סיפורה של השפחה יובל. פרק 1

בכוח המוח-אשה • 13 ביוני 2007

אני מחבבת אותך, מי שלא תהיה..: ))
ואכן כך.

Mass production • 13 ביוני 2007

באמת לא חוכמה. אני בטוח שקראת אצלי את הניק שלך.

בכבוד רב ובברכת מחבבים,

אלעד, רונן ושות'.

RIS • 13 ביוני 2007

(ההדגשות בטקסט המצוטט הן שלי)

ועל זה נאמר - כל המוסיף גורע (וכל המסכם מתפדח...).

על היציאה המתנשאת ורבת השחץ על "גילויין" אעלק של נשים שכותבות היטב - לא אוסיף דבר. מי שהבין מאיפה מגיעה אמירה כזאת - הבין. מי שלא הבין - לא הבין.

על מיעוטם של גברים היודעים "לנמק טיעון בעברית סבירה" אוכל רק להגיד שנקרעתי מצחוק ולא אסתיר דקירה קטנה של הנאה על הצדק הפואטי שבעצם הכנסת הגול העצמי....

שהרי מי שלוקח את דברי כל מי שהעבירו ביקורת עניינית ומנומקת על הפוסט של רוזי וומסכם אותם באמירה הגורפת, כוללנית וחסרת האינטליגנציה הבאה: "... טיעונים שמבוססים על עלבון גרידא..." בעצם מוסיף את עצמו לרשימת אלה "שאינם יודעים לנמק עמדה" בהיותו בעצמו מבסס את דבריו על "עלבון גרידא"....

מזמן לא נתקלתי ביריה עצמית ברגל כל כך כואבת וכל כך מבישה.

על עצם הויכוח עצמו אינני רוצה להביע דיעה אך אעיר שתי הערות :

העמדה שאותה הציג הגמד, למשל, היתה מנומקת, מפורטת והגם שאולי כאבה, עדיין הינה עמדה ראויה, עמדה שגם אם לא מסכימים איתה צריך לדעת להתמודד איתה ועד כמה שלא נעים להגיד - חובת ההוכחה מוטלת על אלה שירצו להזים את דברי הגמד ולא עליו עצמו.

הגמד, אם הבנתי נכון, ולא כמו שאמרו כאן כל מיני, לא שלל את זכותה של רוזי לכתוב. הוא העיר, בפשטות, כי הוא מזהה בכתיבתה אלמנטים שהזכירו לו מכה מתחת לחגורה ושלא היו תמימים.

אם זו איננה תגובה לגיטימית (ומנומקת, וישירה) - אינני יודע מהי תגובה לגיטימית.

מצד שני - גם התגובה של רפאל - מעניינת וחושפת כתמיד עולם פנימי עשיר ומהורהר - היתה אף היא לגיטימית בעיני אפילו שאפשר להתווכח על השאלה עד כמה הפוסט של רוזי הינו סאטירה דווקא אלא אולי הוא יותר בבחינת פרודיה ואפילו קריקטורה.

(ולא הייתי טורח להוסיף כאן את חמשת הסנט השחוקים שלי לולא היציאה התמהונית שציטטתי כאן למעלה. כנראה שכך נראה היום יצור המוני....)

בעיני - למרות שברור לחלוטין שלא זו היתה כוונתה של רוזי - התפתח כאן שרשור מעניין, פורה, מלא להט ורב-גוני.

כך, בין השאר, גם כך, צריך להראות פורום תוסס ופעיל.
אם ננקה את כל ההיבטים האישיותיים והאישיים מתוך שלל הטענות וטענות הנגד שהושמעו כאן נבין שהיה כאן (ועדיין ישנו) דיאלוג שיש מה ללמוד ממנו. גם מבחינת התוכן שלו וגם ממה שניבט מכל פינה בין השורות שלו....

חבל על הפגיעה האישית של מי מהכותבים. חבל על תחושות העלבון והקיפוח. חבל שרוזי תפסיק לכתוב, חבל שהגמד יפסיק להיות אביר וחבל שרפאל יפסיק להיות קולו של האנדרדוג.

אה, כן וחבל גם שהיצור ההמוני יפסיק לכתוב שטויות....

Mass production • 13 ביוני 2007

תהיתי באמת מי יהיה זה שירים את הכפפה ויתחיל להתבכיין בגלל השורה ההיא.

מודה לך על התגובה.

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 13 ביוני 2007

ריס, לא חושבת שמישהו שלל כאן את זכותה של רוזי לכתוב. אנשים הביעו דעתם, ביניהם אני.
אני עדיין סבורה שבפוסט הזה לעג רב לפלג ועדיין, זכותה של רוזי לכתוב פוסטים כאלה.
זכותי גם להגיד לה מה אני חושבת ולצאת איראנית חסרת הומור. שתיתמודד. ושתיתמודד בלי להיתפתל בכן כתבתי על פלג ולא כתבתי על פלג, מתנצלת ואחר כך בזה לעצמה שטרחה להגיב בכלל לאנשים חשוכים שכמונו.

