לכל הלוחמים שם בדרום..

אקטואליה

המלט • 13 בינו׳ 2009

בהמשך לדברים שכתבתי קודם על המשפט הבינלאומי, הרי ידיעה שנתקבלה זה עתה:


ארגוני-זכויות-אדם-אבל-רק-אם-הוא-ערבי עתרו לבג"ץ בשבוע שעבר בטענה שצה"ל
מפר את החוק ההומינטרי הבינלאומי. צה"ל השיב לעתירה, כי "לא נכון. זה הם שמפרים את החוק".
למיטב ידיעתי, צה"ל צודק.


http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/839/799.html?hp=0&loc=2&tmp=4164

*תגידו !@!

להבה חשופה • 14 בינו׳ 2009

האם אתם מודעים לכך, שבעת כתיבת תגובותיכם, חברים שלכם מהכלוב נמצאים במילואים?!

בזכותם, כן גם בזכותם. יש לכם את השקט לכתוב את אשר כותבים?.

חברים \ קליקות זה לא רק למסיבות \ BDSM.

הלו, תתעוררו כבר.

יש עת וזמן לכל דבר.

*המלט, קראתי את כל אשר כתבת . "שאפו"!!


בברכת חזק ואמץ לחיילי צה"ל.


להבה חשופה.!@!

15 שניות (תודה ללי-אורה)

בלוסום​(לא בעסק) • 14 בינו׳ 2009

הנה קליפ מעולה שראיתי בבלוג של לי-אורה:

http://www.youtube.com/watch?v=xyYsFLttmX8&feature=related

מייפל​(לא בעסק) • 14 בינו׳ 2009

מתוך הבלוג של תומר פרסיקו באתר "רשימות".

עם בפוסט-טראומה

לי המבצע הנוכחי בעזה נראה ומרגיש כמו ניסיון אחרון לאשר לעצמנו את את עובדת הישרדותנו. את עצם חיינו. ראשית הרצון העצום, שהוא כמעט ערגה, "לנצח". אליו נלווים העיוורון למחיר שמשלם הצד שני, הנכונות להקריב הכל כדי שצה"ל ייראה טוב (את שגרת החיים בדרום, את האתיקה העיתונאית, את האמת, את המוסר), הזעם המטורף על כל מי שחושב ומעיז לומר אחרת, והתפילה, והמתח העצום, ש"זה סוף סוף יילך לנו", שהפעם "נצליח".

כשאני בוחן את תגובותי, כמו גם תגובות האנשים שסביבי, למבצע בדרום, הולכת ושוקעת בי ביתר שאת ההכרה שהעם הזה כולו סובל מסינדרום פוסט-טראומטי. כי מה שהולך כאן מבחינה נפשית הוא הרבה יותר ממבצע מקומי נגד ארגון טרור. מבחינה נפשית יש הרגשה של ארמגדון, של מלחמת יום הדין, של מלחמה על עתיד העולם בין בני-האור לבני-החושך.

עופר שלח, מהפרשנים הבודדים שעושים רושם של בני-אדם, כתב אתמול:

אני מסתכל בטלוויזיה בתמונות החיילים, הלוחמים עכשיו בעזה. אני שומע את המילואימניקים המתכוננים לפעולה. פניהם אינם שונים מהפנים שהיו לנו אז: צעירים, רוצים לעמוד במבחן, מסתירים את הפחד מאחורי גאוות יחידה. אבל הרטוריקה שמלווה את "עופרת יצוקה", מבתי זייתון ועד לדפי העיתון, אחרת לגמרי: היא מתייחסת לאויב באופן אישי לחלוטין. יש בה צדקנות, הצדקה מוחלטת של כל מה שאנחנו עושים בשם ההגנה על עצמנו, לפעמים - בעיקר בצד האזרחי - כמעט היסטריה.

כן: היסטריה זאת המילה. יש כאן טירוף שכולל פחד עצום מהפסד, כלומר מעוד מערכה שמסתיימת לא בניצחון "מזהיר" (כמו זו הקודמת בלבנון), ויש כאן ששון-קרב של עיניים דלוקות מתאוות השמדה, ויש כאן לב שמרקד בקרבנו על כך שהנה, סוף כל סוף ואחת ולתמיד – הראנו להם.

