כשהאדון אומר לך " תגלחי את ראשך יקירתי "

נקרא לי שאמרת כאן כמה דברים.

הראשון – לבצע מיוזמתך אקט שיעיד על התמסרות עמוקה על ידי גילוח שערות ראשך.

השני – להחליט אם לתת לאדונך את הזכות לקבוע מה יהיה גורלם של שערות ראשך.

לגבי הראשון, נדמה לי שלא כדאי שתפתיעי את אדונך באקט התמסרותי מרהיב שכזה. לא בטוח שהוא יעריך אותו כמו שאת מצפה (:

לגבי השני – אני מניח שאם תחליטי לעשות את המעשה ולמסור לידיו את זכות ההחלטה, לא תעשי אותו כדי להביע את "כניעתך" בפניו ולכן הסיבה של "להביע את כניעתך כלפיי" היא סיבה שטחית מדי ואני מניח שלא רק אליה הוא כיוון.

אני חושב שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק מ"כניעה". מכיוון שהדבר כל כך קשה לך, ומכיוון שאת עושה את האקט מרצונך החופשי (ראי כמה את מתלבטת) ולא כי הוא "הכניע" אותך, הוא מביע לטעמי אלמנטים של "התמסרות עמוקה" או "נתינה/שיוך עמוקים של עצמך, לו". אני מניח גם, שמכיוון שהוא מגיע ממקום של רצון חופשי, יש בו עוצמה מאוד חזקה, יש בו מסר מאוד עמוק של עומק ההתמסרות שלך – קודם שלך כלפי עצמך ורק אח"כ שלך כלפיו.

בשורה התחתונה, מה שנמדד כאן הוא רמת הביטחון והאמון שאת נותנת באדונך, לגבי ניהול אספקטים מסוימים בחייך. האם את בוטחת בו שיידע מה טוב לך, לפחות כמו שאת יודעת ויותר. האם את מבינה שהוא לא באמת נביא ואלוהים ושיכול שתבוא נפילה גדולה ? האם את בוטחת בו מספיק כדי לדעת שאם זה יקרה ותהיה נפילה, הוא יהיה שם בשבילך ברגעים הקשים ובמשברים שאולי יבואו אחרי ותוכלו לנצל אותם כדי לצאת מחוזקים ? האם את חושבת שאת תעמדי במבחן של נפילה ותקבלי את ההחלטה שלו בדיעבד, באהבה, למרות הנפילה ?

אם התשובה היא כן – שבי על הכסא, תני לו את המספריים ותני לו להחליט אם הוא רוצה לגזור או לא. (כי את הרי סומכת עליו שיידע טוב לפחות כמוך, מה נכון לך)

בסופו של דבר, אם תחליטי לעשות את זה, (לא לגזור, אלא לתת לו את המספריים ואת זכות ההחלטה) אני חושב שזה יהיה בשבילך, לא פחות מאשר בשבילו. אם זה יעשה בלב שלם, ויש אדם ראוי בצד השני, אני מניח שתתמלאי בהרגשת סיפוק וגאווה עצומים על עומק ההתמסרות שהגעת אליה.

מה שעצוב
לאורך כל השירשור הזה וגם בהרבה שירשורים אחרים
בייחוד כאלו שעוסקים ב"יש לי שאלה/בעיה,מבקשת עיצה" או נוסח "האדון שלי אמר לי.."
(ואני בעברי חטאתי גם בכאלו עד שהחלטתי לפקוח עיניים)
הוא
שיש לאנשים נטיה לשכוח שסאדו(
,ואולי אני מחדשת פה משהו למשיהו(?)
ואולי לא, לרובכם/ן)
הוא לא החיים האמיתיים.
הוא חלק מהחיים,חלק שאמור לעשות לנו טוב , בלי לפגוע ובלי להרוס את מה שאנחנו מקיימים מסביבו
שלא קשור אליו. ברגע שזה חורג וגולש ומשפיע על חיי היום יום אז שאלות בנוסח כמו שהזכרתי ,הן מנורה אדומה.

ואלא אם כן כולכם פה,בנים, מסתובבים עם רצועה ביד שבקצה שלה שיפחונת מחמד- ציתנית סוף מתוקתקת
בכיכר רבין לאור יום.,כבדרך קבע,אחרי שהוציאו אותה מתחת לשולחן שלהם במשרד.(ואל תשכחו לטעון אותה בארון בסוף היום)
אנשים פה חיים בסרט.
הגיע הזמן לזרוק את קופסת הפוקורן המרוקנת ואת כוס הקולה המקומטת
ולחזור לחיים האמיתיים.

