Brave Dwarf
|
לפני 13 שנים •
3 בפבר׳ 2011
יולי Yuli כתב/ה: Brave Dwarf כתב/ה: [quote=
פרלין לא יכולה להכנס לראשם של כל האנשים על פניהם היא חולפת. אין לה את היכולת להעריך, אפילו בערך, כמה מכל אלו החולפים על פניה שמו אליה לב בכלל ואם כן אז כיצד. על מה כן מצביעה תגובתה? על כך שכאשר היא חולפת ברחוב על פניי ועל פני החברים שלי ועל פני המשפחה שלי ועל פני הרבה מאוד אנשים אותם אני מכיר קרוב מספיק כדי לדעת ולהתחייב כי אינם סובלים משום סטיגמה לגבי אנשים שמנים, היא בטוחה שגם אנחנו באופן מידי נותרים עם איזוהי דיעה עליה. וזה כן נמצא אך ורק בראש שלה. אז זהו, שכן יש לה יכולת להעריך. איך? כי אומרים לה. וכי אני מניחה שהיא ניחנה במספיק קשב בשביל לשים לב לפער בין מה שאומרים לה לבין מה שאומרים לאחרים. ברור שחלק מהשיפוט של הסביבה הוא רק בראש שלנו. כולנו חושבים ששופטים אותנו כשלמעשה אנחנו לא מעניינים אף אחד. אבל תשומת הלב שניתנת למימדי הגוף הנשי אכן מוגזמת. אתה באמת חושב שדמיינו את כל זה? שלא היו דברים מעולם, ושכולנו מדמיינות את התגובות שאנחנו מקבלות מידי יום לאורך שנים? גמד, אני מאמינה לך כשאתה אומר שאסתטיקה של אחרים לא מעסיקה אותך באופן מיוחד. אבל רבים כן עסוקים בזה. אנחנו חברה עם אובססיית רזון, בעיקר של נשים. נשים שמנות מרגישות שהגוף שלהן הוא עניין ציבורי. כולם מגיבים עליו כאוות נפשם. כולם חושבים שהוא תכונה מאד מאד רלוונטית למכלול שלהן כאדם, שלא ניתן לשפוט אותן מבלי להתייחס לנתון הזה. בעצם, לא רק שמנות. כולנו מרגישות שהגוף שלנו נורא מעניין, שהוא יקבל אזכור בכל פעם שידברו עלינו לא משנה מה הנושא, הוא אפילו סוגיה פוליטית. (הדגשתי מספר מילים בתגובתך). לא טענתי שכולם כמוני. אמרתי שהנופך שניתן לתופעה הוא נופך מוגזם. שהכמות של אלו שאינם כמוני פחותה ממה שנדמה, שקולם אמנם רם אבל מספרם נטול משמעות. יתרה מכך, אם נתבסס על עובדה שהפרעת אכילה היא סימפטום (כפי שפירטה פרלין, שאמנות החריזה ממנה והלאה, בתגובתה) ניתן לשייך את כל אותם המעירים לקבוצה לא מודעת. אני לא אומר שכאשר נפגעים מאדם שאינו מודע לעומק הפגיעה זה כואב פחות. מה שאני כן אומר, שכאשר מאפיינים את העולם ומתחקים אחר מניעיו, אסור להתעלם מחוסר המודעות שלו. דהיינו: היא אומרת - אני עוברת ברחוב והקרביים שלי חשופים ולכן זה הפוגע, מכוון ישירות לתוכם. ואני אומר: הוא אינו רואה את קרביך. זו את ורק את שמרגישה ומודעת לעובדת היותם מעורטלים לעיניו ולאגרופיו. |
|
|
Askew(אחרת)
|
לפני 13 שנים •
3 בפבר׳ 2011
אפשר הסבר בבקשה?