ונראה לי ברור שהתשוקה "להראות להם" היא יותר מכל התשוקה להראות לנו, להוכיח לעצמנו שאנחנו חזקים, שלא נושמד, שלא נאבד, ש"לעולם לא עוד", ש"עם ישראל חי". לכן גם המבצע המוגבל הזה מכונה כבר מתחילתו "מלחמה" – כי כל כך חשוב לנו לנצח בעוד אחת כזאת, כמו פעם, כשקרקסנו לבדנו את "כל צבאות ערב". כך שגם אם מדובר בצבא החזק במזרח התיכון שפועל נגד ארגון טרור המצוייד באופן הבסיסי ביותר, לא נוותר לרגע על התפיחה על השכם או על החזה, נסחט כל טיפת מיץ מהלימון הזה כדי להזין בו את האגו החבול שלנו, ולשכך איתו את חרדת הקיום ההיא.

ואולי לכן גם מתנדבים תושבי הדרום בחדווה רבה כל כך לשמש בשר תותחים כל עוד (ורק כל עוד) הצבא "עובד". כי מה שחשוב יותר מכל איננו שגרת החיים או איכותם, גם לא הדיוקן מוסרי שלהם, אלא הוודאות שהם ימשכו. מה שחשוב הוא לא לסלק את הרקטות, אלא את תחושת חוסר הביטחון באשר למידת שרידותנו. מה שחשוב הוא שנדע שאנחנו חזקים יותר מהם.

כי מה שרודף אותנו, אפשר להעריך, הוא אותו ניסיון נחוש שאכן כיוון להשמיד ולאבד את העם הזה באירופה לפני שבעים שנה, כשאכן הוא היה חלש ופגיע. השואה – מילה שהפכה לאינסטנסיה מטאפיזית – נושפת בעורפנו כל הזמן, ואנחנו חייבים כל הזמן להמשיך לברוח ממנה. המנוסה הזאת מתישה, ומכאן הרצון הבאמת אותנטי של רבים להגיע לשלום, או לפחות לשלווה, להגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה.

אבל המנוסה הזאת היא גם חלק מאיתנו, וכדרכם של שינויים כאלה גם זה כרוך באבדן זהות, מעבר לכך שהוא מלווה בכל החששות המובנים מאליהם. ואם היה סיכוי לעשות זאת, זה היה אולי אי שם לפני יותר מעשור, עם רבין, ואחריו עם פרס, כאשר רוב רובו של העם היה באמת מוכן לחלק את הארץ. האם זה היה מביא שלום? זו שאלה אחרת. אבל הנכונות היתה שם, הנכונות לנסות להרפות מהעבר, להסתכל הלאה אל העתיד, להיות נדיבים, להתפשר. אבל אז באו פיגועי ההתאבדות ואותו רצון קיפל את עצמו כמו צב מפוחד והתבצר מאחורי שריון קשקשים.

מאז הדברים הלכו והתדרדרו, בשני הצדדים כמובן. ועל כל הקצנה שלהם, אנחנו נקצין מצדנו, ולהפך. כמו קופים שאוחזים במזון שבמלכודת, לא נרפה מדרך הכוח, אפילו במחיר מותנו. אנחנו פשוט מפוחדים מכדי להרפות. ודרך הכוח טובה מאוד בלשכפל את עצמה, בעיקר כשגם לצד השני יש את הטראומות שלו, ואת המצוקות שלו בהווה כמובן. וכך אנחנו מחליפים את הפתח בחמאס, ואת החמאס אולי נחליף באל-קאידה או אירן, ופחדינו הגדולים ביותר אכן יתגשמו, ומולנו אכן יעמדו אויבים שרוצים רק להשמיד אותנו, כך שנוכל אנחנו לנסות להשמיד אותם. נמחה את זכר עמלק מעל פני האדמה. הכל כדי שסוף סוף, כך או כך, יתקיים מצב בו אין בעולם אף אחד שרוצה להשמיד אותנו.

