kasandra(מתחלפת){jegularis}
|
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
בעניין "לספר את אותו הסיפור"
אני חושבת ראובן היקר שאם לוקחים את התגובה שלך של פרלין מאוחדת ומריי ג'יין אפשר להפיק משהו נוסף.
זה נכון שהבנת הילדות והטראומות האישיות שלנו מקרבת אותנו למי שאנחנו באמת,ומאפשר לנו לערוך תיקון אישי פנימי מסוים, אבל העניין הוא אחרת מאיפה בכלל צץ לנו הצורך הזה בלחפור בסיפורים האלו בכלל,למה להרבה אנשים שגם אני ואתה מכירים אין,וזה גם לא מעניין אותם, למה הם לא חושבים שהם צריכים להסביר לעצמם מה לא בסדר בזה שהם נשואים ולא הזדיינו כבר שנתיים,למה הם מעדיפים למסור את הילד לפנימייה ולא לגדלו לבד ועוד הרבה דפוסיי התנהגות כאלה ואחרים שאצלם עובדים מצוין,ואפילו לא קשורים לעניני שליטה? בעיניי הצורך בלנבור בסיפור הזה ,ללמה אנחנו א ולא ב ולא ג הוא בין היתר כי חוינו חוסר לגטימציה לפשוט להיות מי שאחנו באמת, ורובנו בכלל לא מבינים מה היא הלגיטימציה הזאת.הצורך שלנו בלנבור בעברנו מתחיל בזה שבפנים תחושת ה being שלנו פגומה,ההתעסקות בלמה כמה ולא אחרת היא החיפוש המסווה של אותה תחושת בסדר=לגיטימציה רגשית /תת הכרתית אוליי אפילו ,שלא משנה מה אתה זה פשוט בסדר בפניי עצמו. אנחנו בצורה מסוות עסוקים בלחפסש את חתיחת הפאזל שחסרה לנו כי חסר לנו בה משהו מאוד אוליי אפילו עוברי ויסודי. חשוב להבין שיש הרבה אנשי שונים בעולם שהמציאות הקיומית שלהם הפנימית שונה מהאישית שלנו, והנבירה הזאת בסיפור הזה לא בהכרח תקרב אותם לעצמם, כמו שלא כול חולה במחלה סופנית בהכרח הידיע עליה גורמת לו לחיות את אחרית ימיו טוב ומאושר יותר לעצמו. הרבה פעמים אי ידיע או הבנה של משהו פנימי ואישי אצל בנאדם אחד תיצור חלל ריק שיעורר חיפוש ,ואצל אחר אפילו לא תעורר שאלה כי הוא בכלל לא מודע לזה שהאחרת הזה קיים. הקיום של האחרת הזה מצריך קודם כול הרבה יכולת קבלה והכלה אישית שלא בהכרח תהייה טובה לו ,ולכן לא בהכרח חשוב לכולנו לנבור בעברנו וילדותנו. אם נכנס לעניין הטיפול בזה כמה כבר מטפלים מספיק מפותחים לזה אתה מכיר?כאלה שמספיק טובים בלעשות עם עצמם את עבודת הנפש האישית והרגשית שלהם?הריי רובם יספרו לך שהגיע לטיפול כי חיפשו משהו מעניין ללמוד?למה זה מעניין אותם ולא החלל או הגינה או ההיטק ,רובם בעצמם לא יודעי להסביר זאת לעצמם. מטפל אמיתי צריך להפנים מעל ולפניי הכול שלכול מטול בחיים יש את הדרך שלו,האישית הסוביקטיבית העקומה והמפותלת אבל רק שלו, ואין בה נכון ולא נכון בגלל היקום אלה יש אך ורק את מה שנכון עבורו . אם המטפל לא מספיק משוחרר תודעתית=בעל חירות תודעתי מספיק מפותחת פשוט לקבל ולהכיל את העובדה הזאת מעל ולפניי הכול,תשאל מה באמת קורה בתהליך השיחזור והתיקון בטיפול ,אם לא אותו אילוף מסווה "לנכון" המזויף והאישי של המטופל. גם אם אתה מתעסק בכול התיאוריות של פרויד על השלב האורואלי האנאלי וכול הקשור בו ,רוב האנשים שחוו התעללות כבר מגיל כזה קטן שמתחיל בינקות פשוט לא זוכרים זאת,לא כי לא ניתן לזכור זאת,אלה כי הרבה פעמים עדיף לחיות בחוסר ידיעה של זה עבור עצמם. אני אישית הגעתי לצורך האישי שלי בלחפור בסיפור הזה בגלל תחושות כאב פנימי מאוד חזק שתמיד הייה נוכח בחיי אבל הרבה שנים לא הבנתי בכלל שהוא שם. גם כשהגעתי בסבב הראשון לטיפול לא ידעתי למה ובשביל מה אני מגיע לשם בכלל מרוב שהלא הייתי מבינה את מה ואיך שישנו בי. זה נכון שהיום הדברים הם אחרת ואני מבינה הרבה יותר ומכילה זאת לא בקלות,אבל דבר אחד ויחיד אני יכולה להגיד והוא שהשחרור והתיקון העצמי הזה הוא תהליך עבודה יומיומי קשה וכנראה תמידי בינך לבין עצמך.