(אני מתנצלת מראש על חוסר הציטוט שלי)
Free Spirit כתבה שהיא אשמה בזה שהיא שמנה מקבי כתב ששמנים צריכים לאכול פחות כדי לרזות לא זוכרת מי (סליחה) כתבה שהשמנה זו מחלה, זו הפרעת אכילה. ועוד אחרים שמדברים על איך שמנים צריכים לרזות, למה הם שמנים ומי הרשה להם בכלל. למה להיות שמן זה דבר רע? אני יודעת שהחברה תייגה אנשים שמנים כסוטים וחריגים בחברה, אבל למה אתם מפנימים את זה לתוך הדיון שלכם? להיות שמן או שמנה זה לא להיות חולה, זו לא הפרעת אכילה וזה לא אומר שהם לא שולטים בעצמם ושהם לא בסדר. ואני לא מדברת על משקל קיצוני (מכל צד של הסקאלה), זה נושא לדיון אחר. תשימו לב לתגובות שלכם, אתם משמרים את הסטייה בו בזמן שאתם מנסים לתקן אותה. שינוי חברתי מתחיל מסמנטיקה, שפה משקפת את הנורמות החברתיות שלנו. http://vandersister.wordpress.com/2010/02/25/155/ תקראו אותה, היא נהדרת. אה, כן. להזכיר לכם (ולי) - ביקשתי הסבר על למה להיות שמן זה דבר רע. תודה. |
|
|
|
Brave Dwarf
|
לפני 13 שנים •
3 בפבר׳ 2011
פרחונית כתב/ה: Brave Dwarf כתב/ה: מעניין יהיה לקרוא את הכתבה שהזכרת. יש לי תחושה כי ניתן יהיה לנפות חלק נכבד מה"מבטים" ולשייכם למשהו שנבע ממנה ומהידעה שלה שהיא מחופשת לשמנה ומהציפיה שלה למבטים אלו. ועוד משהו קטן שחשבתי עליו. כמעט לכל האנשים בתבל יש מישהו שמן בחבורה/משפחה. אנחנו פוגשים כל יום אנשים שמנים ולכן כל יום ניצבת מולינו ההוכחה כי אדם שמן הוא אינו "עצלן, חלש אופי וכד" ומכיוון שכך, אני מתקשה להסכים שהרוב סובלים מסטיגמה שכזו. אולי המיעוט שכן סובל ממנה הוא צעקני יותר ופוצע יותר ולכן גם מרגיש כל כך מאיים? גמד יקר, יש דבר שנקרא רושם ראשוני. זה הרושם שמתגבש אצלנו בשניות הראשונות להיכרות עם אדם. רובו מגיע מפרשנות שנמצאת אצלנו בראש למה שנראה לנו מול העיניים. הרושם הראשוני שמתקבל כשרואים אדם שמן הוא - חסר שליטה, עצלן, חלש אופי ( ועוד שאר פנינים). נכון, לא אצל כולם. אבל היות ואנחנו מדברים על תגובה חברתית ולא עלייך ספציפית, אני מרשה לעצמי לעשות הכללות. יש אנשים שיכולים לעבור הלאה מהרושם הראשוני. יש שלא. לדעתי הרוב לא." לו הדבר כך היה, פרחונית עדינה, אנשים שמנים לא היו תופסים משרות מצליחות, מתחתנים, נמנים בין חבריהם של "רזים" וכד'. הם היו פשוט נחסמים. אחוז אנשים מצליחים בקרב השמנים אינו קטן מזה בקרב רזים אלא אם נצמצם את הסטטיסטיקה למסלול דוגמנות. פרחונית כתב/ה: יש אנשים שמרשים לעצמם להביע את דעתם (באמרה כזו או אחרת, בתגובה קולית מזלזלת, במבט כזה או אחר). יש שמעמידים פנים שה"מפגע האסטתי" הזה לא נמצא מול העיניים שלהם (אחת התחושות החוזרות אצל אנשים שמנים היא שהם שקופים). מבט ונימה נתונים לאִינְטֶרְפְּרֵטַצְיָה אישית. לא אומר שהשמן תמיד שוגה בביאור שהוא מעניק לאותו מבט אבל לפעמים כן, מה שמפחית מכמותם המדומיינת של ה"רעים". פרחונית כתב/ה: למשל, הרבה אנשים שסובלים מהשמנה מסגלים לעצמם מנהג של אכילה בסתר. אתה חושב שהבושה הזו לאכול, צמחה לה סתם ככה ? אתה יודע איזה תגובות יכול אדם שמן לקבל כשהוא קונה צ'יפס או גלידה או מזמין לעצמו מנה דשנה של משהו טעים במיוחד? יכול לתאר לעצמי (את יודעת מה? גם אני לפעמים כשאני רואה אדם שמן זולל קרואסונים במאפייה אומר לעצמי: "מה הוא עושה! למה! הוא