למצב הזה אנחנו מייחלים יותר מכל. בגלל אותה הטראומה. כי אם זה לא העניין, למה שלא נדבר עם החמאס? למה לא להגיע איתם, ישירות, להסכם הפסקת אש? האם לא חיינו לצד מדינות אויב בעבר? האם מצריים של נאצר לא התיימרה למחות את ישראל מעל למפה? האם לא חתמנו איתה על הסכמי הפסקת אש? אבל כיום, אולי בגלל רצף הכשלונות מאז ששת-הימים, אולי בגלל אובדן צדקת הדרך, אנחנו לא מוכנים. לא בגלל הסכנה, אלא בגלל שמרתיחה אותנו המחשבה שישב לידנו מישהו שאומר בגלוי שהוא רוצה להשמיד אותנו. זה מה שמפריע לנו. מה שאנחנו פשוט לא מסוגלים לסבול. זה, לפחות, מה שאני רואה בי עצמי, ומה שנדמה לי שאני רואה סביבי. המבצע הזה על כן הוא לא על "הבאת שקט לדרום", ואפילו לא על מחיקת הטראומה של מלחמת לבנון השניה. הוא בסך הכל עוד ניסיון להתמודד עם חרדת הקיום שלנו.

רפאל • 14 בינו׳ 2009

בישראל פועל רוצח סידרתי כבר 8 שנים. הוא נוהג לחטוף נשים שחורות שער, לקשור אותן, ובעזרת מקדחה - לקדוח בהן חורים בכל הגוף (כן, גם באיבר המין), עד שהן מתות. אפילו בראש הוא קודח להן. פשוט דוחה. בעיתונים הוא קיבל את הכינוי "משה הקודח". ב8 השנים האחרונות הוא רצח בדרך זו 20 נשים. 20 נשים, ושירותי הביטחון לא עשו דבר של ממש. חוצפה. 20 נשים נקדחו ללא רחמים, והגברים שמפקדים על שרותי הביטחון בישראל המשיכו לשתות אספרסו עם קצפת ועוגיה בצד. (מעניין אם הם היו ממשיכים לשתות להם אספרסו בשקט אם היתה איזו רחל שקודחת להם בזיין. אבל נניח לזה לרגע.)

כבר כמה פעמים עלו על עקבותיו של משה הקודח, אבל בסופו של דבר הוא התחמק. ויש לציין שתמיד - בשיטות זולות ונלוזות. אתמול התקבל מידע מודיעני שמשה הקודח נמצא במסיבת הומוסקסואלים, שהתקיימה באחד המועדונים שבתל-אביב. (כבר מזמן חשדו כי הקשיים, שמהם הוא סובל, בייצירת קשר אינטימי עם נשים, לא הובילו אותו רק לרציחות קדחניות, כי אם גם לאורח חיים הומוסקסואלי-נהנתי.) הפעם הוחלט שלא לנסות לתופסו בדרכים שגרתיות, שברוב שפלותו הוא תמיד מתחמק מהן, אלא לעשות את מה שצריך, ולהחזיר לנשות ישראל את ביטחונן. הוזנק F16 ופצצה של 1 טון הופלה על אותו מועדון, שמשה הקודח הסתתר בו ברוב עליבותו. בצה"ל מדווחים על פגיעה מדוייקת במטרה. כמו כן, נעשו כל המאמצים שלא לפגוע בחפים מפשע ששהו במקום. 48 ההומוסקסואלים שנהרגו כתוצאהה מן ההפגזה, כולם על אחריותו של משה הקודח, שברוב אפסותו השתמש בהם כמגן אנושי. בהצ"ל לא פוגעים בכוונת תחילה בחפים מפשע. אבל יש גבול לכל תעלול, ואי-אפשר עוד להבליג כשנשים תמימות נשחטות כך באמצע היום (כלומר, נקדחות).

בום בום. עציץ. בום. עציץ עציץ. בום בום בום. תנו לצה"ל לנצח. עציץ. בום בום. עציץ. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. בום בום בום. עציץ. אספרסו ועוגיה בצד. בום.

דוגמה מצויינת, מייפל.

