מוסר גמיש

בעיני כל הדיבורים על בגידה הם פשוט OUT.

המושג של בגידה הוא שריד של האיסור לשכב עם אשת איש. בעבר האיסור היה חשוב מפני שנשים נתפסו כרכוש של גברים. ואז גבר ששוכב עם אישה של אחר הוא בעצם גנב. כמו כן האיסור הזה היה חשוב מפני שבעולם שאין בו אמצעי מניעה קשה להפריד בין סקס לבין פריה ורביה. אם אשתך שוכבת עם גבר אחר היא עלולה ללדת ילד שאינו שלך, ובסופו של דבר כל זה מערער את הסדר החברתי.

ביום שהאישה חדלה להיות הרכוש של הגבר, וביום שבו המציאו את הגלולה, היה ראוי שיעבור זמנו ויתבטל הקורבן של ה"בגידה".

בעיני זוגיות נמדדת בצדדים החיוביים שלה, ולא בהגבלות שליליות. היא נמדדת באהבה, בנתינה, בעניין ההדדי, בהפרייה הדדית, בדאגה ובעזרה. כשכל אלו (ועוד) שם, אז למי אכפת אם בן הזוג שלו אכל ארוחת צהרים עם אחר, טייל עמו במוזיאון, ניהל עמו שיחה אינטלקטואלית, הגמיר אותו, או באופן כללי - הפיק הנאה מהחיים שלא דרכו?

הרעיון שקשר יושתת על הגבלה הדדית או סרוס הדדי הוא פשוט מוזר בעיני, ומנוגד לאפשרות לאהוב. זה עוד יותר מוזר כשאדם ממש מתנה את אהבתו בכך שבן זוגו יגביל את המיניות שלו. אני לא אומר שצריכים בהכרח לשכב עם "אחרים", רק שיש משהו כל כך צולע בכך שאנשים מבינים קשר כמערכת של אמון, ושאמון פירושו לא לשכב עם אחרים. האם בעידן החילוני אנשים חוששים כל כך מן היכולת ליצור אינטימיות ולצקת תוכן לקשר עד שהם חייבים להגביל את המיניות של בן הזוג כדי שכל העסק ישרוד?