טיפול נפשי ובדסמ

מטפלת CBT • 15 בפבר׳ 2017

אם אדם מצליח לתפקד והמצוקה הופכת לקושי נורמטיבי כמו שיש לכל אדם, מה הבעיה בזה?
אני לא מכירה אף גישה פסיכולוגית (או פילוסופית) שמתיימרת לרפא כליל את כל תחלואי חייו של האדם.
קשיי החיים ורגשות שליליים הם חלק מהאנושיות שלנו.
זה כמו שאני מסבירה לאנשים- אני לא הולכת לרפא לך את הבדסמ. אתה לא תהיה פתאום ונילי. אבל אם אתה מכור לזה ו/או שזה גורם לך לתיפקוד בחיים או למצוקה של ממש או שאתה פוגע בעצמך או בסביבה *באמצעות* הבדסמ- אז בזה מטפלים.

בכל מקרה- הבעיה היא לא בבדסמ כשלעצמו או ברצון להיות מושפל או להשפיל. יש אנשים שנהנים מזה וזה עושה להם טוב ויש אנשים שזה פוגע בהם או שהם משתמשים בזה כמנגנון הרס עצמי או שחזורי טראומה. במקרה הראשון אין במה לטפל. במקרה השני מטפלים כמו שמטפלים באדם שחותך את עצמו, שמכור לסמים או אלכוהול כדי להתמודד עם כאב נפשי, אדם שמתקשה לומר "לא" לבת זוג, הורה או בוס, אדם שדרך החשיבה השלילית שלו ותפיסת הערך העצמי הנמוך שלו גורם לו לפגוע בעצמו ולחבל לעצמו בקשרים, מקומות עבודה, זוגיות וכו'. במקרים האלה בדסמ יכול להיות עוד כלי או דרך, ובכל מקרה- הבעיה היא לא בבדסמ עצמו, אלא במקור שמשתמש בו (או בכל כלי אחר).

כנ"ל לגבי בעיות נפשיות אחרות. אני מסבירה שאדם שהוא בעל טמפרמנט חם מזג ובא בשל בעיה של שליטה בכעסים- זה שלא שהוא יפסיק לכעוס והוא יתפוס את העולם ואת האנשים כחיוביים, נפלאים ואוהבים והוא יאהב את כולם ויהיה כמו גנדי. לא, הוא עדיין יכעס, אבל זה לא יהיה ברמה של זעם- אלא כעס. הוא לא יכעס ו"ידלק" מכל דבר ולא יפעל באימפולסיביות עד כדי פגיעה בסביבה (ובעקיפין בעצמו). הוא ילמד לשלוט בכעס- ולא שהכעס ישלוט בו. עוצמות הכעס שלו יהיו מותאמות לסיטואציה. הוא לא ייטה לפרש התנהגויות ואמירות כלפיו כפוגעניות, משפילות, לא מכבדות ודורסניות כפי שהוא נוהג, בשעה שאדם סביר'ממוצע לא יכעס מזה בכלל או יכעס במידה מועטה.
או להבדיל אדם שסובל מדכאון- אם זה דכאון מצבי בעקבות משבר, בהחלט אפשר להרגיש יותר טוב, והוא ילמד לחשוב באופן ריאלי יותר (בואו לא נכנס שוב לדיון של מהו ריאלי כאילו לכאורה כל מחשבה בעולם היא היגיונית וריאלית) ויקבל כלים להתמודד עם הדכאון כעת ובעתיד. ייתכן שזה יקטין משמעותית את הסבירות שהדכאון יחזור. אבל אם מדובר באדם שסובל מדכאון קליני, פה כבר יש יסוד ביולוגי חזק. וכמו שהתרופות הפסיכיאטריות לא מתיימרות לטפל ולרפא את האדם, גם CBT לא מתיימרת. היא גם לא עוזרת לכולם במאה אחוז. אבל אני מסבירה שהמטרה שמציבים לעצמנו זה שהטיפול בשילוב עם תרופות יסייע לאדם להקטין את מספר האפיזודות הדכאוניות, ואם הן מתרחשות- שתהיינה קצרות יותר ופחות עמוקות.

