למות מקור

מקבי, את זה כתבתי בבלוג שלי בתשובה לדברים שאתה כתבת כאן.

השולט אור​(שולט) • 17 בינו׳ 2008

לא צריך סיבה טובה כדי לתת, צריך סיבה טובה כדי לסרב לתת.

החיים הפכו את חלקנו לציניים ולאטומים. כשרואים כל כך הרבה כאב בטלביזיה, בעיתונים וברחובות, חייבים לפתח איזה שריון הגנה מפני כל הכאב הזה, אחרת הוא נספג בנו והופך לחלק מאיתנו.

השיריון הזה חוסך מאיתנו כאב, אבל הוא גם מונע מאיתנו את היכולת להעניק. אנחנו עיוורים לצרכים של מי שזר לנו ועם הזמן, אנחנו נעשים עיוורים לצרכים של מי שקרובים לנו.

אנחנו מתחילים למדוד את ההענקה שלנו על כפות המאזניים - כמה אני נתתי וכמה את/ה?
אנחנו דורשים שיהיו ראויים להענקה שלנו. אנחנו מעניקים כפרס ורק לפעמים.

אנחנו הופכים לקמצנים בכל מה שקשור להענקה מוחשית שנמדדת בכסף - ולא כי אין לנו, ולא פחות, אנחנו הופכים לקמצנים בכל מה שקשור להענקה רגשית.

האהבה היא לא עוגה שנגמרת כשאנחנו מעניקים ממנה. יש בנו די אהבה כדי לתת ולתת ולעולם לא להתרוקן. אי הענקת אהבה היא זו שמרוקנת אותנו, בשעה שהענקתה ממלאה אותנו באנרגיות.

אבל אנחנו שוכחים את זה, כי החיים לימדו את חלקנו לפחד לתת - גם אהבה.

יש את אלה שמפחדים לתת ויש את אלה שמפחדים לקבל.
מדובר באותה המטבע.

לקבל זה להיחשף.
זה אולי להזדקק.
אסור להזדקק בעולם השריונות.
זה מסוכן.
הצורך שלנו לקבל אהבה כל כך גדול לפעמים - שעוד רגע נצעק.
וכדי שלא ישמעו את הצורך - אנחנו שותקים ומתכנסים.
אנחנו נותנים - הכול, רק שייקחו. רק שלא ידעו כמה אנחנו זקוקים.

כשאנחנו מרשים לעצמנו גם לקבל, אנחנו קודם כל מפחדים.
מפחדים להציב את הצרכים שלנו ולהיתקל בסירוב. זה הרבה יותר קשה מלא לבקש דבר.
אבל כששומעים אותנו, מכילים את הצורך ונענים לו - יש תחושה של אושר ושל שייכות.

האדם השלם הוא זה שיודע לאזן בין הקבלה לנתינה.
הוא זה שלא חושש להיחשף בשתיהן.

נולי • 17 בינו׳ 2008

[quote="מקבי"]

מקבי = מורה ומחנך בישראל! איש מוסר משכמו ומעלה. אילו לא היית קיים היו חייבים להמציא אותך.

אמרו חז"ל: אל תשפוט אדם עד שתבוא למקומו. (או משהו קרוב לזה.)
לכן , מקבי, איני שופטת את דבריך, אלא מרחמת עליך.

הקטנה והרכה.

מקבי​(מתחלף) • 17 בינו׳ 2008

מה את בכלל יודעת עליי? על איפה שהייתי ומה שעברתי? את לא יודעת עליי דבר. אני יציר ווירטואלי, משהו שלא נוגע לך כלל. את יכולה לחשוב מה שבא לך - לא צריך להיות לזה קשר למציאות, וברוב המקרים אכן זה כך.


מה, שגם אני אהיה הומלס?


מכל המידות, רחמים היא כנראה הבזויה ביותר. הרצון להרגיש מעל, להרגיש טוב יותר, ובלי הרבה קשר לאובייקט שעליו מרחמים, זה בלתי אישי ומנוכר... נראה אתכם לא רק נותנים שמיכה לאותו חסר-בית, ולא חושבים על זה יותר, רק מרגישים את ההרגשה החמימה בבטן אחרי שעושים משהו טוב. נראה אתכם, למעט יחידי סגולה שיאריכו ימים ובעיקר לילות, משקמים חסר-בית. מוצאים לו מקום לגור, עבודה, מטרה לקיום. מישהו פה פעם עשה משהו כזה? יודעים מה, לא בשביל הומלס - בשביל סתם מישהו. כמה פה חבים את חייהם ואושרם לאחרים, אך מעולם לא באמת יצאו מדרכם בכדי לעזור לאחר? מעטים. מעטים מדי.


