למה להמשיך ולפגוע בקורבן?

למרות שנשבעתי שאני לא אגיב פה בפורום יותר, הצלחת פשוט להרתיח אותי.
אין לך כל זכות שהיא להשוות בין בחירה מרצון של יחסים בדס"מיים לבין אונס.

באונס פשוט לא שואלים אותך אם את רוצה. תופסים אותך וזהו, אם תצליחי את
תחלצי אם לא את פשוט תוכלי אותה עד הסוף.

פה היתה לך הזכות והיכולת להגיד שלום ולא ולהתראות בכל זמן נתון שבו רצית.
זה שלא שמעת לעצמך, והגעת נמוך מאוד, ורק אז נזכרת שבעצם זה לא טוב לך
לא נותן לך את הזכות לשתמש בדימוי של אונס.
אותך לא אנסו. היית שם מרצון. גם אם לא הבנת מה את בדיוק עושה ביחסים האלו
ומה הם עושם לך הם עדיין היו מרצון. תוציאי לך מהראש את ההקבלה לאונס. זה לא אונס.

צריך להזכיר שזאת אלימות מבוקרת שדרכה אנו נהנים.אנו חיות לא יעזור כלום וזה עוזר לנו להגשים את התת מודע שרוצה את הכאב וההשפלה על ידי חייה רעה ואכזרית.

אני חושבת שתגובות תוקפניות של נשים,
קשורות לפחד ממה היה קורה לו זה היה הן.

ושהן כותבות לי :את בחרת להיות שם ולא ללכת.
הן מגינות על עצמן, מבדילות את עצמן.

אני לא בחרתי להיות שם.
אני בחרתי להיות בקשר, בזוגיות ולהתנסות ביחסי אדון שפחה
עם חבר טוב, עם גבר שאהבתי ונמשחתי אלי, שחיבב והעריך אותי.

משהו קרה לו בתוך הידמינקה, והוא התחיל לתקוף אותי באכזריות.
יכול להיות שלו היה לי יותר ידע ב BDSM , יכולתי לזהות ואולי לא.

מה שברור שאני מעולם לא הסכמתי שהוא יפגע בי.
היום ברור לי ההבדל בין BDSM לתקיפה מינית והוא תקף אותי מינית.

גם אני רציתי להאמין בשלבים מסויימים שאני בחרתי ויכולתי לבחור אחרת.

המשבר הנפשי הקשה ביותר שהיה לי, הוא ההכרה שהייתי חסרת אונים.
שלא יכולתי למנוע ממנו לפגוע בי, שגם שנפרדתי ממנו, זה לא הפסיק.
התסמונות הנפשיות של אישה מוכה וגבר אלים כבר היו שם.

כל מה שיכולתי לעשות זה לצאת משם בתהליך נפשי ארוך ולנתק איתו קשר.
תגובה כמו שכתבה ורדית, היא תגובה בעייתית בעיניי.

לא בגלל שהיא פוגעת בי, ואני חושבת שזה מה שכל כך עצוב לי היום.
בגלל שהיא משקפת חברה שלא יכולה להכיל קורבנות תקיפה מינית.
הקורבנות האלה באו מתוך תחום העיוסוק ב BDSM ואל כן הם חשובים.
הייתי רוצה שתהיה כאן שוב חברה שיכולה להכיל קורבנות כאלה.

גם אם אני חדש אין קשר זה הדיבור שלי תקיף ,אני מטאליסט אמיתי כניראה שלא הכרת אמיתיים כאלה .אל תעיר לי כי אתה בטח אתה לא תגיד לי מה לעשות.אם אתה לא יכול ליסבול את התגובות שלי אל תיקרא כי זה אני ואני לא אשתנה אפילו בטיפה .אני פאקינג מטאליסט.לא איכפעת לי שיראו שאני אלים ואני נהנה מאלימות כלפי ובניגוד לאנשים אחרים שמיתחבאים ולא שמים תמונות ומעירים הערות שמתחילות לעלות לי את העצבים.פאק

שאני כותבת להתמודד עם ביקורת.
אני כותבת על תהליך החזרה למקום שאת יכולה לשמוע
ביקורת בלי שהיא תאיים אלייך.
האפשרות שלי לשמוע דברים שאחרים
ולכתוב איך אני רואה את הדברים.

הרי לא מזמן כל פעם שניסיתי לדבר, הושתקתי.
ואם חשבתי לדבר עם אחרים, אוימתי בכל מיני דרכים.

בשבילי, הזכות להתייחס לביקורת, זה עדיין לא מובן מאליו.

הבעיה מתחילה כאשר בדרך מאוד אופייני לאנשים החיים בעולם שכוחניות בו היא סוג של דלק, חלקנו נוטים לבוז לחולשה ואותה שיפוטיות שהביאה אותנו לרצות לנער ולהעמיד אותה על הרגליים (כי מבחינתנו זו התנוחה בה היא צריכה לעמוד), מביאה אותנו להסיק מסקנות גסות לגבי המצב בו היא הייתה, הצורה בה היה עלייה להתמודד, המצב בו היא היום והצורה בה עליה להתמודד היום. לפעמים, אלו מסקנות שגויות ועבור מי שחוותה התעללות, אלימות, או סתם צביטה - זו תחושה ממש לא נעימה, כאשר מסרבים להבין אותך, כאשר לא מנסים להקשיב לך, כאשר מה שאתה מרגיש לא חשוב גם עכשיו - בדיוק כמו קודם.

