שפיץ או מעוגל?

המלט • 14 באוג׳ 2009

underfoot:
"לא נעים ללקק אף סוליה של אף נעל של אף אחת. הפנטזיה הנשית הזאת שגברים נהנים מזה היא נטולת כל יסוד. כל בן אנוש שונא את זה, חלק מהאנשים תקועים בתסבוכת מסויימת עם השנאה הזו ומפתחים אובססיה אליה"

Mary Jane:

"אגב, אתה בטוח ש'הם' כל כך סובלים מליקוק סוליות נעליי? תמיד חשבתי שזו פסגת העונג, התגשמות משאלות הלב, התרוממות רוח של ממש "

underfoot:
"לא יודע מה הם חושבים, אבל אני חושב שמי שנהנה מללקק סוליות של נעל הוא קצת אומלל. ומי שנהנה מזה שמלקקים לו את הסוליה הוא גם לא בדיוק אדם מאושר. זאת הזווית שלי בכל אופן, והיא נכונה בעיקר עלי. "

עבדים, גבירות, בני ארצי - השאילו נא לי את אזניכם:

נוכח קביעות כה נחרצות בגנות אחת מצורות מימוש התאווה ההיולית ביותר יש מקום למניפסט קצר
מטעם הסניגוריה. חברי הנכבד טוען ש"לא נעים ללקק אף סוליה של אף נעל של אף אחת"; גם אם
מובן מאליו כי יותר משיצאה טענה זו ללמד על סוליות נעליים בעולם, יצאה ללמד על אומרה – עדיין יש
מקום לשאול מכללי הלוגיקה הרגילים ולהפריכה: די להצביע על קיומה של מישהי אחת בעולם (לפחות),
ולה קיימת נעל אחת (לפחות) שאת סולייתה נעים ללקק. קוראים יקרים, קיראו את שפתיי: אמנם קיימת
אחת כזו, שלא לומר – לפחות אחת כזו. ליקקתי את סוליית-נעלה לא מזמן, ונהניתי מכך מאד. ובאשר
לאומללות – עמיתי המלומד כבר העיד על עצמו כאן ובמקומות אחרים על הסיבוכיות הפסיכופיזית
המתונה הנגרמת לו כתוצאה מהזדקקותו והשתוקקותו לרגל נשית חטובה רומסת – אך מנוכרת, מייצרת
מרחב אינסופי אך תופסת לעצמה נקודה חד-מימדית לרבות אף במימד הזמן – ובקצרה – אובייקט
כמעט תיאורטי, ערטיאלי, חסר גוף,צורה ומילים, הממלא את עולמו העשיר של הנרמס במימוש רגעי
של תשוקה רגעית, זאת ותו-לא. קל לראות כיצד דינמיקה אנתרופולוגית של רגשות מעין זו עשויה להוביל
אדם שמן הסתם כבר ליקק סוליה או שתיים, לקבוע כי אומללות קשורה לענין באיזושהי צורה. הנה אני
מעיד קבל עם, עדה, שמים, ארץ ולהטב"ים: אחדים מרגעי האושר המזוקקים ביותר שידעה לשוני נעו
על ציר הזמן בעצלתיים מתוקים כאשר זו ליחכה סולית נעל של אשה, שמבט עיניה נקבע בתוך עיני שלי,
מבריג אל תוך תוכי את עוצמת ההשפלה-לא-השפלה, את הקלות הנסבלת והבלתי נסבלת של הקיום
המיני. אפילו הסרקזם המעודן של Mary Jane לא יוכל לקחת ממני רגעים מכוננים אלה.

אומלל? Anything but!

אנדרפוט • 15 באוג׳ 2009

לא יצא לי להכיר פה אנשים מאושרים, רק אומללים. אז אולי ליקוק סוליות נעליים ושתיית שתן הם כשלעצמם פעולות פרוורסיות סבירות, אבל התמונה הכוללת לא מרנינה. לקק לך ריגושים המלט, הריגושים נעימים ומרגשים כי זה טבעם.

אגב חזרתי הרגע מסטרטפורד אפון אייבון, מקום הולדתו של אביך ווילי.

שפיצית עולם

hun • 15 באוג׳ 2009

לא זה ולא זה .

מעדיף חרטם ללא תוספות , מעט שיפוע נקי וישר .
חרטום מעוגל מזכיר קצת את הנעלולים וקצת ליצני , אך לבריאות למי שאוהב
חרטון שפיצי מאורך מסרבל וקצת פרחי בעיניי , אם כי במקרים נדירים הוא יכול להיות סקסי במיוחד המראה החתוך של האצבעות .

