מהי התמסרות

Red E • 11 ביוני 2012

כיוון שאני זו שהעלתה את נושא הקבצן .. כיוון שאינך מכיר כמותי (ואני יכולה להבטיח לך שאנחנו רבים) מעציב באמת שהשכל שלך לא יכול לקבל את העובדה הזו
אני לא התכוונתי וגם כעת לשכנע איש .. ולא, אני לא טופחת לי לא על האיגו ולא על שום דבר .. כי אני לא טובה.. אני אולי טובה לעומת X אבל לעומתY אני פחות טובה. ואני הרבה פחות טובה ממה שאני שואפת להיות..
שוב, אינך מכיר אותי, השפה שלי היא אותה השפה שלך.. אבל האמן לי , היא השפה האמיתית שלך .. רק אם תכיר את עצמך

Brave Dwarf • 11 ביוני 2012

רגש, רצייה וחשיבה אלו תחומים המהווים חלק מהתנהגויות סמויות. כאשר אדם הולך לקולנוע, אין הוא עושה זאת משום שהוא רוצה ללכת לקולנוע, אלא משום שהליכה לקולנוע היא התנהגות שזכתה בעבר לחיזוקים. תחושת הרצון שהאדם מדווח עליה אינה הגורם להתנהגות אלא תוצר נלווה שלה. כאשר אדם מבצע התנהגות מבלי שמופעל עליו לחץ חיצוני לבצע אותה, הוא חווה תחושה מסוימת שהוא מכנה בשם רצון. במהלך החיים בתנאים של התניה קלסית, האדם לומד לקשר תחושות פנימיות מסוימות עם פעולות שונות שהוא מבצע. למרות שלא מדובר בקשר סיבתי אלא בקשר מתאמי, הקשר שריר וקיים.

הגירוי המפורש הינו גירוי הנושא מידע ויוצר ציפיות אצל האורגניזם והתגובה עליו תהיה בהתאם למידע וציפיות גם יחד. בילדות המוקדמת אין למרבית הגירויים הסביבתיים כל השפעה, חוץ מאחדים המעוררים תגובות באופן מידי. עם הגדילה ובעקבות ניסיונות של למידה, רוכשים גירויים רבים יכולת להפעיל התנהגות ולכוונה. הגירויים הופכים אט אט להיות נושאי מידע ומעוררי ציפיות.

בתורות הלמידה הביהביוריסטיות נטען כי תוצאות ההתנהגות משפיעות על ההתנהגות: תגובות שתוצאותיהן מביאות לתגמול נשמרות, ואילו אלה המוענשות – מוכחדות. בנדורה סבור כי אכן לתוצאות התנהגות השפעה רבה על הלמידה, אבל אין הן משפיעות עליה רק בצורה ישירה. הן קובעות את ההתנהגות עקב ערכן כמספקות מידע וכתמריצים. תוצאה של התנהגות מסוימת מעוררת באדם ציפיות. שכיחות הופעתה של תגובה מסוימת גדלה, אם ישנה ציפייה לתגמול אחריה – והיא קטנה, אם ישנה ציפייה לעונש. רעיון דומה ניתן למצוא בתיאוריה של טלמן. עד כאן על התניה לא מודעת.

על עזרה בינאישית.
לאחר שהאדם תפס שהמצב שאליו נקלע דורש עזרה ושעליו מוטלת האחריות לכך, עדיין ניצבת בפניו דילמה אחת – איזו עזרה להושיט? האם לפרוץ לבית אפוף להבות או רק להזעיק עזרה? האם להפעיל פרוטקציה בבנק או להלוות לחבר אלף שקלים? האם לעזור לנהגת להחליף גלגל תוך סיכון ניקיון בגדים או להזעיק טכנאי?
מחקרים רבים מראים שככל שעולה המחיר שאנו משלמים בעת מתן העזרה, אנו פחות מעוניינים לספק את העזרה הזאת*, ליתר דיוק, אנחנו שוקלים את העלות של מתן העזרה לעומת תוצאותיה עבור הנזקק ו/או עבורנו.

האם גם בהתנהגות אלטרואיסטית אנו עושים חשבון של עלות לעומת תועלת?

התשובה היא "כן ולא":
לא – מפני שהתנהגות אלטרואיסטית מעצם הגדרתה היא מתן עזרה לזולת תוך הקרבה עצמית, ללא קבלת גמול כלשהו. איזו תועלת אישית, למשל, תצמח לאדם המסכן את נפשו בחילוץ ילד מבית בוער? איזו תועלת צמחה לנוצרי שנתן מקלט ליהודי בזמן מלחמת עולם השניה? (הדוגמא עם ביסלי, רפאל, מצביעה על נורמת התנהגות – אף ילד לא ירצה להיחשב קמצן ולכן אין טעם לכלול אותה כאן).

