מלכות שעירות

אני חושב שאתן קורבנות של עצמכם.
באמת שלידכן אני עילג , מה זה עילג, אמאמא של העילגים, דודדודה של העילגות,
סבא רבא מהצד של החותנת של העילגים, עילג מארץ העילגות.
ובאמת באמת , שאני לא מתקרב לעשירית מהיכולת שלכם לכתוב ולהתבטא.
אבל כשאני קורא אתכן אני אומר –טוב שכך!
בחייאת דינק, מה הקשר בין אידיאולוגיות קפיטליסטיות פסאודו-פמיניסטיות לבין כן שערות בתחת ,לא שערות בתחת?
מי שרוצה שתגלח ומי שלא רוצה שלא יגלח,כולה סכין גילוח.


*הפוסט נכתב בלשון נקבה וזכר ,שאף אחת לא יפגע.

אוקי. אפשר להתנסח כך. אבל אז פירושו של דבר הוא שלהיות קורבן זה עניין סובייקטיבי לחלוטין. זה דומה להיות מדוכא, או להיות פסימי, או לא לאהוב משהו. כלומר, זה קשור בהשקפת עולם, או במבנה אישיות. זה אומר שאני יכול להגיד לך "שלום לניה קולסון, מה שלומך?" ואת תרגישי קורבן. למה? כי ככה את מרגישה.

במצב כזה אי-אפשר לדבר על קורבן באופן אובייקטיבי. אי-אפשר לדבר על גורם מדכא או מתעלל, שחיצוני לאדם, ואחראי להפיכתו של אותו אדם לקורבן. הגורם הוא אז פנימי. ואם הגורם הוא בתוך האדם, אז להיות קורבן זה תמיד להתקרבן. מה שמוציא את העוקץ מכל העניין.