Grey / Green |
לפני 13 שנים •
31 בינו׳ 2011
לפני 13 שנים •
31 בינו׳ 2011
Grey / Green • 31 בינו׳ 2011
free spirit כתב/ה: צר לי אך איני מסכימה כלל עם הטחת ההאשמות הזו.
יש אדם אחד שאשם בזה שאני שמנה. קול השפיות. בזאת תמו שידורינו. |
|
נוריתE |
לפני 13 שנים •
31 בינו׳ 2011
ועל כל זה
לפני 13 שנים •
31 בינו׳ 2011
נוריתE • 31 בינו׳ 2011
|
|
seelinewoman |
לפני 13 שנים •
31 בינו׳ 2011
ספיריט
לפני 13 שנים •
31 בינו׳ 2011
seelinewoman • 31 בינו׳ 2011
free spirit כתב/ה: צר לי אך איני מסכימה כלל עם הטחת ההאשמות הזו.
יש אדם אחד שאשם בזה שאני שמנה. ולא, חובבי פרויד משמימים שכמותכם, לא אמא - האדם הזה הוא אני. אולי זה מהפכני לחשוב כך, אך בגיל 32 אף אחד לא דוחף לי אוכל לפה מלבדי ולכן אין לי למי לבוא בהאשמות. לא לחברה, לא לעולם הדוגמנות, לא לאמא המסכנה שלי (שוב שתוק, פרויד!) ולא לגברים שמה לעשות, חלקם אוהבים נשים רזות (שזה אגב, מותר בדיוק כמו לאהוב נשים שמנות. אז על מה הויכוח?). ולכן איני מבינה על מה שוב יש מהומה. במקום לבוא בהאשמות לכל העולם, אולי כדאי פשוט לקחת אחריות ולעשות את השינוי המיוחל. בחיי שזה קל יותר מלנסות לשנות את העולם. הוא לא ישתנה. אנשים לא ישתנו. לפני 8 שנים, החלטתי לקחת את עצמי בידיים. לא כי גברים לא נמשכו אלי, לא כי הייתה לי בעיה להתקבל למקומות עבודה ולא כי נעלבתי משירשורי "למה כולן שמנות?" באינטרנט. הסיבה שאני לקחתי את עצמי בידיים היא שעליתי על המשקל וראיתי מספר בן שלוש ספרות, לראשונה בחיי. ונחרדתי. זו הייתה קריאת ההשכמה שלי, שהביאה אותי להוריד 40 קילו. והיום, 8 שנים מאוחר יותר, אני שוב זקוקה לקריאת השכמה. לא כי גברים לא נמשכים אלי (אני נשואה באושר לגבר מקסים שאוהב אותי וכל קילו בגוף שלי), לא כי יש לי בעיה להתקבל למקומות עבודה (יש לי אחלה עבודה. באמת) ולא כי אמא מציקה לי (היא לא. פרויד, תרגיע! פעם אחרונה שאני מעירה לך!) ואפילו לא בגלל שרשורי "למה כולן שמנות" בכלוב. אני זקוקה לקריאת השכמה בגללי, בגלל הבריאות שלי ובגלל שאני נורא רוצה להשתחל חזרה לשמלה השחורה הסקסית שלי. יום טוב ודיאטטי לכולם. שמחה בשמחתך, אבל מה הקשר? השרשור בכלל ותגובותיי בפרט אינם מדברים על הסיבות להשמנה, אלא על האובססיה לנשים שמנות, מהצד ההפוך והחולני שלה, לטעמי. האובססיה להציק בכל פורמט אפשרי, כפי שאני רואה זאת. לא אמרתי מעולם שגברים אוהבים רק שמנות ולא טענתי מעולם שאמי אשמה, (במקרה שלי היא כן ) אבל זה סיפור אחר וכבר החרבתי את הבלוג שלי ) וגם אני טוענת שרק אנחנו אחראים למצבנו. עובדה שאני כבר יותר מארבעים קילו פחות, כבר ארבע שנים והיד עוד נטויה. שום דבר לא קשור לעולם החיצוני, חוץ מרשעות או אטימות לשמן. ועוד כמה דברים שקשורים לטבע האדם שעליהם כתבתי בשרשור שלי, לא בשרשור הנוכחי. בכל מקרה, אנחנו חושבות דומה בנוגע למשקל, וטוב שכך : |
|
walking dead |
לפני 13 שנים •
31 בינו׳ 2011
לפני 13 שנים •
31 בינו׳ 2011
walking dead • 31 בינו׳ 2011
סיליין, תגובתי לא כוונה אליך כלל...