הרי פוגע בעצמו! ואז מדליק סיגריה בריאה (-: ). אני מכיר אנשים שמנים שאוכלים בסתר ואח"כ מקיאים ללא שום קשר לסביבה, אלא כדי להחביא את ה"חולשה" של עצמם מעצמם. אני חושב שקוראים לזה בולמיה נרבוזה. פרחונית כתב/ה: גם אם יש הוכחה כזו מול העיניים, במקרים רבים היא לא מפריעה יותר מדי לרושם הראשוני הזה. אדם יכול להשיג הישגים כאלו ואחרים בחייו, בתחומים שונים ומגוונים, אבל בשורה התחתונה, כשאנשים רואים אדם שמן, זה הרושם הראשוני שלהם. אני לא מדברת על המחשבה הראשונה, אני מדברת על התת מודע. ההתניות ששתולות אצלנו במוח מגיל צעיר ע"י משפחה, תוכניות טלביזיה, פרסומות וכו'. א. האם באמת התניות כאלו קיימות? הרי אחוז האנשים שסובלים מעודף משקל הולך וגדל. מה קורה לכל ההתניות השתולות, התת מודע וכדומה, למה אינם עוצרים את התופעה? ב. כמה אנשים את מכירה שמחנכים את הילדים שלהם לשנוא את השמן ספציפית (או ללעוג לו) ואת השונה בכלל? אני לא מכיר אף אחד. כבר בגיל חמש או שש ישבתי מול הבכורים והסברתי להם ששיר אמנם עשתה מעשה רע אבל היא אינה שמנה רעה כי למשקל שלה אין שום קשר לרוע מעשיה. ואני יודע שהם הפנימו את דבריי כי כיום הם מסבירים את אותו הסבר לחבריהם. עכשיו תגידי - לא כולם כמוך גמד. נכון. אבל חברים שלי כמוני, המשפחה שלי כמוני, ועוד הרבה מאוד אנשים אחרים שאני מכיר, כמוני. אל תשכחי שגם מישהו חינך אותי ועל הדרך אולי עוד אדם או שניים (אמא שלי שתחיה). פרחונית כתב/ה: מספיק לבדוק מה המצב של ילדים שמנים בסביבתם החברתית והלימודית כדי לראות את חומרת העניין. התגובות של ילדים אחרים יכולות להיות קשות. התגובות של המורים גם כן "מעניינות". עשו על זה לא מעט מחקרים. אצל ילדים רואים את זה בצורה הכי פרימיטיבית וראשונית שיש. אמת. הילדים ייצורים מזוויעים בכל הקשור ליחסם לשונה. אבל ילדים מוצרים לא מוגמרים. את לא יכולה לערוך סטטיסטיקה על ילדים ולהשליך אותה על מבוגרים. פרחונית כתב/ה: עכשיו, יש לא מעט אנשים שמנים, שמתעלים מעל זה. הם הגיעו למקום שבו הם אוהבים את עצמם ואת הגוף שלהם, הם משדרים שמחת חיים ואהבה, מקצועיות, חברתיות. ובסופו של דבר זה גובר על הרושם הראשוני. אבל הם עברו תהליך לא קצר שהביא אותם לשם. אמת. ואולי חלקם בסה"כ למדו לבלוע את הצפרדע. עדיין לא ניתן להצביע באצבע מאשימה על החברה בלבד. "השונה" עצמו לעיתים מפתח מגבלות בתוכו ללא שום קשר לתגובתה של החברה ומשתמש בתגובות המיעוט משל היו קרש קפיצה או מזון למשהו שנמצא בתוכו. אני מרגיש שונה ופגוע. אני לא נראה כמו כוסית בפרסומת של סבון והנה עובדה שגם עוזרד מסכים אתי. ואם הוא מסכים אז למה לא אליפל, עילי, סרגיי, פט, קריסטינה, אלישע, זאלופון ועוד אלפי אנשים אחרים? |
|
|
| walking dead |
לפני 13 שנים •
3 בפבר׳ 2011
Re: אפשר הסבר בבקשה? Askew כתב/ה: (אני מתנצלת מראש על חוסר הציטוט שלי)