המלט • 14 בינו׳ 2009

אני רוצה להשתמש בקטעים נבחרים של תומר פרסיקו * כדי להדגים שוב מהו דיבור שמאלני יוצר
מיתוסים וכיצד נוצרת דינמיקת ההתלהמות בצד המתקשה להכיל את הדברים הקשים הנאמרים
כלפיו. כדי להמחיש את התפתחות הדינמיקה המתלהמת, השתמשתי בשלושה צבעים:

ירוק - המתלהם בהתהוות עדיין רגוע.
כתום - המתלהם בהתהוות לוקח ללב.
אדום - יהיה ברור מההקשר.


פרסיקו: "לי המבצע הנוכחי בעזה נראה ומרגיש כמו ניסיון אחרון לאשר לעצמנו את את עובדת הישרדותנו"

מתלהם בהתהוות: הממ. באמת? אתה באמת חושב ששישים שנה לאחר שניצלנו
מתופת ההשמדה, הקמנו מדינה, בנינו, סללנו, לחמנו, ניצחנו, הפסדנו, יש לנו עזריאלי והייטק --
פצצות אטום וצבא חזק ומאומן - האם אתה באמת חושב שאנו זקוקים לאישורים נוספים, ועוד בדרך
של הפגנת יתרוננו הצבאי הברור על פני חמאס?

2. "הזעם המטורף על כל מי שחושב ומעיז לומר אחרת".

מתלהם בהתהוות: אני באמת מזדהה עם התחושה שלך. כמה מהחברים הטובים
ביותר שלי מרגישים בדיוק כמוך. בהחלט קיים זעם כלפי מי שנתפס כמעדיף את אנשי עזה באופן
גורף על פני אנשי שדרות. הסבר מפורט לסיבת הזעם תוכל למצוא בפוסטים קודמים בשרשור זה.


3. פרסיקו: " ..שהעם הזה כולו סובל מסינדרום פוסט-טראומטי."

(דוגמה לדיבור המנסה ליצור מיתוס. לא יתפוס, לדעתי)

מתלהם בהתהוות: (מגרד בפדחתו שניה כדי להבין מה נאמר) מה אתה אומר בעצם, שהעם
כולו סובל מרגישות-יתר שנגרמה לו כתוצאה מטראומה איומה, ושרגישות היתר הזו היא סיבת
המאורעות? ואולי אתה סובל מרגישות-חסר לסבל ריאלי יומיומי? נורא קל לשבת
בשדרות רוטשילד ולהגיד את המילים האלה. התעוררת פעם מבום באמצע הלילה שאתה מדבר
איתי עם סינדרום פוסט-טראומתי?

4. פרסיקו: "כן: היסטריה זאת המילה. יש כאן טירוף שכולל פחד עצום מהפסד"

(שימוש שני בשורש ט.ר.ף. דוגמה טובה המראה כיצד הדיבור נגוע במיתוסים
קודמים שהושרשו בעבר. המיתוס השמאלני לפיו הוא הקול השפוי, ואילו המתנגד
לדעתו הוא מטורף).


מתלהם בהתהוות: אני ממש לא מסכים עם זה. למעשה, אני חושב הפוך. בהשוואה
להרבה מדי אופרציות צבאיות בשנים האחרונות, אני מזהה בהתנהלות האחרונה קור רוח, שיקול
דעת, זהירות מקסימלית. ומי לא פוחד להפסיד? אתה לא פוחד להפסיד?


5. פרסיקו:" ויש כאן ששון-קרב של עיניים דלוקות מתאוות השמדה, ויש כאן לב שמרקד בקרבנו על
כך שהנה, סוף כל סוף ואחת ולתמיד – הראנו להם"

(רטוריקה שמאלנית במלוא עליבותה. הכותב נזקק למיתוסים הישנים, המחליפים את מה שנתפס
ע"י הרוב כהגנה עצמית בתאוות השמדה וששון אלי קרב. הכותב אינו מתבונן במציאות ומנסה
לנתח אותה. בשום מקום אין התייחסות לעובדה שמאות אלפי אזרחים של ארצו מותקפים. הוא בא
עם מילים מוכנות ראשונות. עם פתרון מוכן מראש, שלא פותר שום בעיה.)

מתלהם בהתהוות: (נעלב באופן אישי מהרטוריקה השמאלנית) סליחה?! עיניים
דלוקות מתאוות השמדה?! מי בדיוק רוצה להשמיד את מי?! למי יש אמנה שקוראת להשמיד את
הציונים?!

