האם אנחנו המין המתיש?

איך אפשר להשוות בין פעולה קוגניטיבית (להקשיב) לבין שימוש בגוף של אדם אחר. אחד דורש ריכוז, השני דורש ויתור על האוטונומיה הגופנית שלך

סקס זאת דוגמה מעולה כי אני כן חושבת שזה משהו שראוי שבני הזוג יתאמצו עבורו בדיוק כמו קשב רגשי. אבל בשני המקרים זאת אידאה ואז מתחיל המשא המתן העדין והמורכב והמתיש של זוגיות.

לטעמי אפשר גם אפשר.
האחד דורש ממך פעולה פיזית קצרה שיכולה להתבצע אגב אורחא, והשני דורש ריכוז, ומוכנות לקבל הצפה רגשית או שעמום שיכולים לקחת גם שעות.
פשרה גופנית, בעיני, קלה יותר מפשרה נפשית.
זה לא המקרה בכפייה אלימה, כמובן. שם זה הפוך.
אבל כאן לא מדובר באונס, אלא על ויתור מתוך התחשבות.

זה כמובן לא המדד העיקרי. אבל את יודעת למה אני חושבת שאת טועה? שימי לב איך גבר מסוגל להכיל הכל בתחילת הקשר. יקשיב לך שעות, ירצה לדעת כל פרט מחייך. ואז פתאום בזוגיות הקשב משתנה. פתאום הוא קצר בסבלנות כלפייך. אז יש יכולת כזאת פשוט לא בא להם. וזה בדיוק חוסר האכפתיות שאני מדברת עליה.
בתחילת הקשר ניתן לזהות מיד פערים בצרכים האלה ואם אין התאמה ואתה יודע שהבחורה הזאת היא to much to handle אז תבחר מישהי אחרת שיותר מתאימה. ובואי רובנו לא באמת כאלה נידיות. ומי שכל היום צריכה יחס מילים והקשבה אינסופית מבן הזוג שלה שתלך לטיפול.

יותר מזה, אפשר לתאם ציפיות ולהגיע לפשרות כשבאמת חשוב לשני הצדדים. כמו בשאר הרכיבים בקשר.
ואני שוב מכניסה את עולם השליטה משום שלדעתי דווקא בקשר כזה יש לצד השולט כלים מצוינים לאזן את המצב.
ללמוד מה הצורך האמיתי, לתת מענה בדרכים אחרות אולי להרגיע קצת את המערכת. תחשבי איזה סקסי זה לקבוע שהיום בשעה 19:00 אנחנו יושבים על קפה ואני רוצה, לא חייב, רוצה! לשמוע על יומך. אולי לתת לך כמה תובנות מהצד הגברי על סיטואציות. לקחת את זה למקום מוביל תומך. אולי גם ללמוד ממנה על רגישות ותבונה נשית 🙂

אם היינו זהים גברים ונשים אז לא היה עניין.
אנחנו לא מתישות, אנחנו פשוט רואות את החיים בצורה שונה.

לטעמי אפשר גם אפשר.
האחד דורש ממך פעולה פיזית קצרה שיכולה להתבצע אגב אורחא, והשני דורש ריכוז, ומוכנות לקבל הצפה רגשית או שעמום שיכולים לקחת גם שעות.
פשרה גופנית, בעיני, קלה יותר מפשרה נפשית.
זה לא המקרה בכפייה אלימה, כמובן. שם זה הפוך.
אבל כאן לא מדובר באונס, אלא על ויתור מתוך התחשבות.[/quote]
אה, ברור. כי הגוף הוא הרי כפתור “אישור” קטן שאפשר ללחוץ עליו כדרך אגב, בזמן שהנפש היא איזה פרויקט תמ״א 38 שדורש ועדה, אישורים והיערכות רגשית של שלושה ימי עסקים.

מדהים חדירה לגוף של אחר מוצגת כאן כמשהו טכני, כמעט כמו להסיר אבק כמו פעולה קצרה, לא דורשת כלום, לא משאירה סימן. כאילו הגוף הוא לא חלק מהאדם, אלא שלוחה שירותית שנועדה להקל על אחרים כדי שלא ישתעממו חלילה.

בתוספת ההבחנה בין “אונס” לבין “ויתור מתוך התחשבות” כי הרי אם עוטפים לחץ במילה רכה, זה כבר נהיה אקט אצילי.

איזה מזל שיש לנו מילון שמסדר את המצפון: אם זה לא אלים, זה פשוט אדיב.

אני מקווה שמי שיש לה מינוי דאגה לציין בהערות את המחשבה הנשגבת שלך

גם אני מקווה. אני לא מחפש כאן קשרים רומנטיים, אז אין לי שום אינטרס להתנחמד, כמו לסימפים האחרים פה.
ואפילו אם היו לי, הפנייה הנרגשת שלך לנשות הכלוב רק תהווה אאוט סורסינג למאמצי הסינון שלי, ותחסוך לי זמן.
ואני מבין שזה אולי טירגר אותך, אז אין בכוונתי להמשיך כאן.
רק אומר שלדעתי אין זה לגיטימי לדרוש הכלה של צרכים נפשיים אם אין בתמורה מוכנות להכיל צרכים גופניים.
זאת תמיד היתה העיסקה בין נשים לגברים, ומי שטוען אחרת מנסה למכור משהו.
משום מה, אנחנו (כאנשים) תמיד מייחסים לגיטימיות לצרכים שלנו, ולא מעניקים לגיטימיות לצרכי הזולת.
ומעבר לזה שזה לא הוגן, זה פשוט לא אפקטיבי.
בהצלחה!

יופי תעצור.

מגניב.
כי אפרופו העיסקה המסורתית בין גברים לנשים (משאבים תמורת סכס), זה נכון גם לצד השני של המראה.
הרבה גברים יוכלו להסכים עם הקביעה שבתחילת הקשר הסכס מצויין, אבל עם קבלת הבלעדיות והמחוייבות, הצד הנשי מאבד עניין בסכס.
ואם לצטט אותך שוב: "אז יש יכולת כזאת פשוט לא בא להן. וזה בדיוק חוסר האכפתיות שאני מדבר עליה"...
הנקודה שלי היא שבקשר יש פשרות, וכל צד מתפשר כמיטב יכולתו.
אם הרצון או היכולת הזאת להכיל את צרכי הצד השני לא מספקת, זה פגם מהותי בהתאמה.

לא אמרת שאתה עוצר?

קצת התרגשת, יקירתי.
לא פניתי אליך, אלא לשירז.