Morticia |
לפני 15 שנים •
17 במרץ 2009
Re: שמירה על טוהר השרשור היא ערך עליון!
לפני 15 שנים •
17 במרץ 2009
Morticia • 17 במרץ 2009
בתקווה שנקפוץ עמוד לאיפה שעזבנו את המקור...
Morticia כתב/ה: תמונה כפרית כתב/ה: זאלופון כתב/ה: אהבת ההתמסרות והריצוי מצד הסאבית נחשבת כמעידה על השמת צרכיו של האדון במרכז. יש שיטענו כי האלטרואיזם הטמון באהבת הריצוי הוא מהות הנשלטות. אני, לעומת זאת, טוען שריצוי יכול להיות אקט אגואיסטי למהדרין, והמתמסרות מתמסרות לעצמן לא פחות, ולעתים הרבה יותר מאשר לאדוניהן.
על מנת להסביר עמדה זו יש לפרש מהו ריצוי בעצם, ומה הוא מעניק למרצה. מדוע שאדם ירצה לרַצות, כאשר הריצוי הוא מטרה בפני עצמה ולא רק דרך לדאוג לאדם אהוב? ריצוי הוא הצלחה. הוא מעיד על יכולת. אם הצלחת לרצות, הרי שעשית משהו כמו שצריך. אם רוצים שתעשה דברים, הרי שזקוקים לך. אם רוצים שתעשה דברים ומרוצים מביצועיך - הרי שאתה אדם שזקוקים לו ושמסוגל לבצע דברים כהלכה. אהבת הריצוי היא אהבת תחושת המסוגלות העצמית הזו, שבניסוחה האובאמי אומרת: yes, I can! על כן כל פידבק לריצוי מוצלח מהווה חיזוק חיובי רציני, ואין פלא שהמשיכה להתנהגות זו גוברת. אפשר להבין מדוע מישהו יתמכר לתחושה שהוא מסוגל ושהוא מוערך, אבל בכך לא נגמרים הצ'ופרים: אם מישהו מרצה אותנו, אם אנחנו מרוצים ממנו - בדרך כלל גם ניטה לחבב אותו. האדם המרצה יכול, אם כן, להרגיש לא רק מסוגל, לא רק מוערך, אלא גם אהוב! מכאן מובן שהאקט האלטרואיסטי-לכאורה של ריצוי צופן בחובו כמות מרשימה של תועלת אגואיסטית, אולי במיוחד עבור מי שמנקרים בו ספקות תמידיים באשר להיותו אהוב, מוערך ומסוגל, אבל גם עבור כל אדם כמעט. אין צורך להיות אלטרואיסט כדי להתמסר ולרצות, וככל שמושא הריצוי מרוחק יותר רגשית, כך הריצוי אגואיסטי יותר. מה שמביא אותי למסקנה הקלישאתית שללא אהבה התמסרות אמיתית לאדם אחר כמעט אינה אפשרית, מפני שהמרצה אינו מתמסר באמת לאחר, אלא לטפיחות על האגו שלו עצמו. ובטון סכריני להקיא זה אסיים. אדם מרצה, הוא אדם הפועל לרוב בניגוד לרצונו או לא בשלמות עם עצמו, (קרי הייתי מעדיף שלא, אבל עבורו...) על מנת להשביע את רצון האחר בתקווה לגמול כלשהו, (יאהבו אותי, יעריכו אותי, יקבלו אותי, או לא יזרקו אותי ראש לתוך האסלה בשירותיי בנים בהפסקה. אדם מרצה, מוותר על עצמו, על רצונותיו, והופך לאדם חלש חסר עמוד שידרה, ולבסוף לא מוערך ע"י בדיוק אותם אנשים אותם ניסה להרשים. היות וגורם / מקור הנתינה שלו הוא חיצוני, הוא תמיד נזקק לאותו אישור חיצוני על מנת להרגיש שלם, בעל ערך, ולכן תמיד יהיה סיכוי גדול מאד למפח נפש, שברון לב, ואכזבה, כי הגורם החיצוני לא תמיד יהיה שם להעריך או אפילו יותר מכך יזלזל במאמצי הריצוי או מה שיותר גרוע ינצל אותם לרעת המרצה. לשולט קשה מאד עם נשלט מרצה, כי יש סיכוי רב שתוך כדי ניסיון לרצות את השולט, הנשלט יפגע בעצמו (במיישרין או בעקיפין, נזק מכל סוג) לעומת זאת התמסרות היא נתינה מכח פנימי, מתוך רצון אישי מלא וללא תלות בגורם החיצוני. אני נותן כי אני אוהב לתת, כי זה עושה לי טוב, ואני לא זקוק לאישור מאף אחד לכך. המתמסר בניגוד למרצה יודע לשים גבולות, יעצור לפני שיגיע למצב פגיע (רגשית, נפשית פיזית) כי אז הנתינה שלו תעצר, כי רע לו ולא נותנים כשרע. מתמסר יודע להביע את עצמו ואת צרכיו, וזוכה להערכה, כי קודם כל הוא מקרין כבוד לעצמו. אני נותן מרצוני ולא מרצונך, זה אולי נשמע אגואיסטי אבל בעיני זה האקט היותר נעלה. כי היא בא ממקום חופשי, אישי, ולא ככפיה מבחוץ. (כשאדם עושה משהו כדי לרצות, גם אם האדם השני לא ביודעין כופה את רצונו, הרי שעדין יש כאן כפיה (אפילו של האדם כלפי עצמו) תנו לי התמסרות אגואיסטית כל יום, לא רוצה לראות ריצוי לעולם. אהבתי וחושבת שיש בזה הרבה מן האמת. כמובן שלפעמים הפרשנות לקויה כי צריך גם לדעת איך לקחת ואכן, לא כל נתינה היא מתוך חוסר ביטחון ורצון לרצות |
|