כן – מפני שההגדרה של תועלת הינה סובייקטיבית. אדם יכול לסכן את נפשו ולחזק בכך את הערכתו העצמית או את מעמדו החברתי. אדם עשוי לתרום סכום נכבד לטובת הרעבים באתיופיה, אך הוא מקווה בסתר לבו לקבל תעודת כבוד מארגון האומות המאוחדות.

במילים אחרות, לא קל לקבוע גבול חד משמעי בין עזרה לשמה לעזרה שלא לשמה.

להשפעה חברתית קיים תפקיד (וכאן כנראה מקומו של הביסלי ואולי לא כי אין לי יכולת לעמוד על טבעו של הילד שלכאורה חלק עם זאלו חטיף) בכל הקשור לסיוע הבינאישי. כל החלטה לסייע תושפע מנורמות חברתיות וזה כולל התנהגות אלטרואיסטית שהיא הפן החיובי שבחיינו החברתיים. לא ארחיב כי די באמת. זאלו צדק, הספרות המקצועית אכן רוויה במחקרים בנושא ולדאבוני לא מצאתי אף מחקר או טיעון שיוכיחו, או לפחות ינסו להוכיח, כי האדם פועל שלא ממניעים אישיים בכלל ובעת הגשת עזרה בינאישית בפרט. את המידע הספציפי שאבתי מארבעה כרכים של מבוא לפסיכולוגיה ומשני כרכים של אישיות – תיאוריה ומחקר.
*Midlarsky and Midlarsky, 1973; Ungar 1979

זאלופון​(שולט) • 11 ביוני 2012

לא טענתי שאותם אנשים הם אגואיסטים. טענתי שהם מתנהגים באופן שהם מאמינים שיניב להם רווח כלשהו. זו הבחנה חשובה.

וכן, להערכתי כל ההתנהגויות הללו נבעו מציפייה לרווח אישי כלשהו, בין אם מדובר בפולנייה שהסתירה יהודים כדי לממש את המוסר הנוצרי שלה ובין אם מדובר בחבר שנחמד לו לראות אותי מחייך. זה לא מוריד מערכם בעיניי, נהפוך הוא - זה נפלא שאנשים שואבים סיפוק מעזרה לזולת או מגשימים עצמם דרכה.

אני חושב שההגדרה שלך ל"רווח", כפי שהיא משתקפת מהדוגמאות שנתת, צרה הרבה יותר מדי ואינה מקיפה את המושג שאליו אני, וכמדומני גם אחרים, מתכוונים כשאנחנו נוקטים בו.


אין כאן כשל פוסט הוק. כפי שהסברתי קודם, אין זה משנה אם אדם מפיק או לא מפיק רווח מן המעשה בדיעבד. מה שמשנה הוא האם האדם מצפה או שאינו מצפה להפיק רווח מהמעשה מראש. הציפייה, ולא התוצאה, היא שמכוונת את פעולתו.

לדעתי הוא תמיד מצפה. אינני סבור שזוהי ציניקניות, מפני שהמושג הזה מרמז בעיניי על אמונה בכך שכל פעולה מקורה בציפייה לאותו סוג צר וגשמי של רווח, שלא (רק) אליו אני מתכוון. אבל זה כבר דיון על סמנטיקה ופרשנות, ובלאו הכי לא אכפת לי במיוחד להיות ציניקן, יש להם עוגיות.

רפאל • 11 ביוני 2012

מהו הקריטריון להבחנה?
אם אגואיסט הוא אדם שדואג לענייניו ולצרכיו בלבד ללא התחשבות באחרים, ואם אתה מוסיף ואומר שכל התחשבות באחר בסופו של דבר נובעת מהשאיפה ליצור רווח אישי, אז נובע מכך שההתחשבות באחר אינה קיימת אלא ככלי לדאגה עצמית. כלומר, היא אגואיסטית.



אוקי. אז זה משאיר אותנו עם:



זו בעצם וריאציה של טיעון ה"אגו המורחב" של בכוח המוח. אתה מרחיב את המשמעות של מושג הרווח אד-הוק כדי שיצא שכל מעשינו הם מכווני רווח (ולשיטתי - גם אגואיסטים). וזו בעצם הנחת המבוקש.

אם אתה מרחיב את מושג הרווח עד כדי כך שאין מעשה שאינו למטרת רווח, ויותר מכך - שאפילו אינך יכול לדמיין מעשה כזה, אז אתה מרוקן את המושג ממשמעות. ואין ערך של ממש במושגים ריקים. אין טעם לסווג מעשה כמכוון-רווח אם אי-אפשר כלל לעלות על הדעת מצב שבו מסווגים מעשה כלא-מכוון-רווח. במצב כזה אינך אומר שום דבר אינפורמטיבי על אנשים, רק מסרס את האפשרות לעשות את ההבחנה בין מעשים שהם למטרת רווח לבין מעשים שאינם למטרת רווח (או בין מעשים אגואיסטים לבין מהעשים שאינם אגואיסטים).

וכבר רמזתי (באופן כמעט בריטי, פרלין אמרה) מדוע אנשים מסויימים מבקשים לסרס את הדיון הזה.