זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
2 ביולי 2005
קטעים נבחרים מספר (לאמשנה איזה)
_ _ _
"בוא נדבר עוד קצת על לורטה" אומר ד"ר פוסטר. "על מה שאמרת בשבוע שעבר. איך היא גרמה לכך שתעשה לה את זה". ויין מותח את זרועותיו ומקפל אותן מאחורי ראשו_ _ _ ד"ר פוסטר מנסה לנהוג כאילו הוא מאמין שלורטה ראוייה למה שקרה לה, כדי שוויין יודה כי הוא אכן הותיר את סימני השיניים שלו על עכוזיה. אבל הוא יודע כי ד"ר פוסטר לעולם לא יהיה מסוגל להבין אישה כלורטה, או מה זאת אומרת להתנסות במשהו כזה שהוא ולורטה התנסו בו. קרוב לודאי שד"ר פוסטר עושה אהבה עם אשתו במשך 3 דקות מדי מוצ"ש, ובמשך שאר ימות השבוע הם מדברים על המניות שלהם ועל תורו של מי לאסוף את הילדים לחוגים. ואומרים שהאומצה הזאת מאד עסיסית. לורטה הבינה. היא ידעה שהיא שייכת לו. היא ידעה שהיא לא אמורה לדבר עם אף אחד, לא אמורה לעזוב את הדירה שלהם. היא הייתה צריכה להמתין לו שם על המזרון שלה, כשהכוס שלה מוכן. חושבת על איך זה עומד להיות. זה היה ההסכם. כשהיה בא אליה, היא חשה שזה משתלם לה. _ _ _ (יש המשך, כמובן) |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
3 ביולי 2005
חלק 2
כמובטח - המשך:
"וויין לא ירד מן המיטה היום. היה לו יום רע, הוא חשב על לורטה. הוא מצא אותה ביום כזה - רק חודש מאי, אבל חם ולח מאד. הוא עצר ליד התא שלה בכביש האגרה רק משום שהיה צריך לפרוט עשרים דולר. הוא הסתכל בה כשספרה את ערימות המטבעות לאט לאט כאילו ישבה באיזה מגדל של סיפור אגדה, ולא על הכביש הראשי עם עשרים מכוניות ממתינות לתורן. כשסיימה היא לא איחלה לו שיהיה לו יום נחמד. הוא ידע מייד כי היא חייבת להיות שלו. הוא יצא בצומת הקרוב והסתובב חזרה. היה עליו לנסוע 15 ק"מ חזרה עד לתא שלה. הוא נתן לה שטר נוסף של 20 דולר. היא הביטה בו ולא אמרה דבר. היא ספרה את העודף לאיטה, ממש כקודם, הוא הסתובב מחדש בלי שום תוכניות, אבל היה בטוח שבסופו של דבר היא תהיה במכונית שלו. היו לו 5 שטרות של 20 דולר. הוא לא הסתכל בכסף כשהיא הושיטה לו את העודף. רק דחף אותו פנימה. כמה שטרות עפו מהחלון. למי אכפת? בסיבוב השישי הוא נתן לה את הפתק. "בואי איתי". הוא החנה את המכונית באיזור החנייה, השאיר את המנוע פועל, יצא החוצה ופתח את דלת המושב שלידו. הוא לא הסתכל אחורה כדי לראות אם היא באה. היא ישבה לצידו כשנסע משם. נראה שעשרים המכוניות האחרות נכנסו לכביש האגרה בלי לשלם. הוא נסע ישר לדירתו במנצ'סטר, מאחורי אחד מבתי החרושת הישנים לנעליים. הביא אותה למעלה, סגר את הדלת מאחוריהם. לא היה צורך לנעול. היא לא תעזוב לעולם. צ'ארלס מניח כמה מעטפות על המיטה לצד ידו של וויין. וויין אפילו לא העיף מבט אליהן במשך כמה דקות. הוא חושב על עורה החיוור של לורטה. כאשר אדם לא יוצא אף פעם החוצה ואינו סופג את הקרינה ואת דו-תחמוצת הפחמן, העור נעשה כמעט שקוף. והיא הייתה חלקה כתינוק, עם כל התכשירים והמשחות שהוא קנה לה.." (כאמור, המשך יבוא. בהקדם). |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
3 ביולי 2005
ציטוט 3
"רק כאשר הוא רואה את הגלויה שהופנתה אל מספר תיבת הדואר שלו, הוא נזכר במודעה שפרסם בעיתון. הגיעה רק תשובה אחת.
"זוהי מישהי שאינה חושבת שאתה מטורף". מכל הדברים שאדם עשוי היה לכתוב ולשלוח אליו, זהו המשפט היחיד הנכון. זה דומה למה שהוא כתב על הפתק שהושיט ללורטה בכניסה לכביש האגרה _ _ _ ברור שצ'ארלס אמור להאזין לכל שיחות הטלפון של החולים. בעיקר של העצירים-החולים. אתה צריך לוודא שהם לא מארגנים לעצמם נשק. אתה אמור להיות עירני ולדווח אם מישהו נמצא במצב-רוח של התאבדות. _ _ _ אבל קחו למשל את וויין. הוא מספק קצת בידור. צ'ארלס היה רוצה להיות פיקח כמוהו. וגם כה נאה. צ'ארלס שמע כי וויין החזיק את האישה הזאת, מהופנטת על ידו, במשך שלוש וחצי שנים. שיפחה מינית, זה מה שאמר אחד השומרים האחרים _ _ _ אבל הוא נהג בפקחות כזו שהצליח להשיג סעיף של אי-שפיות. אין שום דבר בלתי שפוי בבחור הזה. אתה צריך לראות איך הוא משחק שח. שלושה משחקים בבת אחת. מהצד של ויין השיחה נשמעת סבירה. למרות שהוא מדבר בקול קצת יותר עמוק מהרגיל. תחבושות הגייניות. מה פתאום תחבושות הגייניות?" _ _ _ (ז"א מפסיקה למנוחה עם האצבע המקלידה. רוצים עוד?) |
|
|
עמק יא רוק(אחר){הנסיכה ברנ}
|
לפני 18 שנים •
3 ביולי 2005
מה שם הספר לעזעזל???