Brave Dwarf • 13 ביוני 2007

תות, פרי עסיסי ואדום, את צודקת בכל מה שאמרת (לפי דעתי אותה פרשתי כאן על גבי עמודים רבים מדי), אך לא הבנת את תגובתו של ריס.
הנה:



ואת הסכמת עם הגמד, אז את כלולה בעסק.
(-:



כאן ריס קורא לך "למשל". ומי אני שאתווכח עם כך שאין מתוק ממיץ טבעי למשל ובמיוחד מזה של מתותים.

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 13 ביוני 2007

התכוונתי שגם אחרים לא שללו את זכותה לכתוב....

Brave Dwarf • 13 ביוני 2007

סליחה, את זריזה מדי עבורי, שיפצתי את הודעתי הקודמת, תות, שם הוספתי עוד ציטוט אחד של ריס:

"העמדה שאותה הציג הגמד, למשל, היתה מנומקת, מפורטת והגם שאולי כאבה, עדיין הינה עמדה ראויה, עמדה שגם אם לא מסכימים איתה צריך לדעת להתמודד איתה ועד כמה שלא נעים להגיד - חובת ההוכחה מוטלת על אלה שירצו להזים את דברי הגמד ולא עליו עצמו. "

את כלולה ב"למשל" וכל אחד אחר שהביע כאן דיעה. גם אם המיץ שנפיק ממנו לא יהיה אדום ומתוק.

Brave Dwarf • 13 ביוני 2007

חה חה חה ... LOL אופו הסמיילי עם שתי האצבעות שמניף את הבלורית?
מי שעושה סאטירה על סאטירה לרוב נראה כמו קריקטורה ומכיוון שאם מסתכלים נכון על העולם, שהוא למעשה סאטירה של עצמו, מבינים שסיכוייה של רוזי כמו של כל אחד אחר, להיות אוסקר ויילד, מזעריים.

אגב, אם לשפוט לפי הסיפור אותו סיפר לחברי הפורום שנה לפני אמש אחד ירוק בורא-לאספסוף לא יאכזב ויישאר.




או לחילופין:

"שלום גבירותיי ורבותיי. חה, נא לא לפרש את מילות הפתיחה – גבירותיי ורבותיי – בצורה מוטעה, מדובר במה שנקרא פתיחה וונילית. הגעתי לביקור קצר. מי אני? זה אולי יתברר בעתיד, וזו תהיה גם הפתעה לאחדים. למען הגילוי הנאות אני לא מומחה לאונטולוגיה או לאפיסטמולוגיה," אמר בורא-לאספסוף, ונכנס פנימה, גורם לידיי להתאגרף.
"עוד קללה אחת ואתה בחוץ." הודעתי לו.
"אתה לא מבין," רוקן את תכולת כוסו על להבתו של הדרקון עליו ישבתי, "הכל התחיל כשבאחד האמשים האחרונים, שהיו לפני חודש, קיבלתי הודעת-מייל מגברת אחת שהכרתי באתר הזה, עת שוטטתי כאן מספר חודשים שהיו טרם אותם האמשים המדוברים."

בניסיון לסדר את האמשים בסדר הנכון, (או שאולי כי שיערות אשכיי פיזרו סביב ניחוח מפויח) פערתי את עיניי לרווחה, ושלפתי מכיסי את לוח השנה. בזמן שעקבתי עם האצבע אחר ימי השבוע וחודשי השנה, בורא-לאספסוף שיכל את רגליו זו על גבי זו ומניף את בלוריתו הסבוכה למשביה של רוח פרצים, העיר בגאווה ש"גם אז הוא נשאר רק למשך מספר שבועות כנציג אוטנטי של העולם הוונילי החוקר בסקרנות את עולם ה BDSM הזר לו." מה שכמובן הסביר מיד את הקסקט המשובץ בסגנון של שרלוק הולמס שחבש לראשו ואת הזכוכית המגדלת, אותה לפת בידו.

אני חייכתי במבוכה ולא כי אני שומר על צו האופנה בעצמי, אלא כי תוך כדי סיפורו, התנפח כל כך והסמיק עד שכפתור עליון של חולצתו פקע ומבצע תרגיל אקרובטי באוויר נחת באזור רגיש של גופי. (על ראשו של דויד, ליתר דיוק)

"אז מה לגבי העלמה?" שאלתי, מתקשה להסתיר את סקרנותי. "אני מקווה שהיא לא רזה מדי, כי לי יש חולשה לנשים שיש להן במה להחזיק."
"הגברת..." משך את המילה, מטיל עלי איימה שייגמר לו האוויר וייחנק, ומבט רב משמעות. (אין לי שמץ של מושג מה ניסה להגיד)

הושטתי אליו את הכפתור, הצעתי שיפרום עוד אחד, ופתחתי את החלון. יום חמסין גועלי הקיא בפניי בשלווה צמיגית כדרכם של ימים מדבריים. החזרתי את עיניי אל בלוריתו, תוהה, כיצד הצליח להביא לפורום את רוח הפרצים שנופפה אותה.