ולגבי האובססיה, כמו בכל סוג אחר של אובססיה, בין אם זה לנשים שמנות או לאו, כל עוד מאכילים אותה - היא תמשיך להתקיים ואף תתעצם. רק שימי לב שחלק ניכר מפותחי השרשורים האחרונים בנושא המוקצה הזה הוא לאו דווקא גברים מתוסכלים. |
|
seelinewoman |
לפני 13 שנים •
31 בינו׳ 2011
לפני 13 שנים •
31 בינו׳ 2011
seelinewoman • 31 בינו׳ 2011
free spirit כתב/ה: סיליין, תגובתי לא כוונה אליך כלל...
ולגבי האובססיה, כמו בכל סוג אחר של אובססיה, בין אם זה לנשים שמנות או לאו, כל עוד מאכילים אותה - היא תמשיך להתקיים ואף תתעצם. רק שימי לב שחלק ניכר מפותחי השרשורים האחרונים בנושא המוקצה הזה הוא לאו דווקא גברים מתוסכלים. פעם תהיתי על כך. היום כבר לא. היום אני יודעת למה, לפחות חלקית, וכמו שאמרתי - כתבתי על זה בשרשור "ביקור הגברת השמנה", שכנראה היה בין אלה שהציתו את השרשור הנוכחי. |
|
פרלין(נשלטת){ש} |
לפני 13 שנים •
1 בפבר׳ 2011
לפני 13 שנים •
1 בפבר׳ 2011
פרלין(נשלטת){ש} • 1 בפבר׳ 2011
free spirit כתב/ה: צר לי אך איני מסכימה כלל עם הטחת ההאשמות הזו.
יש אדם אחד שאשם בזה שאני שמנה. ולא, חובבי פרויד משמימים שכמותכם, לא אמא - האדם הזה הוא אני. אולי זה מהפכני לחשוב כך, אך בגיל 32 אף אחד לא דוחף לי אוכל לפה מלבדי ולכן אין לי למי לבוא בהאשמות. לא לחברה, לא לעולם הדוגמנות, לא לאמא המסכנה שלי (שוב שתוק, פרויד!) ולא לגברים שמה לעשות, חלקם אוהבים נשים רזות (שזה אגב, מותר בדיוק כמו לאהוב נשים שמנות. אז על מה הויכוח?). ולכן איני מבינה על מה שוב יש מהומה. במקום לבוא בהאשמות לכל העולם, אולי כדאי פשוט לקחת אחריות ולעשות את השינוי המיוחל. בחיי שזה קל יותר מלנסות לשנות את העולם. הוא לא ישתנה. אנשים לא ישתנו. לפני 8 שנים, החלטתי לקחת את עצמי בידיים. לא כי גברים לא נמשכו אלי, לא כי הייתה לי בעיה להתקבל למקומות עבודה ולא כי נעלבתי משירשורי "למה כולן שמנות?" באינטרנט. הסיבה שאני לקחתי את עצמי בידיים היא שעליתי על המשקל וראיתי מספר בן שלוש ספרות, לראשונה בחיי. ונחרדתי. זו הייתה קריאת ההשכמה שלי, שהביאה אותי להוריד 40 קילו. והיום, 8 שנים מאוחר יותר, אני שוב זקוקה לקריאת השכמה. לא כי גברים לא נמשכים אלי (אני נשואה באושר לגבר מקסים שאוהב אותי וכל קילו בגוף שלי), לא כי יש לי בעיה להתקבל למקומות עבודה (יש לי אחלה עבודה. באמת) ולא כי אמא מציקה לי (היא לא. פרויד, תרגיע! פעם אחרונה שאני מעירה לך!) ואפילו לא בגלל שרשורי "למה כולן שמנות" בכלוב. אני זקוקה לקריאת השכמה בגללי, בגלל הבריאות שלי ובגלל שאני נורא רוצה להשתחל חזרה לשמלה השחורה הסקסית שלי. יום טוב ודיאטטי לכולם. ספיריט, חשבתי על התגובה שלך הרבה זמן. אני