כל מה שCBT עושה זה לקחת מחשבות ורגשות קיצוניים ולנסות להפחית את העוצמה שלהם כך שהם יהיו ברמה נורמטיבית ונורמלית כך שהם לא יפגעו או פחות יפגעו בתיפקודו ובהרגשתו הכללית של האדם. ולא, לא מדובר בפלסטר או בטיפול קסמים, זו לא גישה מדעית שמגיעה ממדע מדויק שבו אם תעשה X אז בהכרח יקרה Y, היא לא מתאימה לכל האנשים, כל הזמן, לכל הבעיות בעולם. אבל מבין האופציות שיש, היא בין היעילות ביותר וגם מוכחת ככזו.
יש בה הרבה עומק והרבה כלים. היא לא רק עוזרת לך להבין את עצמך, אלא גם מביאה כלים מעשיים להתמודד. ואם בעתיד אחרי שהטיפול יסתיים הבעיה תחזור מעט- אז אפשר בפגישות בודדות לרענן ולקבל חיזוקים ולהמשיך הלאה בלי לעבור את כל התהליך מחדש.

לכל מה שבייגל כתב (אפילו הלינק שצירף...) כבר התייחסתי בתגובות קודמות. לא רואה טעם לחזור על זה שנית.

לגבי ההתמכרות- אני לא יודעת מי זה פור גוד ולמה התכוונת, אבל אני יכולה לומר שגם בתחום הזה יש כל מיני גישות טיפוליות, חלקן נחשבות מוצלחות למדי ומנוסות בשטח- גם בגמילה מיידית וגם ביחידות להתמכרויות שמסייעות ומלוות אדם למשך שנים וגם בטיפולים פרטיים. ככל הידוע לי- אף אחת מהן לא דינאמית.
וכן, אדם שיש לו התמכרות בשל אישיות עם נטייה התמכרותית, צריך תמיד להיות "בהיכון". יש מקרים שהתמכרות אחת תתחלף באחרת.
וודאי שיש הבדל בין אדם שיש לו "רק" התמכרות לאדם שיש לו התמכרות והפרעת אישיות או התמכרות והפרעה נפשית אחרת. וודאי שתלוי מאוד מה הרקע שלו, מהן מערכות התמיכה שיש לו, מהם הכוחות הפנימיים שהיו לו לפני ההתמכרות וכמה מהם הוא העצים וגייס לאחר הגמילה.
לצורך העניין, הסימפטומים של ההתמכרות והביטויים שלה דומים, וזה לא משנה אם זה לסמים, סקס, אוכל, קניות, בדסמ או מיץ תפוזים. אלא שלחלק מההתמכרויות יש סיכוי יותר מוצלח להיגמל כי אתה יכול להפסיק כליל את השימוש בחומר או בהתנהגות (כמו סמים, אלכוהול וסיגריות) ובחלקן האחר הרבה יותר קשה להיגמל כי ההתנהגות עצמה נורמלית במידה מסויימת ואף הכרחית (כמו סקס, אוכל, אינטרנט וקניות). ובהחלט במקרים כאלה המטרה היא להשתמש במינון נורמלי שלא פוגע בתיפקוד.

בני אדם הם יצורים מורכבים ואין פתרון אחד ויחיד שמתאים לכולם, כי לכל בעיה יכולות להיות הרבה סיבות, יכולים להיות ביטויים שונים של סימפטומים ואינספור משתנים מתערבים- גם במקור הבעיה, גם בבעיה עצמה וגם בזמן הטיפול.

טליה​(שולטת) • 15 בפבר׳ 2017

אני מסכימה איתך שהממד הנפשי של בדס"מ הוא בעייתי, מפני שיש בו מרכיבים של ניכור, אלימות, חוסר הערך עצמי ועוד.
אני מסכימה שבחינה הזו בדס"מ אינו "עוד העדפה מינית".
אני גם מסכימה שההמלצה לקבלה עצמית היא לפעמים ביטוי של מנגנון הגנה/הכחשה.

אבל
קשה לי עם הנחרצות והקיצוניות של דעתך, שמזכירה לי מסיונריות של חוזרים בתשובה.
אני נוטה להאמין שבדס"מ הוא תופעה הרבה יותר מורכבת מזו שאתה מתאר, ושהקשיים של אנשים בדס"מיים לא קשורים רק להרס עצמי.

אני במיוחד חושבת שאינך מיחס מספיק חשיבות לקבלה עצמית וחברתית בחיים בריאים.
ההבחנה שלך בין בדס"מ לבין הומוסקסואליות, שלכאורה חסרה את הממד ההרסני, אינה מדוייקת.
אתה מכיר את החיים של הומוסקסואלים בדורות הקודומים, לפני שיציאה מהארון בכלל היתה אפשרית?
העולם של הומוסקסואלים היה עולם של אופל, זנות, ניצול ופשע. לא עולם תמים של אהבה אחרת.
מאחר שאנחנו חיות חברתיות, כל סכסוך עם החברה הופך במהרה לסכסוך עצמי.
אי אפשר לחיות בשלום ושלווה כשחלק מהותי מן ההוויה שלך כאדם אינו מתקבל בחברה ואתה נאלץ להסתיר אותו או לקיימו בגנבה.
במצב כזה קל מאוד להתדרדר לחוסר תפקוד, וקל מאוד לצייר אותו (כפי שאמנם עשו) כהרס עצמי וניוון מוסרי.