זה הטיעון האמיתי וההגיוני היחיד שהועלה פה. תודה. אני אצטרך לחשוב על זה. ובינתיים - אין לי שמיכות מיותרות. הייתה אחת טובה ויפה ששירתה אותי נאמנה, ונתתי אותה לפני שנה בערך.

inner peace​(אחרת) • 18 בינו׳ 2008

העובדה היא ששום דבר לא יעזור להומלסים חוץ משיקום, כל דבר אחר משאיר אותם עדיין ברחוב בלי כבוד, רכוש או מטרה. העובדה שאי אפשר לעזור למישהו בקלות, ששמיכה או שקל לא באמת יעזרו כואבת. זו הסיבה שאנשים פה בשרשור מגיבים כל כך בלהט להמלצה לא לעזור להומלסים , לטענה שאין טעם. זה מאלץ אותכם לחיות עם עובדה כואבת.

מקבי​(מתחלף) • 18 בינו׳ 2008

כל דעה אשר מפגישה אנשים עם אמת קשה או כואבת, אשר מפגישה אותם עם עצמם ועם אמות המוסר שלהם, היא בהכרח דעה בלתי-פופולרית.

huan • 18 בינו׳ 2008

אדם אשר לא רוצה או מוכן לשינוי לא ישתנה. זה הוא אחד מהעקרונות הבסיסיים הנלמדים בכל במקצועות העוסקים בטיפול ועזרה מקצועית.
אין בי צער על הומלס (בין עם אלכוהוליסט, מסומם, סכיזופרן או סתם אדם שבור) שקפא למוות ברחוב - אותו אדם שעם תיתן לו דג הדבר רק יעריך את מספר הימים בהם יהיה רעב ועם תיתן לו שמיכה רק יעריך את מספר הימים בהם יסבול מקור. מוות איננו תמיד דבר רע, עוד בודהה דיבר על המוות כדרך היחידה להיפטר מהסבל בעולם ולהגיע לנירוונה. עם אין לכם חכה לתת לרעב ואת הזמן והרצון להשקיע בו שילמד לדוג וחשוב מכך ירצה לדוג הרי שאתם רק מעריכים את הסבל שלו.
אני כן מצר על אותה משפחה שהילדה שלהם קפאה למוות, אותה משפחה רוצה ועושה כל מה שביכולת בכדי לחיות - אין צורך להשקיע משאבים לא קיימים בלעורר בהם את הרצון הזה, אין צורך להשקיע משאבים שילמדו לעשות זאת, בשבילם גם שמיכה חמה מספיקה - הם ישתמשו בה ברצון ובתבונה ובמקרה שלהם היא היתה עוזרת ותעזור להם לממש את בחירתם - לחיות ואולי אף לשפר את חייהם.

אין זה סוד שאנשים אוהבים להרגיש טובים ורחומים, עם זאת רובם אוהבים גם להשקיע את מינימום המאמץ לצורך ביצוע פעולה זו וממש לא אוהבים עם השקעה זו תשפיע עליהם בדרכים נוספות מעבר לבוסט לאגו. הם יתנו שקל לקבץ ברחוב בדרך מהעבודה וילכו לתמוך במדיניות שהביא את אותו קבצן לקבץ נדבות ומנעה ממנו את הכלים לחיים טובים יותר, מפני שמדיניות זו פירושה 200 שקל פחות מס הכנסה.

אני תומך בשיוויון, שינוי חברתי, באחריות של כל אדם לקהילה בה הוא חי ומתן מקסימום ההזדמניות לכל אדם הרוצה אותם, זו הסיבה שאני לומד עבודה סוצאלית, עובד עם אותם אכלוסיות מובסות על בסיס יומי ומקדיש מזמני ומכוחי (ככל שהדבר מאפשר זאת) לעבודה איתם ובשבילם גם שלא במסגרת העבודה והלימודים.
עם זאת אני מתנגד לצביעות של אנשים הנותנים שמיכה להומלס וצועקים על כל מי שלא עושה זאת.
ואני מתנגד לטיפשות של אנשים שיש כל כך הרבה דברים בהם הם יכולים באמת לעזור לאנשים אילו - פעילות חברתית ופוליטית, התנדבות במקומות הנכונים ותעמולה, אך הם בוחרים במקום לאסוף להם שמיכות ובכך לתת להם עוד יום או שנה של חיים במחיר הנצחת הבעיה - שכן כל מאמץ שמושקע במקום הלא נכון הוא מאמץ שהושקע לריק כי עם אתה דוחף גלגל מהצד הוא ימשיך לעמוד במקום.