אוהבת להיות רזה יותר. הפנים שלי יותר יפות, קל לי לקנות בגדים וקל לי עם עצמי. אבל העניין הוא כזה: זה ענייני. זה שלי עם עצמי. מה שאני אוהבת בי, איך שאני אוהבת אותי, איך שהגבר שלי אוהב אותי, זה לחלוטין העניין שלי. זה לא עניינו של אף אחד. כמו שהדכאון של האשה הרזה שהולכת לידי הוא עניינה. האמא השתלטנית והמסרסת של הגבר החתיך שהולך מולי ברחוב היא עניינו והבדידות של הכוסית הלוהטת שמטיילת עם הכלב שלה בשעת לילה מאוחרת - היא עניינה. לכל אחד יש בעיות, אבל בחבורה הזאת של האנשים שמניתי, אני הבן אדם היחיד שהבעיות שלו נראות. האכילה הרגשית שלי, בעיות הויסות ההורמונלי שלי, מה שלא יהיה הגורם להשמנה שלי או של כל אישה אחרת, הגורם הזה נראה כלפי חוץ. זה מטריד. זה הופך אותי לחשופה. זה מטריד וחושף בעיקר בחברה בה גסות רוח וערלות לב הם הבון טון החדש. חברה בה להיות אשה לא מטופחת או שמנה הוא פשע בלתי נסבל. כי אז את אובייקט מקולקל. הרבה שנים אני מדברת על בעיות עם משקל פה בכלוב והרבה שנים אני מסתירה את המשקל ה*אמיתי* שלי. לא כי הוא מאוד גבוה, אלא להיפך, כי אני הרבה פחות שמנה ממה שאני מצטיירת. וזה בכלל לא משנה. כי להיות אישה עם עודף משקל *כלשהו* זה אתגר לא נורמלי בחברה שלנו. לקנות בגדים זה אתגר לא נורמלי. התחושה שלי היא יותר מדי פעמים של התנצלות. אני לא יודעת אם באמת יש יותר שמנות בכלוב. יש מצב שכן. פעם היינו אומרים בקול גדול ואפילו בגאווה מסוימת שאנחנו חבורה של אנשים מאותגרי-מראה. פעם הבפנים היה קצת יותר חשוב, לא? אבל משהו קרה פה ואחת מתופעות הלוואי של המשהו הזה היא שרשורי שטנת שמנות בכלוב. זה יכול להיות מפורש כמו עוזארד או תהיה מתממת כמו של סושי. זה בכלל לא משנה. עצם הדיון כבר מבזה, כבר מדיר, כבר תוחם את גבולות הנורמלי והלא-נורמלי. מה האחוז הראוי של שמנים (חריגים) בחברה מסוימת ומה האחוז הלא-ראוי? ולמה נשים, דווקא נשים, גם רזות, לא מבינות שברגע שמתחיל הדיון הזה גם אתן מושפלות? גם אתן נמדדות בדיוק לפי אותו מדד משקל מטומטם. גם הגוף שלכן עומד פה למדידה ולבחינה. בכל מקרה זה מבזה. בכל מקרה את נדרשת לאיזושהי עמדה מול החברה במשהו שהוא לחלוטין עניינך. אני לא רוצה לשאת את הגוף שלי בגאווה ולהיות סמל לאשה שמנה גאה. אני גם לא רוצה להסתיר את עצמי באוהלים או בגב כפוף. אני פשוט רצה להיות. ללכת ברחוב ולהיות. ללכת לים ופשוט להיות: עם הגוף שלי, כמו שאני. כי זה ענייני. לגמרי ולחלוטין ענייני. |
|
kasandra(מתחלפת){jegularis} |
לפני 13 שנים •
1 בפבר׳ 2011
לפני 13 שנים •
1 בפבר׳ 2011
kasandra(מתחלפת){jegularis} • 1 בפבר׳ 2011
פרלין כתב/ה: free spirit כתב/ה: צר לי אך איני מסכימה כלל עם הטחת ההאשמות הזו.