אני לא טוענת שקבלה חברתית תעלים את כל בעיותיהם של אנשים בדס"מיים.
אבל אני משוכנעת שהיא תעשה הבדל משמעותי.

Bagel • 16 בפבר׳ 2017

הי טליה,
אני בעצמי יצאתי לחירות גדולה כשהבנתי שיש עוד אנשים כמוני ושאני לא לבד ושיש מועדון ושזה בסדר לספר לאחי, כמובן שקבלה עצמית ופתיחות מירבית עדיפים על פני חרדה בושה וחיים בתוך הארון. אני מיחס לזה חשיבות אבל לא חושב שזה מספיק בכדי לקיים חיים בריאים בהכרח, לא בכל מקרה.

אני מבחין בין הומוסקסואליות לבין בדס״מ מכיוון שאי אפשר לכרוך שתי תופעות כל כך שונות רק משום שהחברה הגדירה את שתיהן - סטיה. הקונפליקט המרכזי של ההומו של אותן שנים חשוכות הוא בינו לבין החברה ואילו הקונפליקט של הבדס״מ הוא הרבה פעמים בין האדם לבין עצמו. אני לא חושב שהבדס״מ תמים כמו שהומוסקסואליות (בהגדרתה) תמימה, ולא, אני לא מבצע כאן שיפוט חברתי או מוסרי אלא מתוך פרשנות של התופעות היותר קיצוניות בעולם הפטיש - מזוכיזם, סדיזם, השפלות קשות, ביזאר, קוקולד - ומתוך התבוננות באנשים שנואשים לקיים את אותן פנטזיות. אלו הן לא פעולות תמימות וברוב המקרים יש להן יסוד נפשי עמוק שמהותו מעבר להתמכרויות לסקס ומעבר לסלף-מדיקיישן.

אני לא חושב שאסור לעסוק בזה אבל מי שכן מתעסק, בין מתוך בחירה או מתוך אובססיה בלתי נשלטת (מגיל חמש הוא ככה וכו״) משחק באש. הקבלה העצמית היא סוג של אידאולוגיה שמונעת לעיתים שאלות קשות והתבוננות עצמית, ביקורת עצמית. לא כזאת של אשמה וחרדה אלא זה נסיון להבין מה קורה. הרבה פעמים הסשנים עצמם הופכים לסוג של התמודדות רגשית, האדם שוקע בפנטזיות חזקות ומניבות פרי כהגנה עצמית נגד הרגשות שלו עצמו. הקבלה העצמית הופכת מאקט של הקלה ושחרור למעין דיבור פוליטיקלי-קורקט שמעניק צ׳ק פתוח לעוסקים במלאכה לעסוק ולעשות בלי באמת לחשוב על מה שהם עושים.

אני נהנה לעסוק בבדס״מ בעצמי ומצליח לקיים איזושהי מערכת יחסים עם המזוכיזם והסדיזם שמכננים בתוכי ומרכיבים חלק מהאישיות שלי. אבל מבחינתי לעולם לא אפסיק לנסות ולהבין את התופעות טבע האלו, לנסות להבין את עצמי, את העומקים של עצמי מהן בוקעת הפורענות המבקשת פורקן

כמעט מתרגש ממך • 16 בפבר׳ 2017

כל המקור לפטיש הגברי על כל צורותיו וגווניו הוא עקיפת המנגנון הנורמטיבי של הכיבוש. שזה משפט מעצבן אבל זה מה שזה. כל "סוטה" בוחר באסטרטגיה שלו: הונילי בוחר לכבוש באמצעים המוסכמים והמקובלים (המשעממים לטעמי) ובתום הכיבוש מזמין לה מונית וממהר ליעד הבא. הגבר המכונה נשלט בוחר לכבוש על ידי ריצוי ופיצוי (פחחח בהצלחה עם זה). השולט להבדיל בוחר לכבוש את היעד בכוח ולאור הצלחותיו לוחש לעצמו הגבר המכונה נשלט משהו על הצדיק שרע לו ועל הרשע שטוב לו. ויש עוד כמובן אבל המשותף לכולם הוא סוג מערכת היחסים שה"סוטה" התורן מנהל עם הצורך לכבוש.

ומאוד אהבתי את מה שכתבת טליה שהרי מה שהופך את ה"סטייה" לכזו שמרוויחה את שמה ביושר (סטייה) הוא הקבורה שלה בארון.