המלט • 15 באוג׳ 2009

אני לא יודע איך בדיוק to break the news, אנדר, אבל אתה עובר כאן ממורמר ומיוסר. ורתר
upon לונדון? דוריאן גריי מוקף באפרוריות? מנין נושבת אליך הרוח העגומה הזו של -- הו-אני-
פטישיסט מיוסר-בעל-נפש- משורר-וקצתי- בשעשועי- מין- חולפים? אפילו קוהלת נשמע יותר אופטימי.
אז נמאס לך קצת מנעל-שפיצית מרוחה על האף. אז זהו? עכשיו זה passe, מאמלל וחסר משמעות? ומה
עם כל אותן הפעמים בהן זה היה מעצים, מפתח ומתפיח - hell, זה היה נקטר אִלות upon אדמות (pun
intended)?? לכל זה אין יותר משמעות? ברור שיש; אבל אתה באופן אישי אולי נטלת מנת-יתר. חוץ
מזה, כמו שאמרה לי פעם Janet Spencer – פסאודונים של מלכה בתשלום מבוסטון –
You need a kinky girlfriend, my friend



תחושת הגועל הכללית נוטה להשתלט כאשר קיים פער ניכר בין החיבור הנפשי אליו אנו כמהים
בתוספת לטקסי ההשפלה המעצימים את הצד הגשמי; חילופי נוזלים שבעולם החומר מתאדים מהר;
סימני קריאה מפנים מקום לסימני שאלה; ניכור שלפני שעה קלה הסעיר ריגושים הופך מעיק; גרגר
אבק מסוליית הנעל שלוחך בשקיקה נתקע כעת בין השיניים; טעם רע של זוהמת חוצות נותר על
הלשון; המשפילה המנוכרת איננה עוד; ולמה בעצם? הרי רצינו לומר לה ולהראות לה כ"כ הרבה
דברים; להשמיע לה את הפרק השני הנפלא של הקונצ'רטו בדו-מינור של מוצרט; לקרוא לה קטע
מצחיק של דרור פויר בעיתון; לחלוק איתה את נפשנו העדינה הגדולה והיפה. ומה קיבלנו? נעל מרוחה
על הפנים; אבק נתקע בשיניים; טעם רע של תחושת החפצתה לכדי אובייקט למימוש תאוותינו. (אני
חושב שאפשר לקרוא לפעמים כך את חנוך לוין) ב ר ו ר שמכאן קצרה הדרך לתחושת אומללות.
במיוחד נכונים הדברים כשאנחנו עסוקים בעיקר בנו ובתשוקתנו ולא רואים אף אחד ממטר,
כולל א ו ת ה.

ביני ובין עצמי כבר הבנתי מזמן שככל שהתשוקה פראית ופרועה יותר, כך קשה לי יותר לממשה ללא
קיום של חיץ ממשי ביני ובין מושא הפנטזיה. במסגרת עגל הזהב הקרוי 'מערכת-יחסים' – לא פשוט
בכלל לקיים סשנים בהם היעדים הנדרשים הינם תחושות השפלה חריפה, ועל כך כבר דנו רבות כאן
ובמקומות אחרים. למעשה, ההתמכרות לריגושים האלה ("לקק לך ריגושים, המלט") – היתה אחת
הסיבות העיקריות בגינן נמנעתי עד לאחרונה ממערכות יחסים. עכשיו, כשאני שם, אני אולי לא פרוע
וחופשי במימוש התאוות כפי שהייתי קודם – אבל זהו מחיר סביר תמורת היעדר תחושת הגועל הנולדת
מהניכור והחיפצון ומחיר זעום תמורת הקסם המתחדש שבאהבה. חוץ מזה: יש לה בעיקר מעוגלות,
ואלה שטעמתי עד כה כלל לא הותירו לי משקעי-טעם מרירים בפה. במקרה הגרוע ביותר, נלך לקנות
ביחד נעליים: אני מת לראות איך אנשים מגיבים למראה מוכר-נעליים הכורע על ארבע ומלקק סוליות
במסגרת שיפור השירות. טוב, חירמנתי את עצמי עכשיו.

אנדרפוט • 15 באוג׳ 2009

המלט חביבי,

ייתכן ואני באמת נמצא בפוזה של שכנוע עצמי עם אמינות מוטלת בספק, יכול להיות ואני יוצא כנגד תאווה בסיסית שמרטיטה את גופי בזעם קדושים קתולי, כי הרי כל הנאה גופנית היא חטא. יכול להיות שאני דון קישוט שנלחם נגד תחנות הרוח של עצמי בלי לדעת בכלל שהפסדתי את הקרב עוד לפני שהוא התחיל.
ויכול להיות שלא.