יש אדם אחד שאשם בזה שאני שמנה. ולא, חובבי פרויד משמימים שכמותכם, לא אמא - האדם הזה הוא אני. אולי זה מהפכני לחשוב כך, אך בגיל 32 אף אחד לא דוחף לי אוכל לפה מלבדי ולכן אין לי למי לבוא בהאשמות. לא לחברה, לא לעולם הדוגמנות, לא לאמא המסכנה שלי (שוב שתוק, פרויד!) ולא לגברים שמה לעשות, חלקם אוהבים נשים רזות (שזה אגב, מותר בדיוק כמו לאהוב נשים שמנות. אז על מה הויכוח?). ולכן איני מבינה על מה שוב יש מהומה. במקום לבוא בהאשמות לכל העולם, אולי כדאי פשוט לקחת אחריות ולעשות את השינוי המיוחל. בחיי שזה קל יותר מלנסות לשנות את העולם. הוא לא ישתנה. אנשים לא ישתנו. לפני 8 שנים, החלטתי לקחת את עצמי בידיים. לא כי גברים לא נמשכו אלי, לא כי הייתה לי בעיה להתקבל למקומות עבודה ולא כי נעלבתי משירשורי "למה כולן שמנות?" באינטרנט. הסיבה שאני לקחתי את עצמי בידיים היא שעליתי על המשקל וראיתי מספר בן שלוש ספרות, לראשונה בחיי. ונחרדתי. זו הייתה קריאת ההשכמה שלי, שהביאה אותי להוריד 40 קילו. והיום, 8 שנים מאוחר יותר, אני שוב זקוקה לקריאת השכמה. לא כי גברים לא נמשכים אלי (אני נשואה באושר לגבר מקסים שאוהב אותי וכל קילו בגוף שלי), לא כי יש לי בעיה להתקבל למקומות עבודה (יש לי אחלה עבודה. באמת) ולא כי אמא מציקה לי (היא לא. פרויד, תרגיע! פעם אחרונה שאני מעירה לך!) ואפילו לא בגלל שרשורי "למה כולן שמנות" בכלוב. אני זקוקה לקריאת השכמה בגללי, בגלל הבריאות שלי ובגלל שאני נורא רוצה להשתחל חזרה לשמלה השחורה הסקסית שלי. יום טוב ודיאטטי לכולם. ספיריט, חשבתי על התגובה שלך הרבה זמן. אני אוהבת להיות רזה יותר. הפנים שלי יותר יפות, קל לי לקנות בגדים וקל לי עם עצמי. אבל העניין הוא כזה: זה ענייני. זה שלי עם עצמי. מה שאני אוהבת בי, איך שאני אוהבת אותי, איך שהגבר שלי אוהב אותי, זה לחלוטין העניין שלי. זה לא עניינו של אף אחד. כמו שהדכאון של האשה הרזה שהולכת לידי הוא עניינה. האמא השתלטנית והמסרסת של הגבר החתיך שהולך מולי ברחוב היא עניינו והבדידות של הכוסית הלוהטת שמטיילת עם הכלב שלה בשעת לילה מאוחרת - היא עניינה. לכל אחד יש בעיות, אבל בחבורה הזאת של האנשים שמניתי, אני הבן אדם היחיד שהבעיות שלו נראות. האכילה הרגשית שלי, בעיות הויסות ההורמונלי שלי, מה שלא יהיה הגורם להשמנה שלי או של כל אישה אחרת, הגורם הזה נראה כלפי חוץ. זה מטריד. זה הופך אותי לחשופה. זה מטריד וחושף בעיקר בחברה בה גסות רוח וערלות לב הם הבון טון החדש. חברה בה להיות אשה לא מטופחת או שמנה הוא פשע בלתי נסבל. כי אז את אובייקט מקולקל. הרבה שנים אני מדברת על בעיות עם משקל פה בכלוב והרבה שנים אני מסתירה את המשקל ה*אמיתי* שלי. לא כי הוא מאוד גבוה, אלא להיפך, כי אני הרבה פחות שמנה ממה שאני מצטיירת. וזה בכלל לא משנה. כי להיות אישה עם עודף משקל *כלשהו* זה אתגר לא נורמלי בחברה שלנו. לקנות בגדים זה אתגר לא נורמלי. התחושה שלי היא יותר מדי פעמים של התנצלות. אני לא יודעת אם באמת יש יותר שמנות בכלוב. יש מצב שכן. פעם היינו אומרים בקול גדול ואפילו בגאווה מסוימת שאנחנו חבורה של אנשים מאותגרי-מראה. פעם הבפנים היה קצת יותר חשוב, לא? אבל משהו קרה פה ואחת מתופעות הלוואי של המשהו הזה היא שרשורי שטנת שמנות בכלוב. זה יכול להיות מפורש כמו עוזארד או תהיה מתממת כמו של סושי. זה בכלל לא משנה. עצם הדיון כבר מבזה, כבר מדיר, כבר תוחם את גבולות הנורמלי