה בפועל הוא שחלק נכבד מהנשים האלה שמעוניינות בפמדום, כבר בחרו את האיש העיקרי בחייהן, אבל האיש בו הן בחרו בכלל לא מעוניין בפמדום, וזו בעייה. זו בעייה כי הפמדום הוא חלק מהן והן זקוקות למימושו. זו בעייה, כי בדסמ קשור למיניות. זו בעייה, כי אנחנו עדיין חיים בחברה בה הזוגיות מקודשת ומהווה ערך כמעט עליון, שלא רק מכתיב לנו מונוגמיות כמצוות - עשה ממדרגה ראשונה, אלא גם מעצב את תחושותינו ומכונן את הבחירות שלנו שלכאורה אנו עושים כי אנו חופשיים לעשות כן, אבל למעשה החופש הזה אינו כה שלם כפי שחלקנו חושבים. וכל העניין הזה מכניס המון דיסוננס למערכת כאשר השולטת מצפה מהנשלט לקבל את קיומו של ה״אחד והיחיד״, ולהיכנס לתוך מקום משני עוד לפני שבכלל היתה לו הזדמנות להוכיח את עצמו.

מעניין שכבר ב״ונוס בפרווה״, מיד בעמודים הראשונים, מכריזה וונדה שהגבר היחידי שהיא יכולה להיות איתו זה הגבר שיוריד אותה על ברכיה, ובמקומות אחדים לאורך הסיפור, מקפיד מאזוך להזכיר לנו - דרך מלים שוונדה אומרת -- שסוורין לעולם לא יוכל להיות הגבר של וונדה. אז מי כן? היווני היפה, זה שמחזיק בשוט, רק הוא ושכמותו יכול להיות הגבר של וונדה. (מזכיר קצת את הנשלטת הנרצעת שעובדת בתור מלכה בתשלום) . זאת אומרת, כבר מאזוך מסביר לנו באופן מאד ברור שאפילו כאשר שני הצדדים מצהירים על אהבתם, והתשוקה היא הדדית, ויש עניין להיות ביחד - אפילו אז אין שום תוחלת לקשר הזה.

אני חושב שברקע של הכל, מאחורי הדברים, מצויה ההכרה הזו שמקשר פמדומי שום דבר טוב לא ייצא. זאת אומרת, אי אפשר לבנות על זה יותר מדי, ובוודאי שהגבר לא יכול לצפות לבלעדיות. הוא לא היה יכול לצפות לכך ב״ונוס״ של מאזוך, והוא לא יכול לצפות לכך היום. ההכרה הזו משותפת הן לנשים והן לגברים. הנשים מבטאות אותה על ידי כך שמראש מתייחסות לגבר כאל איזשהו תוסף תזונה לנפש המינית שלהן, המשלים את מערכת היחסים ה״רצינית״ שלהן, שאו שיש להן כבר או שהן שואפות אליה במקום אחר. הגברים,מרגע שהפנימו את אפס-אפשרותו של העבד להיות גבר ובן-זוג, מבטאים את אותה ההכרה על כך שהם שבים להיות אוחזי השוט, מכתיבי התנאים, מעצבי התפאורה.

זה לא שהם באו ככה לכתחילה, בכוח יקרה.