לטעמי הנטיה המינית שלי היא בסך הכל סוג של תחבולה רגשית, למיטב נסיוני רוב האנשים שמסתובבים באיזור של פרוורסיה מינית ותרים אחרי ריגושים מיניים חזקים באופן סדרתי הם אינם אנשים מאושרים ויציבים אלא לרוב טיפוסים שסובלים ממתח בלתי פתור בין המוח החושב שלהם, שלו תפקיד ניהולי, לבין רגשות שוצפים פורצים חסרי שליטה ומעצור. כמו אותו פציינט שהלך לרופא והרופא אמר לו שהוא סובל מגזים, אז הפציינט אמר - אני דווקא די נהנה להפליץ. אני לא טוען שכולם פה סובלים, נהפוך הוא, אנשים פה עושים חיים ומחפשים ריגושים חזקים ולא מוכנים להתפשר על בינוניות בורגנית ושעמום. זה מעולה.

אני משער לי לשאני עובר כאן קצת ממורמר וטיפוס עצוב, אבל זה נראה לי כמו תמונה חלקית של המציאות. האמת היא שלצד המרמור והעצבות יש לי הרבה מוטיבציה לחיים ותחושת זינוק והתנפלות על מה שיש להם להציע לי, אני פשוט לא נמצא בפורום הנכון. הרוח העגומה נובעת לא מהאפרוריות של לונדון, זה הרי כיף לחיות במדינה מתוקנת מודרנית ועשירה, אני פשוט קולט את כל השנים האלו שבזבזתי בעולם הפטיש וכל החלומות הגנוזים על מציאת אותה אחת מדהימה ובלתי אפשרית שתפרק לי את הצורה ואז תרכיב מחדש וחוזר חלילה.

זה לגמרי פאסה מבחינתי. זה עדיין מרגש, הו כן, מתפיח ומתסיס ומעודד התזות, אבל הריגוש עצמו הוא קצת מגונה בעיני ולכן ההתלהבות והבזיק בעיניים קצת קהו מכל מה שהוא פטיש, זימה ושעשועי מין.
חנוך לווין תמיד ייצג נכונה את יחסי למזוכיזם - זהו עולם של סבל. הסמליות לא מגנה עלינו מהעומק של הנטיה, זהו הרס עצמי והתבוססות בשתן של עצמך, וגם של אחרים.
אין לי בעיה עם הגועל שאחרי, המקום שבו תאווה בלתי נשלטת ואקסטזה של פעולת לשון הופכת פתאום לגרגירי אבק וטינופת חוצות. יש לי מספיק כוחות להתמודד עם הדיסוננס שמתקיף את המוח כמו עדר צרעות. אבל שוב, בתוך התמונה הגדולה של החיים ובתוך החלומות הזעיר בורגניים שלי המזוכיזם הוא פינה אפלה ומעט חשוכה, כמו בסיס צבאי סודי במדבר מואבי, מקום חסוי וסודי ששם נשמרות כל המפלצות המפחידות אותם חשוב לשמור מוסתרות שמא תצוץ לה פאניקה ציבורית. אז לא, הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה חברה קינקית, אני מעדיף את עצותיו של ד"ר וויליאמס שלי מאשר עצותיה נוטפות הסקס של הפסדונים מניו-יורק.


התהליך שלי הוא אישי לחלוטין והוא מהווה תשובה למצוקות כרוניות ואקוטיות שמלוות את חיי בהקשר המזוכיסטי. אני שוקל ברצינות את המשך כתיבתי כאן משום שבמילא קשה לי להבין למה אני כותב במקום הלא נכון ולמה בכלל חשוב לי לכתוב לקהל צופים ומגיבים. תשומת לב? אולי.
בכל אופן, טוב לי שהטרדתי אותך ממרבצך, הדיונים איתך לפחות מעשירים אותי.

ואגב, זה ההוא בדו מאג'ור שאת הפרק השני שלו אני רוצה להשמיע לה (קונצ'רטו לפסנתר 21, פס הקול של אלווירה מאדיגן האלוהי). ואולי זה ההבדל ביננו כרגע (מלבד עוד כמה קוסמטיקות) - אתה מעדיף את המינורי, הדרמתי, העצוב הסקסי והיפה ואני כרגע בפאזה מאג'ורית עם מרווחי טרצה וקווארטה טהורים, נטול דרמה, עם ילדותי וחולמני. ומתוך הניגוד בין המינורי למאג'ורי צומחים החיים עצמם במלוא עוצמתם.