מה שעצוב
לאורך כל השירשור הזה וגם בהרבה שירשורים אחרים
בייחוד כאלו שעוסקים ב"יש לי שאלה/בעיה,מבקשת עיצה" או נוסח "האדון שלי אמר לי.."
(ואני בעברי חטאתי גם בכאלו עד שהחלטתי לפקוח עיניים)
הוא
שיש לאנשים נטיה לשכוח שסאדו(
,ואולי אני מחדשת פה משהו למשיהו(?)
ואולי לא, לרובכם/ן)
הוא לא החיים האמיתיים.
הוא חלק מהחיים,חלק שאמור לעשות לנו טוב , בלי לפגוע ובלי להרוס את מה שאנחנו מקיימים מסביבו
שלא קשור אליו. ברגע שזה חורג וגולש ומשפיע על חיי היום יום אז שאלות בנוסח כמו שהזכרתי ,הן מנורה אדומה.

ואלא אם כן כולכם פה,בנים, מסתובבים עם רצועה ביד שבקצה שלה שיפחונת מחמד- ציתנית סוף מתוקתקת
בכיכר רבין לאור יום.,כבדרך קבע,אחרי שהוציאו אותה מתחת לשולחן שלהם במשרד.(ואל תשכחו לטעון אותה בארון בסוף היום)
אנשים פה חיים בסרט.
הגיע הזמן לזרוק את קופסת הפוקורן המרוקנת ואת כוס הקולה המקומטת
ולחזור לחיים האמיתיים.

מה שבאמת עצמוב כאן, לדעתי, זה השיפוטיות שלך שכל פעם מצליחה להדהים אותי מחדש.
סאדו, זה לא החיים האמיתיים בשבילך. והרבה דברים לא מתאימים לך.
אבל כאישה בוגרת הייתי מצפה ממך לכבד את החלטותיהם ובחירותיהם של אחרים (בעיקר של אחרות כאן) ולהפסיק להטיף ולזרוע רעל שנובע מתוך החוויות האישיות שלך.
לפעמים זה נראה כאילו החלטת לצאת למסע צלב נגד מספר דמויות בקהילה.
אולי זה יעבור לך כשתגדלי.

גילי היקרה, אני מחזיקה בדעה של מישלי שכתבה למעלה.
רק טוב.

מה שבאמת עצמוב כאן, לדעתי, זה השיפוטיות שלך שכל פעם מצליחה להדהים אותי מחדש.
סאדו, זה לא החיים האמיתיים בשבילך. והרבה דברים לא מתאימים לך.
אבל כאישה בוגרת הייתי מצפה ממך לכבד את החלטותיהם ובחירותיהם של אחרים (בעיקר של אחרות כאן) ולהפסיק להטיף ולזרוע רעל שנובע מתוך החוויות האישיות שלך.
לפעמים זה נראה כאילו החלטת לצאת למסע צלב נגד מספר דמויות בקהילה.
אולי זה יעבור לך כשתגדלי.

גילי היקרה, אני מחזיקה בדעה של מישלי שכתבה למעלה.
רק טוב.

בשלב מסוים בחיי הגעתי למסקנה שכדי לנהל קשר בדסמ תקין, את חייבת לבנות גדר הפרדה בינו לבין שאר החלקים בחייך.
יחסים בין מאסטר לשפחתו הם יחסים חריגים שמתאזנים בינם לבין עצמם אך ורק באותו מקום.
כשאת נותנת לחלב לגלוש מהסיר, הכיריים מתלכלכים וקצת קשה לנקות ולגרד אותם אחכ...

כשאת ירדת לקנות סיגריות - זו הייתה נקודה שבא טשטשת את הגבולות בין החלק הונילי בחייך, הרגיל והנורמלי, לבין החלק הסאדו-מאזוכיסטי המטורף וחסר ההגיון.
מעשה מדהים שהתרגשתי ככ כשסיפרת עליו. אך הוא היה זמני. אחרי שרצת הבייתה שטפת את הפנים, הבטת במראה וראית שהכל בסדר וחזר לקדמותו - הקלה.
העניין הוא שלאחר גילוח ראשך לא רק שלא תרגישי את תחושת ההקלה הזו עוד הרבה מאוד זמן, אלא תרגישי משהו קצת אחר: את התוהו ובוהו שלאחר פלישת הבדסמ לתוך החיים הוניליים באופן מוחלט.
בשירותים בעבודה את תסתכלי במראה ותראי קרחת.
איך את חושבת שזה יגרום לך להרגיש?