המילה "אונס" תפסה פה נפח של שואה לכל הפחות. מבלי לזלזל במילה ובכאב שמאחוריה, בסופו של דבר כשמסתכלים על מה נשאר - זה לא שונה בהרבה ממה שנשאר למי שהייתה במערכת יחסים אלימה שהתבססה על אינוס מנטאלי מתמשך. מה שנשאר זה החור השחור בבטן ששום "מאמי", או "}{", או "איזה מדאימה את!" לא ימלא ושום שמוק שיגיד "אז למה לא קמת והלכת?", או "לא חשבת לבעוט לו בביצים לפני שהוא אנס אותך?" לא ישאל אותך שום דבר שלא שאלת את עצמך כבר קודם. העצוב הוא, כשמישהי שעברה אונס וחוותה את השינאה העצמית, האשמה והבושה, פונה למישהי אחרת שחוותה רק "התעללות" ושואלת איך זו העזה לומר שהיא נאנסה כאשר למעשה יכלה לקום וללכת בכל שלב בקשר הזה. זה כבר לא השמוק שלא מעניין אף אחת, זו אישה שעברה בדיוק את אותו הדבר וזוכרת היטב איך כל הגוף שלה קפא בשנייה שהיא הבינה שבעוד רגע היא תיאנס... והיא מסרבת להבין שגם זו שחוותה סתם התעללות הרגישה שכל הגוף שלה קופא כל פעם מחדש בשניה שהיא הבינה ששוב ושוב ושוב יפגעו בה. זו מין שרשרת מרתקת, זו שנאנסה שואלת את זו שעברה רק התעללות מדוע היא לא קמה והלכה, אך מתפלאת ובצדק כשהשמוק שהזכרתי קודם שואל אותה אם אולי, בכל זאת, איכשהו, בלי לשים לב, אולי בגלל החצאית, היא שידרה לאנס שבכל זאת היא רוצה רק מתביישת.

אחרי הכל זה בערך כמו שהאשימו את ניצולי השואה בכך שלא ברחו/התנגדו/נלחמו ואיפשרו לנאצים להובילם כ"צאן לטבח"...אני בספק אם יש עוד מישהו שתומך בגישה הזאת בהקשר הזה אך בהקשרים אחרים זה בהחלט קורה.

אחרי כול הסימפוזיון, ההוכחות המתמטיות, הדיונים הפילוסופיים ויצירת סרגלים כמעט מדעיים למי רשאי לחוש כקורבן וכמה...

צריכות להישאל מספר שאלות מאד פשוטות:

1. האם מי שהיה קורבן רוצה להמשיך לחיות כקורבן ?
2. האם יש רווח כלשהו בלשמר את תחושת הקורבן ?
3. האם אותו רווח גדול מידי כדי לשלם את המחיר הכואב כביכול בלוותר על תחושת הקורבן,
אם יש אפשרות אחרת ?

"יתכן שנוכל למצוא הסברים אפשריים נוספים בתיאורית ה repetition compulsion של פרויד שהורחבה עם השנים (Chu, 1991) ובתיאורית ה revictimization (Marx, Heidt & Gold, 2005) שתיהן קשורות להתעללות מינית או אונס, ובחרתי להביאן למרות שלא קושרו ישירות לסאדו-מזוכיזם על-ידי התיאורטיקנים. התיאוריה הראשונה מתארת חזרה כפייתית על האירוע הטראומטי, אם בחלומות, אם ברגשות, אם בהתנהגות וכו'. יתכן שבחוויה הסאדו-מזוכיסטית הקורבן משחזר שאת התנאים שהוא חווה בטראומה, הפעם בסביבה בטוחה בה הוא יכול לשלוט בנעשה באמצעות מילת הביטחון. זה יכול להסביר למשל מדוע אנשים מסוימים מאוד מקפידים על תפאורה, משחק תפקידים או אביזרים מאוד ספציפיים החוזרים על עצמם בכל סשן. אולי גם ניתן לראות את כל זה כסוג של "חוויה מתקנת" מבחינה רגשית. התיאוריה השנייה טוענת שמבחינה סטטיסטית לאנשים בעלי עבר של התעללות מינית בילדות יש סיכוי גבוה יותר להיות קורבן לתקיפה מינית גם בבגרות. ראוי לבדוק האם יתכן שאצל קורבנות מסוימים יש נטייה להימשך למזוכיזם כתוצאה מכך."
(מתוך העבודה שלי)
זו דוגמא אפשרית אחת מיני כמה לשאלותיו של אוראנוס:
1. האם מי שהיה קורבן רוצה להמשיך לחיות כקורבן ?
2. האם יש רווח כלשהו בלשמר את תחושת הקורבן ?
3. האם אותו רווח גדול מידי כדי לשלם את המחיר הכואב כביכול בלוותר על תחושת הקורבן,
אם יש אפשרות אחרת ?
ישנן קורבנות שגם אם הן בוחרות להמשיך "להתקרבן", זה לאו דוקא מתוך בחירה חופשית, גם אם הטראומה היתה לפני שנים רבות.