"עשה טובה, כתוב משהו לכוח-בלו באתר, היא ביקשה בצירוף לינקים לבלוג ולהודעה כאן." המשיך אחרי שסידר את נשימתו.

וכך, עודי תוהה לגבי בלוריתו ולגבי השכמיה השרלוקיאנית בה עטה את כתפיו, שהמשיכו לנוע כאחוזי תזזית למשבים בלתי נראים, הקשבתי לסיפורו:

"למה"? עניתי, "מי זה הכוח-בלו הזה"?
"כי אתה יכול", היא התמוגגה במייל בתשובה, "סתם איזה מלעון שחושב שהוא מתת-אל לנשים. פרובוקאטור בפרוטה". היא כתבה בגרוש, אבל ניחא. "אבל, גם אני אוהב פרובוקציות, גם אני חוטא בהן לפעמים" ניסיתי להדוף את המטלה המיותרת הזו מעל פניי. "בחייאת", היא אמרה, "עזוב אותך. בשבילי, עשה זאת בשבילי. נעלבתי ממנו. תפסיק להיות כ"כ רציונאלי. בבקשה".

כאן עצרתי את פטפוטו של הרציונל הבורא-לאספסוף בסימן יד. הסתכלתי על השעון ואז בו. וכשראיתי את המאווררים שחיבר לקסקט שעל ראשו, הבנתי שלסיפור הזה לעולם לא יהיה סוף. נמנמתי על גבו של הדרקון, שינה טרופה וטרודה, מתעורר מפעם לפעם ושוב שוקע בקשקשיו ובחלומותיי. אני לא יודע אם זה היה הכפתור שפקע מחולצתו של בורא-לאספסוף ונחת על ראשו של דויד או דויד שתמיד נעור כאשר מדובר בעלמות, אך לתוך שלוותי לפתע התפרצה עלמה ארוכת שיער, רכת ישבנים והצמידה את פניי לשדיה המלאים. דויד, שהתעורר, זינק מיד ונגח בסנטרי.

"ואיך זה נגמר?" תקעתי את עיניי בעינו האחת של דויד שאיים לירוק בפניי.

"בקיצור," הביט בי בחשש ובדויד בחשש גדול אף יותר, "כפי שסיפרתי לכל 22,828 חברי הפורום, מכיוון שמה לא עושים בשביל אישה שאלמלא חיבתה העמוקה להשפלות ביזאריות במיוחד, של עצמה, הייתי מחבב אותה עוד יותר... הסכמתי לעשות זאת בהזדמנות."

למרות שלא הבנתי את דבריו, אך שמח על כי הסיפור הגיע לקצו, ליטפתי את דויד שלמראו של הבורא-לאספסוף בכובע של שרלוק מאוורר, התכווץ באכזבה למימדים רצויים.

"אבל, בקשה זו בקשה, והבטחה זו הבטחה, ואני כאן," אמר טרם דחפתי אותו לתוך מעלית ולחצתי על הכפתור העליון, עליו, לדעתי, התנוסס מספר 405.

מוזר, חשבתי כאשר קול פיצוץ ואחריו צליל של נפצים קטנים התפזר סביבי. אחרי הכל בבנין הזה יש שתי קומות בלבד כמספרן של ביצים של אלוהים.

"נו באמת, גמד," אמר הדרקון שעדיין הרגיש לא נעים אחרי שהתלהט כל-כך, "אם לשפוט לפי אלו שמתנהגים משל הם אוחזים בביצים של אלוהים, אז יש לו שם לא לול אלא קיבוץ שלם."

(כל הציטוטים שהובאו, הובאו כלשונם, וניתן לבדוק את כולם בלינק הזה: http://www.thecage.co.il/phpBB/search.php?search_id=150628828&start=10)

אגב, עפ"י החישוב שלי, הרוב היו בעד רוזי דווקא, אז אין צורך להתמסכן, ייצור המוני. מה קרה שפתאום בלחייה של הדמוקרטיה הישירה, בה נופפו בפניי במשך כל כך הרבה עמודים, זרק סומק סמיך משל הייתה בתולה הססנית?
מוזר.

גמד שני מטר ועשרים,

גרניקה​(נשלטת) • 13 ביוני 2007

רק להגיד תודה.
קוראת כמה חשוב להיות ארנסט. וקוראת ברצינות.

(10 שנים לא נגעתי בדבר המצחיק עד דמעות הזה)