Free Spirit כתבה שהיא אשמה בזה שהיא שמנה מקבי כתב ששמנים צריכים לאכול פחות כדי לרזות לא זוכרת מי (סליחה) כתבה שהשמנה זו מחלה, זו הפרעת אכילה. ועוד אחרים שמדברים על איך שמנים צריכים לרזות, למה הם שמנים ומי הרשה להם בכלל. למה להיות שמן זה דבר רע? קודם כל חשוב לזכור כי כל דבר קיצוני הוא רע. השמנה קיצונית היא רעה. אני לא מדברת על 10 קילו עודפים אלא על 35 קילו ומעלה. זו לא דעה אישית שלי - זו עובדה רפואית. מחלות לב, סכרת, כולסטרול, סרטן, אי יכולת להרות, הסתיידות עורקים ועוד בעיות רפואיות רבות נגרמות עקב השמנת יתר. זו לא דעה. זו עובדה. מנגד, גם רזון קיצוני הוא רע. אנשים החולים במחלת האנורקסיה סובלים גם הם ממיליון בעיות רפואיות שקריסת מערכות כללית היא הצעד שלפני המוות. אז כן, להיות שמן (מדי) זה רע. ולהיות רזה (מדי) זה גם רע. ועוד תיקון קל - את לא חייבת לרזות אם את לא רוצה. ההחלטה כולה שלך. נכון, זה קשה. מדובר בתהליך ארוך הדורש ממך תעצומות נפש קשות, התמדה ונחישות (בחיי שאני יודעת) אבל זו החלטה שלך בלבד. אם את סובלת מבעיות רפואיות עקב היותך בעלת עודף משקל מוגזם - את עדיין לא חייבת לרזות. זו החלטה שלך. כל השורה התחתונה שלי היא שבסופו של יום - אדם צריך לבחור מה טוב עבורו ולא להיות מושפע ממשהו שאמרו לו באוטובוס. אם עבור פלוני טוב להיות בעודף משקל, והוא אוהב את עצמו, שלם עם עצמו ולא אכפת לו אפילו משרשורי עבדים מתוסכלים בכלוב - הוא ממש לא חייב לרזות. את יודעת מה? אפילו אם אכפת לו הוא לא חייב לרזות. ורק כדי להמחיש - גם לאחר שהשלתי 40 ק"ג ממשקלי לא הייתי רזה. כי זה מבנה הגוף שלי ולעולם לא אוכל לשקול 50 ק"ג. אבל עם ה- 70 ק"ג שלי נראיתי נפלא, הרגשתי נפלא והשמלה השחורה הסקסית שלי הלמה אותי פלאים. אני מכירה את הגבולות שלי, ולא דורשת מכל אדם שמן אחר להכיר את שלו. זכותו המלאה לחשוב שלהיות שמן זה מצב בריא ולא לתת לעובדות לבלבל אותו. |
|
|
פייה{O}
|
לפני 13 שנים •
3 בפבר׳ 2011
Brave Dwarf כתב/ה: לו הדבר כך היה, פרחונית עדינה, אנשים שמנים לא היו תופסים משרות מצליחות, מתחתנים, נמנים בין חבריהם של "רזים" וכד'. הם היו פשוט נחסמים. אחוז אנשים מצליחים בקרב השמנים אינו קטן מזה בקרב רזים אלא אם נצמצם את הסטטיסטיקה למסלול דוגמנות.
לא יודעת על סמך מה אתה כותב את זה ואין לי מושג מה באמת הסטטיסטיקה, אבל ההרגשה הסובייקטיבית שלי היא שזה פשוט לא נכון. |
|
|
בלוסום(לא בעסק)
|
לפני 13 שנים •
3 בפבר׳ 2011
בלאק לוטוס - את *מה זה* טועה - Black Lotus כתב/ה: אני חושבת שגם אם קיימת סטיגמה כזו היא משויכת לאנשים שהם *ממש* שמנים, אלו שקוראים עליהם בכלי התקשורת כמי שלא הצליח להוציא את ה-200-300 קילו מהבית כבר שנים. מכיוון שככה הם מופיעים בתקשורת, הגיוני שזו תהיה הסטיגמה עליהם, אבל אני לא חושבת שהיא משליכה על כל מי שה-BMI שלו גבוה מהממוצע. לומר שאת בוחרת לא להתייחס לאלו שלא חווים את הסטיגמה מבלי לבחון מה האחוז שלהם מתוך אוכלוסיית השמנים ולהתייחס לחוויה השונה כאל יוצא מן הכלל, זה לחטוא לעיקר. באותה מידה יתכן שרק אחוז קטן מרגיש כך, אך מנסה להכליל על כל השאר. בתור מישהי שבילדותה מימדי גופה היו לגמרי נורמליים, אך הסביבה כבר אז (כיתה פאקינג ד' בערך!) כבר שידרה לי שאני שמנה מאוד - אני יכולה לומר לך שהכל ענין של טרנד חברתי - אפנתי. |
|
|
|
Brave Dwarf
|
לפני 13 שנים •
3 בפבר׳ 2011
פייה כתב/ה: Brave Dwarf כתב/ה: לו הדבר כך היה, פרחונית עדינה, אנשים שמנים לא היו תופסים משרות מצליחות, מתחתנים, נמנים בין חבריהם של "רזים" וכד'. הם היו פשוט נחסמים. אחוז אנשים מצליחים בקרב השמנים אינו קטן מזה בקרב רזים אלא אם נצמצם את הסטטיסטיקה למסלול דוגמנות.