כי "לתקן" בעצמך משהו כול כך פנימי ואוליי אפילו עוברי ,את הנזק שנגרם לך,את עצם העובדה שלא זכית למציאות אחרת,את זה שאת המציאות הזאת אתה צריך ליצור משום מקום בהרבה עבודה של חוט ומחט,מצריך המון השקעה והאמת היא שרובנו לא ממש מתים להשקיע זאת באמת ומבפנים בעצמנו. לי למשל יש אופי נורא עקשן ואינדוידואליסטי,וכמה שאני זוכרת את עצמי ,ולי אישית יש זכרונות עוד משלב האריסה(לדוג איך עשו לי חורים באוזניים בגיל שנה ושבע בפרטיי פרטים) אמרתי שאני תמיד הייתי כזאת ,ובהרבה מובנים זה נכון.רק היום בגיל ה 27 שלי אני הגעתי להבנה שהאופי שלי כזה בגלל דחייתה של אמא שלי אותי עוד מלפניי הלידה בכלל והסיפור שקדם ללידה והתנהלותה אחריה. האם אני יתקן את זה לא נראה לי, אוליי יתעדן עם הזמן ,האם המודעות של זה מקלה עליי בהרבה אינטלקטואלית כן רגשית ונפשית לא ממש,פשוט כי אני לא מתכננת לאלף את עצמי להיות אחרת בשביל אף אחד אחר כי איני סבורה שיש לזה תיקון אלה פשוט למידה של לתעל זאת אחרת בחיי היום יום. גם הצורך האינטלקטואלי שלנו בלהבין להשכיל לדעת ולשלוט בזה נולד בנו בעיקר כפיצוי על אותו מחסור בלגיטימציה רגשית בסיסית בפשוט להיות ולחיות את עצמנו,ולא מה שצריך רצוי או נכון ומצופה מאיתנו מבחוץ. מה דעתכם? |
|
|
L איה
|
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
Mary Jane כתב/ה: בחירה חופשית...יקום האדם שפיו ולבו שווים, אשר יוכל להצהיר על חירותו, מודעותו הגמורה ואי התלות המלווה את פעולותיו. הרי ברור ונהיר, כי גם כשאנו מדמים לעצמנו חופש, מסכתות על גבי מסכתות נערמות לפני ידינו השלוחה המבקשת לממש בחירתה החופשית.
מכל מקום, נראה לי כי האדם אנוס לדמיין את חירותו ולחתור אל מימושה החלקי, בכלים האפשריים לו. בסד"ו ראשית, תבורכי. שנית, תבורכי שוב על אחת מן התגובות המקסימות שיצא לי לקרוא כאן. שלישית, אוסיף גם אני בדבר מסוכנותה של נבירה אובססיבית בכאבי העבר, חשוב לנבור רק באופן ממוקד ביחס לפגיעות שמעכבות ומחבלות בתפקוד היום-יומי, אלו הפוגעות, החוזרות ונשנות וע"פ רוב הגם שנעשות במודע - יש שאינם מצליחים להחלץ מדפוסי ההתנהגות המזיקים, אלמלא יציפו את מקור התחושה המודחקת. ועל כן עלינו לחתור אל מקורות הרגש החסום, ולכל הפחות לערוך ניסיון אמיתי להגיע לטיפול בשורשו האמיתי. לדוגמא: ד"ר אלטה סולטר בספרה 'התינוק יודע' מפנה את תשומת לב ההורים הטריים לכך שבחברה המערבית התפתחה תרבות האוסרת על תינוקות וילדים לבכות, כולנו מכירים את ה:" לא לא לא" המתנגן בפיהם של הורים צעירים כאשר תינוקם מתיחל לבכות, ואת הצורך למנוע בכי, רק משום שהוא מעורר אי נוחות, ו/או תחושת כישלון אצל ההורה כאשר רגשותיו השלילים של תינוק נדחים או זוכים להתעלמות באופן קבוע , עד שהילד יגיע לגיל שלוש הוא כבר יפנים שכל הבעת רגש שלילית נדחית ומרחיקה אותו מהוריו ומהחברה . המסר של הדחקת רגשות שלילים מתקבע ועשוי ללוות תינוקות אלו כל חייהם וליצור אצלם בדידות גדולה. ע"פי המלצתה, על ההורים שמזהים אצל עצמם נטייה לעצירת בכי אצל תינוקות מומלץ להיזכר באירועים מן הילדות בהם נאסר על ההורה לבכות, לשתף בהם אדם אוהב ולא שיפוטי, ולבכות בגינם כעת. התחושה שעשויה להתקבל מן הלגיטימציה לבכות יכולה להמחיש להורה את הצורך של התינוק בהכלה וגילוי סבלנות כלפי הבעת רגשות שלילים אצל התינוק. כך נבירה ממוקדת עשויה לעזור להתפתחות ולמניעת שיחזור סרוס ריגשי שחלקנו חוינו בילדותינו. רק בתענוגות, ליבנת |
|
|
|
L איה
|
לפני 13 שנים •
28 במרץ 2011
בסד"ו
ו ... Kasandra הבנות לחשו לי ולא הספקתי לעשות את זה רישמית אז: קבלי אותי בגרסה המרוקאית: לו לו לו לו לו לו ... 
רק בשמחות, ליבנת |
|
|