והלא-נורמלי. מה האחוז הראוי של שמנים (חריגים) בחברה מסוימת ומה האחוז הלא-ראוי? ולמה נשים, דווקא נשים, גם רזות, לא מבינות שברגע שמתחיל הדיון הזה גם אתן מושפלות? גם אתן נמדדות בדיוק לפי אותו מדד משקל מטומטם. גם הגוף שלכן עומד פה למדידה ולבחינה. בכל מקרה זה מבזה. בכל מקרה את נדרשת לאיזושהי עמדה מול החברה במשהו שהוא לחלוטין עניינך. אני לא רוצה לשאת את הגוף שלי בגאווה ולהיות סמל לאשה שמנה גאה. אני גם לא רוצה להסתיר את עצמי באוהלים או בגב כפוף. אני פשוט רצה להיות. ללכת ברחוב ולהיות. ללכת לים ופשוט להיות: עם הגוף שלי, כמו שאני. כי זה ענייני. לגמרי ולחלוטין ענייני. כול מה שאת אומרת פרלין הוא נכון ,וזה רק מחזיר אותנו לזה שמה שמשנה זה לא המשקל עצמו אלה עצמם העובדה שאנחנו הופכים להיות חפצים בעיניי המתבונן ולא בניי אדם . כול זה עוד יותר מקצין את כול התחושות האלה ,שגורמים לנו להרגיש עוד יותר פחות שייכים . |
|
walking dead |
לפני 13 שנים •
2 בפבר׳ 2011
לפני 13 שנים •
2 בפבר׳ 2011
walking dead • 2 בפבר׳ 2011
פרלין,
התגובה שלך מופלאה ונוגעת בנקודות כואבות. את צודקת. האדם יכול להגיע לירח, למצוא תרופות למחלות איומות ולשכלל את הבינה המלאכותית עד לשכפול כמעט של הבינה האנושית ובכל זאת, עמוק בפנים, אנחנו עדיין יצורים חייתיים שנשלטים על ידי תפיסות ילדותיות, עבדים לאידיאלים של יופי ואסתטיקה וכך גם שופטים אחרים. ואת עצמנו. לצערי, איני רואה כי המצב הזה הולך להשתנות. קידמה, מחשבה פרוגרסיבית, נאורות. הכל נייר עטיפה נוצץ וריק מתוכן. בתקופת נעוריי, כשסבלתי מהפרעת אכילה, חשבתי על ההבדלים בין אנורקסיה להשמנת יתר. בעוד שנערה אנורקטית מעוררת חמלה ורצון לטפל בה, לדאוג לה ולטפח אותה משל הייתה תינוקת הזקוקה לאהבה, כאשר רואים נערה שמנה מעורר הדבר רחמים - ולא מהסוג הטוב. אישה שמנה נתפסת כאישה שלא שולטת בעצמה, אישה חלשה. אלו היו תובנות קשות בשביל נערה מתבגרת, שנבעו בעיקר מהפרעת האכילה שלי. מאז בגרתי ועברתי חוויה או שתיים (או עשרים) שסייעו לי לעצב את מי שאני היום, מישהי שמבינה כי לעולם לא תוכל לרצות את החברה ולכן בוחרת לרצות את עצמה קודם. כי על זה יש לי שליטה. והיום אני לא רוצה לרצות את החברה. היא שקופה בעיני. אני אדישה לה ולאידיאלים העקומים שלה, מעדיפה לאמץ את מה שנוח לי ומתאים לי. האם הרמתי ידיים? האם זהו סוג של כניעה? איני יודעת. אולי. דבר אחד אני כן יודעת – הרבה יותר טוב לי כך. כי לקחתי את השליטה על חיי ועל גופי בשתי הידיים שלי. מרגע שסיימתי לרצות אחרים או להאשים אותם במצב שלי, הכל נהיה ברור יותר וקל יותר. |
|
walking dead |
לפני 13 שנים •
2 בפבר׳ 2011
לפני 13 שנים •
2 בפבר׳ 2011
walking dead • 2 בפבר׳ 2011
ועוד משהו, שלא הספקתי להכניס להודעה הקודמת.
אני אמא לתינוקת, ובשבילי היא הכי יפה בעולם. לצערי, אני יודעת שיום אחד היא תגיע לגן, או לבית הספר, ואיזה ילד או ילדה מנוולים יגידו לה משהו שינסה לערער את הביטחון העצמי שאני אעבוד קשה כדי לטפח ולחזק. אני יודעת שזה יקרה, ואת זה אני לא יכולה לעצור. אני כן יכולה לתת לה כלים של בטחון עצמי וחיזוקי אהבה כדי שתוכל להתמודד עמם. ולקוות שזה יצליח. |
|
Brave Dwarf |
לפני 13 שנים •
2 בפבר׳ 2011
לפני 13 שנים •
2 בפבר׳ 2011
Brave Dwarf • 2 בפבר׳ 2011
פרלין כתב/ה: free spirit כתב/ה: צר לי אך איני מסכימה כלל עם הטחת ההאשמות הזו.