לא יודעת על סמך מה אתה כותב את זה ואין לי מושג מה באמת הסטטיסטיקה, אבל ההרגשה הסובייקטיבית שלי היא שזה פשוט לא נכון. את מזהה בקרב שמנים אחוז נמוך יותר של אנשים בעלי קריירה מצליחה מאשר בקרב רזים? קשה לי להסכים אתך, פיונת. אפילו בצבא, שזאת מסגרת שוביניסטית ויחסית "מרובעת", בדרג פיקודי (בדרגות הנמוכות יותר ביחידות קרביות נדרשים לשמור על כושר מסיבות מובנות), אין זה כך. לא לגבי נשים ולא לגבי גברים. ולא, חברת הכנסת לשעבר, גב' פנינה רוזמבלום, אינה דוגמא. |
|
|
|
פייה{O}
|
לפני 13 שנים •
3 בפבר׳ 2011
Brave Dwarf כתב/ה: פייה כתב/ה: Brave Dwarf כתב/ה: לו הדבר כך היה, פרחונית עדינה, אנשים שמנים לא היו תופסים משרות מצליחות, מתחתנים, נמנים בין חבריהם של "רזים" וכד'. הם היו פשוט נחסמים. אחוז אנשים מצליחים בקרב השמנים אינו קטן מזה בקרב רזים אלא אם נצמצם את הסטטיסטיקה למסלול דוגמנות.
לא יודעת על סמך מה אתה כותב את זה ואין לי מושג מה באמת הסטטיסטיקה, אבל ההרגשה הסובייקטיבית שלי היא שזה פשוט לא נכון. את מזהה בקרב שמנים אחוז נמוך יותר של אנשים בעלי קריירה מצליחה מאשר בקרב רזים? קשה לי להסכים אתך, פיונת. אפילו בצבא, שזאת מסגרת שוביניסטית ויחסית "מרובעת", בדרג פיקודי (בדרגות הנמוכות יותר ביחידות קרביות נדרשים לשמור על כושר מסיבות מובנות), אין זה כך. לא לגבי נשים ולא לגבי גברים. ולא, חברת הכנסת לשעבר, גב' פנינה רוזמבלום, אינה דוגמא. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל האמת היא שאני לא מכירה אישית הרבה אנשים שמנים. לפחות לא מאוד שמנים (יענו morbid obese). בעבודתי וגם באוניברסיטה היה אחוז נמוך מאוד יחסית של אנשים עם עודף משקל משמעותי. ובאמת בלי כוונה להעליב אף אחד - הצבא זה לא דוגמא טובה בעיני, כי נוסף על אנשים מוצלחים גם לא מעט אנשים שלא מוצאים את עצמם בשום מסגרת אחרת מתנקזים לקריירה צבאית. |
|
|
Black Lotus(מתחלפת){זאלופון}
|
לפני 13 שנים •
3 בפבר׳ 2011
Re: בלאק לוטוס - את *מה זה* טועה - לומדת מההתחלה כתב/ה: Black Lotus כתב/ה: אני חושבת שגם אם קיימת סטיגמה כזו היא משויכת לאנשים שהם *ממש* שמנים, אלו שקוראים עליהם בכלי התקשורת כמי שלא הצליח להוציא את ה-200-300 קילו מהבית כבר שנים. מכיוון שככה הם מופיעים בתקשורת, הגיוני שזו תהיה הסטיגמה עליהם, אבל אני לא חושבת שהיא משליכה על כל מי שה-BMI שלו גבוה מהממוצע. לומר שאת בוחרת לא להתייחס לאלו שלא חווים את הסטיגמה מבלי לבחון מה האחוז שלהם מתוך אוכלוסיית השמנים ולהתייחס לחוויה השונה כאל יוצא מן הכלל, זה לחטוא לעיקר. באותה מידה יתכן שרק אחוז קטן מרגיש כך, אך מנסה להכליל על כל השאר. בתור מישהי שבילדותה מימדי גופה היו לגמרי נורמליים, אך הסביבה כבר אז (כיתה פאקינג ד' בערך!) כבר שידרה לי שאני שמנה מאוד - אני יכולה לומר לך שהכל ענין של טרנד חברתי - אפנתי. אני לא התייחסתי לשאלה למי קוראים שמן או האם מדובר בטרנד או לא, אלא האם זה ששידרו לך שאת שמנה מאד, בהכרח אומר שגם חשבו עלייך כעל "חסרת שליטה, עצלנית, חלשת אופי (ועוד שאר פנינים)"?. בנוסף, מכיוון שאיש עוד לא הביא מחקרים המוכיחים כי כל השמנים חווים את הסטיגמה, ומכיוון שהניסיון האישי שלי סותר את הטענה המובאת, אני כנראה טועה פחות ממה שאת חושבת. פייה כתב/ה: Brave Dwarf כתב/ה: לו הדבר כך היה, פרחונית עדינה, אנשים שמנים לא היו תופסים משרות מצליחות, מתחתנים, נמנים בין חבריהם של "רזים" וכד'. הם היו פשוט נחסמים. אחוז אנשים מצליחים בקרב השמנים אינו קטן מזה בקרב רזים אלא אם נצמצם את הסטטיסטיקה למסלול דוגמנות.