6. פרסיקו: "ואולי לכן גם מתנדבים תושבי הדרום בחדווה רבה כל כך לשמש בשר תותחים כל עוד
(ורק כל עוד) הצבא "עובד".

(המלט: כאן גם אני איבדתי ענין בדבריו של פרסיקו. רשות הדיבור למתלהם בהתהוות)

מתלהם בהתהוות: חתיכת זבל. חנון שמאלני שיושב בבית קפה בשדרות רוטשילד בתל-
אביב עם האספרסו שלו, וקורא לבני עמו 'מתנדבים בחוודה לשמש בשר תותחים'. הלוואי שאמא
שלך תחטוף קסאם בסלון, זבל.

7. פרסיקו: "כמו קופים שאוחזים במזון שבמלכודת, לא נרפה מדרך הכוח, אפילו במחיר מותנו"

(המלט: אני מוכן לתת לו ליהנות מהספק שהוא לא משתמש במילה קופים כמסמן לקריאות הגינוי
המאפיינות את האיסלאם הקיצוני. אני מוכן להאמין לו שנפלט לו 'קופים', שהוא לא התכוון לגנאי. אני
מסוגל להכיל אותו, ומוכן לדון איתו ארוכות על כך שהשימוש בכוח מתחייב לעיתים מתוקף הצו
המוסרי העליון: 'ובחרת בחיים', אבל הטוקבקיסט הממוצע מגיב אחרת)

מתלהם בהתהוות: כמה הולם אותך לגייס למילות הרעל שלך את כינוי הגנאי
האיסלאמי-קיצוני בו מכנים אותנו שונאינו. לא חסר לך גם 'חזירים'? אבא שלך
קוף, יא-זבל.





* תומר פרסיקו מדבר על אלוהים. שדרות רוטשילד בתל-אביב.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=536060

המלט • 14 בינו׳ 2009

רפאל, מהי עמדתך לגבי החוק ההומינטרי הבינלאומי, לפיו מותם של 48 ההומואים שנהרגו כתוצאה
מהפגיעה במשה הקודח אינו בכלל פשע מלחמה, אך הסתתרותו של משה הקודח במועדון
ההומואים הופכת אותו לפושע מלחמה? אתה חושב שצריך לשנות את החוק?

(המלט, ברגע של הומופוביה)

רפאל • 14 בינו׳ 2009

מייפל, היא קצת צודקת. את מתדיינת עם אישה שאתמול בלילה אמרה את הדברים הבאים בצ'אט של הכלוב:

<Habit_of_Waste> נראה לך שכמה ילדים מדממים בעזה ישנו את דעתי?...
<Habit_of_Waste> היי, אני שואפת לטיהור אוכלוסין.
<Habit_of_Waste> אני בעד להרוס את המסגד בירושלים.
<Habit_of_Waste> אני בעד להפוך את עזה למגרש חניה!
<Habit_of_Waste>י 940 הרוגים פלסטינים
<Habit_of_Waste> מחרמן!

אז קצת סובלנות. והבנה שיש גם דעות שונות.
ואת גם מתדיינת עם אישה שזו מידת הבקיאות שלה ביחס למציאות:

<Habit_of_Waste> מזרח ירושלים מזמן לא בשלטון ישראלי לדעתי...
<Habit_of_Waste> או שאני טועה
[...]
<Habit_of_Waste> בואי נסכים על זה שהיא לא בשליטתנו
<Habit_of_Waste> לפחות לא מוצהר רשמית

כלומר, זו אישה שבכלל לא מבינה שירושלים היא עיר באוגנדה.

הבהרה

המלט • 14 בינו׳ 2009

"צה"ל הינו הצבא הכי מוסרי בעולם" הינו מיתוס המאפיין את הדיבור של הימין. מה חשבתם,
שאני רק מזהה את המיתוסים של הדיבור השמאלני ולא משתמש במיתוסים של הימין כשזה נוח
לי?

האמת היא שצה"ל הוא הצבא המוסרי השני בעולם. הראשון הוא הצבא השוויצרי.