יש אדם אחד שאשם בזה שאני שמנה. ולא, חובבי פרויד משמימים שכמותכם, לא אמא - האדם הזה הוא אני. אולי זה מהפכני לחשוב כך, אך בגיל 32 אף אחד לא דוחף לי אוכל לפה מלבדי ולכן אין לי למי לבוא בהאשמות. לא לחברה, לא לעולם הדוגמנות, לא לאמא המסכנה שלי (שוב שתוק, פרויד!) ולא לגברים שמה לעשות, חלקם אוהבים נשים רזות (שזה אגב, מותר בדיוק כמו לאהוב נשים שמנות. אז על מה הויכוח?). ולכן איני מבינה על מה שוב יש מהומה. במקום לבוא בהאשמות לכל העולם, אולי כדאי פשוט לקחת אחריות ולעשות את השינוי המיוחל. בחיי שזה קל יותר מלנסות לשנות את העולם. הוא לא ישתנה. אנשים לא ישתנו. לפני 8 שנים, החלטתי לקחת את עצמי בידיים. לא כי גברים לא נמשכו אלי, לא כי הייתה לי בעיה להתקבל למקומות עבודה ולא כי נעלבתי משירשורי "למה כולן שמנות?" באינטרנט. הסיבה שאני לקחתי את עצמי בידיים היא שעליתי על המשקל וראיתי מספר בן שלוש ספרות, לראשונה בחיי. ונחרדתי. זו הייתה קריאת ההשכמה שלי, שהביאה אותי להוריד 40 קילו. והיום, 8 שנים מאוחר יותר, אני שוב זקוקה לקריאת השכמה. לא כי גברים לא נמשכים אלי (אני נשואה באושר לגבר מקסים שאוהב אותי וכל קילו בגוף שלי), לא כי יש לי בעיה להתקבל למקומות עבודה (יש לי אחלה עבודה. באמת) ולא כי אמא מציקה לי (היא לא. פרויד, תרגיע! פעם אחרונה שאני מעירה לך!) ואפילו לא בגלל שרשורי "למה כולן שמנות" בכלוב. אני זקוקה לקריאת השכמה בגללי, בגלל הבריאות שלי ובגלל שאני נורא רוצה להשתחל חזרה לשמלה השחורה הסקסית שלי. יום טוב ודיאטטי לכולם. ספיריט, חשבתי על התגובה שלך הרבה זמן. אני אוהבת להיות רזה יותר. הפנים שלי יותר יפות, קל לי לקנות בגדים וקל לי עם עצמי. אבל העניין הוא כזה: זה ענייני. זה שלי עם עצמי. מה שאני אוהבת בי, איך שאני אוהבת אותי, איך שהגבר שלי אוהב אותי, זה לחלוטין העניין שלי. זה לא עניינו של אף אחד. כמו שהדכאון של האשה הרזה שהולכת לידי הוא עניינה. האמא השתלטנית והמסרסת של הגבר החתיך שהולך מולי ברחוב היא עניינו והבדידות של הכוסית הלוהטת שמטיילת עם הכלב שלה בשעת לילה מאוחרת - היא עניינה. לכל אחד יש בעיות, אבל בחבורה הזאת של האנשים שמניתי, אני הבן אדם היחיד שהבעיות שלו נראות. האכילה הרגשית שלי, בעיות הויסות ההורמונלי שלי, מה שלא יהיה הגורם להשמנה שלי או של כל אישה אחרת, הגורם הזה נראה כלפי חוץ. חכי פרלין. על מה את מדברת. רק עליך רואים? באמת לידך עוברים רק נשים רזות עם דכאון פנימי וחתיכים עם אמא שתלטנית באמתחתם? מעולם לא חלפו על פניך אנשים עם פלולה על האף או צלקת על הלחי, גבוהים יתר על המידה ומקועקעים (למשל) שמייד התכווצת בתוכך אך ורק למראם? זה באמת לא עניינו של אף אחד? מה, מעולם אף אחד מהחולפים על פניך לא עורר בך רגשות, תחושות או זכרונות רק בגלל מראהו החיצוני? לא יכול להיות. |
|