לא יודעת על סמך מה אתה כותב את זה ואין לי מושג מה באמת הסטטיסטיקה, אבל ההרגשה הסובייקטיבית שלי היא שזה פשוט לא נכון. בשביל לבדוק את זה, צריך להוציא מהמשוואה את האנשים שסובלים מדימוי עצמי נמוך בשתי קבוצות האוכלוסיה ואז לבדוק. אין דבר שיותר מכשיל בחיים מאשר דימוי עצמי נמוך, וזה יכול לנבוע מהמון סיבות, לאו דווקא מהמשקל. אני מוכנה להמר שבין השמנים והרזים המצליחנים נוכל למצוא ריכוז גבוה מאד של בטחון עצמי. ומהצד הסובייקטיבי, אפשר לשים לב לכמה חברי כנסת, אנשי עסקים מובילים ומנחי טלוויזיה שמנמנים לכל הפחות ישנם. |
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 13 שנים •
3 בפבר׳ 2011
אמנות החריזה איננה ממני והלאה, אני חורזת מופלאה!
אני חושבת אליפל (אתה אותי מתסכל) שאתה לא מבין כי אתה באמת לא יכול להבין. אתה לא אישה ואתה לא אישה שמנה. כמובן שכל החוויות סובייקטיביות ובלה בלה בלה, אבל אם כל כך הרבה נשים עומדות פה מאחורי החוויה הזאת, כנראה שלא כולן איבדו את זה בו זמנית. אני חושבת שהפרעות אכילה (את זה אני אפילו יודעת) הן הרעה החולה של המאה שלנו. לא של המאות הקודמות, אלא שלנו. אני חושבת שזה לא מנותק מהשפעות חברתיות. כל התמודדות, של כל אחד מאיתנו, היא פרטית. אבל התופעה כתופעה - קיימת. אני לא מאמינה שיש אנשים שמנים שלא מתמודדים עם עצם היותם שמנים. הם חייבים. אני לא מאמינה שאף אחד לא אומר להם שהם עצלנים, לא נחושים מספיק, זללנים, רעבים תמיד. או להיפך: שהם חייבים לקבל את עצמם, להרגיש טוב עם עצמם, להית בטוחים בעצמם. הגוף שלהם כל הזמן במרכז ההתייחסות. כל הזמן. אוחחחחח! זה מעייף! אנשים שמנים נדרשים להגיב כל הזמן לסביבה שלהם. אין להם מנוחה. ואין להם מנוחה גם ב"כלוב". אפילו בעולם הוירטואלי שבו לכאורה הם נמדדים על פי האישיות שלהם, אפילו בעולם הזה מציקים להם. בוא לא נשתמש במילים גבוהות כמו הדרה ודה-לגיטימציה. יותר מכל דבר אחר, זאת הצקה לשמה. הצקה מחורבנת, כמעט אלימה. וזאת הייתה הפואנטה שלי, גמד. (לעיתים איום, לפעמים נחמד. הנה! חרזנית מופלאה!) זאת. אז הנה, אני לוקחת את הפיסקה הראשונה של התגובה שלי בחזרה. לא משנה אם היא נכונה או לא, הנח לה. |
|
|