Inside your head • 14 בינו׳ 2009

בישראל פועל רוצח סידרתי כבר 8 שנים. הוא נוהג לחטוף נשים בעלות ערווה כהה, לקשור אותן, ובעזרת קונגו - לקדוח בהן חור אחד עצום על מנת שימותו. אפילו זיין להן את השכל לפני שחורר אותן. בעיתונים הוא קיבל את הכינוי "סכנה כאן קודחים". ב 8 השנים האחרונות הוא רצח בדרך זו 20 נשים (לפני 8 שנים אלו הוא רצח מאות נשים נוספות).
20 נשים, ושירותי הביטחון לא עשו דבר של ממש. ניסו לנקוט בצעד שונה, של הדברות עם אותו הרוצח. 20 נשים חוררו ללא רחמים, והגברים שמפקדים על שרותי הביטחון בישראל המשיכו לשתות קוקה-קולה עם משולש פיצה ליד. (מעניין איך ניתן להגיע איתו להסדר, ניתן לו תלושי קניה יומיומיים בפיצריה השכונתית שישתה קוקה-קולה וינגוס במשולש פיצה).

כבר כמה פעמים עלו על עקבותיו של "סכנה כאן קודחים", אבל בסופו של דבר הוא התחמק. ויש לציין שתמיד - בשיטות זולות ונלוזות. אתמול התקבל מידע מודיעני ש"סכנה כאן קודחים" נמצא במסיבת קהילת הבדסמ, שהתקיימה באחד המועדונים שבתל-אביב. (כבר מזמן חשדו כי הקשיים, שמהם הוא סובל, בייצירת קשר אינטימי עם נשים, לא הובילו אותו רק לרציחות קדחניות, כי אם גם לאורח חיים מפוקפק ולא נורמטיבי - כנראה בעקבות טראומה מהעבר) הפעם הוחלט שלא לנסות לתופסו בדרכים שגרתיות, שברוב שפלותו הוא תמיד מתחמק מהן (וברוב חוצפתו ממשיך לנגוס ממשולש הפיצה היומי ולוגם לו מהקוקה-קולה שנתנו לו על מנת להגיע להודנא) אלא לעשות את מה שצריך, ולהחזיר לנשות ישראל את ביטחונן.
הוזנק F16 (הזהירו את באי המועדון ש"סכנה כאן קודחים" נמצא בניהם והם מתבקשים להתפנות למועדון תל-אביבי אחר בקרבת מקום, מאחר ואותם באי מועדון לא ראו לנכון ליחס חשיבות להזהרות אלו בטענה של "אנחנו מזוכיסטים, אנחנו אוהבים כאב) ופצצה של 1 טון הופלה על אותו מועדון, ש"סכנה כאן קודחים" הסתתר בו ברוב עליבותו (ואותם בדסמים נתנו לו יד חופשית להסתובב בקרבם בידיעה שהוא מחורר נשים בעלות ערווה כהה). בצה"ל מדווחים על פגיעה מדוייקת במטרה. נעשה מאמץ שלא לפגוע בחפים מפשע ששהו במקום. 48 חברי קהילת הבדסמ שנהרגו כתוצאהה מן ההפגזה (כולם על אחריותו של "סכנה כאן קודחים" שברוב אפסותו השתמש בהם כמגן אנושי, ושלהם כמי שהחליטו לשהות במחיצתו למרות אזהרות כאלו ואחרות) בצה"ל לא פוגעים בכוונת תחילה בחפים מפשע. אבל יש גבול לכל תעלול, ואי-אפשר עוד להבליג כשנשים בעלות ערווה כהה, תמימות נשחטות כך באמצע היום (ממש עכשיו נשמעה אזעקה והיו לי רק 45 שניות למצוא מחסה... אבל הנה אני, חזרתי).

אזעקה. ריצה לכיוון הדלת. יציאה למרחב המוגן. בתקווה שהטיל יפסח על מקומות הומי אדם. אזעקה שניה. בום. הבום נשמע מרוחק. בטח שטח פתוח. 5 דקותה מתנה. חזרה הביתה. חזרה לפוסט. צה"ל מנצחים. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. פיצה וקוקה-קולה. מחכה לאזעקה הבאה.