לתת בשביל להיות אדם שלם יותר, טוב יותר ורחום יותר זה מצויין בשביל אותו אדם, ואינני רואה כל רע בנתינה מסוג זה - אך ללכת ולדבר על ההקרבה, האלטרואיזם ועל הטוב שהבאתי לעולם, לחברה ולאדם הבודד בעוד הרווח העיקרי (ולפעמים היחיד) הוא של האדם עצמו זו צביעות, צביעות לה אני מתנגד.
אז תנו שמיכה להומלס, תרמו 17 סנט ליתומים באפריקה - אך על תדברו על עשייה חברתית. שכן המשפחה הבדואית והפליטים מסודן היו יכולים להרוויח מכך באמת, אך הם רחוקים ואינם נראים לעין ומספקים פחות מבחינת הבוסט לאגו.

ודרך אגב השליטה, במקרה הזה ובמקרים רבים נוספים השיריון הוא לא האדישות אלה הההפך - תחושת העשיה והשליטה הוירטואלית, הגורמת לאנשים לחשוב שהם אשכרה משנים משהו אך במציאות מונעת מהם להתמודד עם העובדה הפשוטה שהשינוי שהם חושבים שהם מביאים תמורת נזיד עדשים דורש הרבה יותר, הרבה יותר שהם לא מוכנים ולא רוצים לתת.

inner peace​(אחרת) • 18 בינו׳ 2008

זה מזכיר קצת הורים שבגלל שלא בא להם להשקיע בילד שלהם באמת ולטפח אותו, זורקים אליו כסף וכך מרגישים טוב יותר. דרך הכסף אנשים בונים חומה ביניהם לבין מי שזקוק להם. בנוגע ללתת כדי להרגיש טוב: מבחינתי זה לא בסדר, קודם צריך לבדוק שזה יהיה טוב לבן אדם השני. אם ניקח לדוגמא שוב הורים: זה הגיוני שהורה יתן לילד את כול מה שהוא ירצה?

dragon fly • 18 בינו׳ 2008

יש היום כתבה בעיתון ידיעות אחרונות במוסף לשבת על ההומלסים בקור.

אתם מוזמנים לקרוא.

צ'יטה​(שולט) • 18 בינו׳ 2008

עקבתי אחרי השירשור הזה, וגם אחרי זה שבא אחריו. האמת, שהרגשתי פה ושם, תחושות קשות בבטני, שלא נבעו מהארוחה האחרונה אותה אכלתי.

***

השימוש בכל מיני פעלים, ושמות תואר, שקשורים לנאציזם, אינו עומד בשורה אחת עם אווירה לא נעימה בשירשורים אלו ואחרים. לדעתי אפילו אין לדון בשני הנושאים האלה ביחד.

יש הרבה אנשים במדינה הזו, שעוברת בהם חלחלה, מהשימוש וההטחה הלא מרוסנת של שמות התואר הקשורים לשואה הגדולה שעברה על העם הזה. אני חושב, למעשה אני בטוח, שלפחות צריכה להיות הסכמה רחבה מקיר לקיר, לא לעשות בזה שימוש, מפאת היות השימוש הזה פסול לעילה ולעילה.

אני לא זקוק לדיון מלומד, שנון ומנוסח היטב, כדי להכיר באמיתות הפסקה הקודמת שלי. זה פשוט ככה, ומי שלא מבין את זה, הוא בור גמור בעיני, אפילו אם הוא מתנסח להפליא.

***

חופש הביטוי הוא ערך קדוש, אך גם לו יש סייגים, אפילו במדינות שחרתו את הקדושה הזו על דיגלם באופן הכי ראוי בעולם שלנו.

***

יש גם את הדארוויניסטים המודרניים, שקוראים להשבחת הגזע, ושמחים לאיד, כשאנשי שוליים של החברה מתים מקור, או מרעב, ולא איכפת להם בכלל למה, העיקר שימותו כי הם חלשים. לדעתי גם דארווין מתהפך עתה בקיברו למשמע מה שעשו מתורתו.

גם במקרה הזה, אני לא רואה צורך בקיום דיונים רהוטים, כדי להסביר ולהוכיח את מה שברור מאליו, לכל בר דעת, שנותרה בו ולו קמצוץ של אנושיות.

מה שברור לי בעניין הזה, זה פשוט נורא, מנוסח בשפה לא גבוהה, בוטה ונמוך:

גועל נפש.

dragon fly • 18 בינו׳ 2008

וגם כתבה במוסף ידיעות תל אביב למי שמתל אביב.

בכתבה מדובר שם על ארגון שביקש המעיריה שטח של 300 מטר לאכלס את ההומלסים.

התגובה שקיבלו מהעייריה:אין לנו מקום כזה בעיר שלא יפגע באיכות השכנים או משהו דומה.

מדינת ישראל שנת 2008 ואתם מתלונננים על המצב בכלוב?