אני רץ לספריה עמק |
|
|
דנדיליון(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
4 ביולי 2005
בויננננננננג
עוד. |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
5 ביולי 2005
ציטוט 4
"היא אפילו לא זכרה את הגלויה ששלחה בתשובה למודעה בעיתון, כך שהיא לא מוכנה לטלפון שהיא מקבלת. נשימתה קצרה משום שהיה עליה לרוץ את כל המרחק מן הגינה כשצלצל, והיא פחדה שהמטלפן ינתק.
"שלום אן" עליה להחזיק בנשימתה. "האם זהו המדביר?" צחוק. מקצהו השני של החוט נשמע הרבה צחוק. "אני האיש מהעיתון. קיבלתי את הגלויה שלך". הוא קיבל את מספר הטלפון מהמודיעין, כמובן. היא עדיין מתקשה לנשום. "אני רוצה להודות לך", הוא אומר. קולו עמוק, כזה של שדרן ברדיו. אבל הוא לא מספר בדיחות. "יכולתי לראות מייד שאת מבינה. את ידעת על מה אני מדבר". היא עומדת להגיד לו שטעתה כאשר כתבה את הגלויה. היא שמחה שהוא מרגיש כך אבל היא לא התכוונה להתחיל דבר. זה לא מסוג הדברים שהיא עושה. היא פשוט במצב רוח מוזר. "ואני חושב שאני מבין אותך די טוב", הוא אומר, "למשל אני יודע שאת סובלת מאד" היא לא הייתה מסוגלת לומר דבר, רק עומדת שם מחזיקה את השפורפרת. "את בודדה לגמרי, לא כן? וזה בזבוז איום. היה גבר והוא פגע בך מאד. את חושבת שלעולם לא תתגברי על זה" הוא ממשיך ואומר שהיא עדיין לא ויתרה על התקווה, לכן נתנה לו את שמה. היא ממשיכה לקוות כי אולי ישנו אי-שם נסיך שיבוא להציל אותה. היא רצתה וציפתה לשיחה הזאת. "אני לעולם לא אפגע בך. לא אניח לאיש לפגוע בך. אשמור אותך בטוחה בחדר. תהיי בטוחה בין זרועותי. לעולם לא אניח לך ללכת. את אפילו לא תצטרכי לקנות תחבושות הגייניות". היא צווחת. היא זורקת את השפורפרת ורצה, ידיה על פניה כדי שלא תפגע. עוד עטלף*". (*הערה: אן סובלת מלהקת עטלפים שהתנחלו אצלה בבית. ז"א) המשך יבוא |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
5 ביולי 2005
נוסעת לסיני ולכן תזדיינו בסבלנות עד השבוע הבא
בהמשך: פרקים קשים ומקשים...
בקשות ותחנונים לגילוי שם הספר לא יתקבלו בברכה. תגובות - כן. |
|
|
זיקית
|
לפני 18 שנים •
5 ביולי 2005
ווט ?!
מה סיני מה ?
אני רוצה עוד ! |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
5 ביולי 2005
עושה לכם טובה אחרונה עם הפספורט ביד
"צעקתה של אן לא הדאיגה את וויין. גם לורטה צווחה לעיתים. פעם הוא קשר אותה כל כך חזק עד שאחת מידיה הכחילה. אבל כשהוא התיר אותה היא אמרה: "לא, בבקשה, אני רוצה את זה כך". נשים אוהבות כאב. הן אוהבות להיות מבוהלות, לצווח. זה שומר על ההורמונים מפני התנוונות. _ _ _
יש לה קול נחמד. צעירה יותר משחשב. נשמע כמו שנות העשרים המוקדמות. הוא חשב שזו תהיה מורה בבית-ספר יסודי, בתולה זקנה, מתקרבת להפסקת הווסת, חושבת שאם אני לא אעשה משהו דרסטי כבר עכשיו - הילד שיוולד לי יהיה מונגולואידי. מה יכול לגרום לנערה בשנות העשרים להיות נואשת כדי כך שתענה לאותה מודעה? _ _ _ היא היתה קצרת נשימה, כאילו באה בריצה. היא שהתה בחוץ. עפ"י הכתובת שלה היא גרה בכפר. היא לא בתולה. הוא תמיד יכול לקבוע אם בחורה היא בתולה על פי קולה. קצת מתוח ורועד. לגברת הזאת היה גבר, אבל לא לאחרונה, והיא זקוקה לאחד כזה באופן נואש. _ _ _ ... התוכנית נקראת "זה לא יאמן". וויין צפה זה עתה בקטע על אדם שמסוגל לגעת בברזל מלובן בלי לשרוף את בשרו. הדבר הטפשי בכך הוא שאין בזה כל מטרה. וויין מסוגל לעשות דבר כזה אם ירצה - הכל עניין של ריכוז מוחי, הוא יודע - אבל צריכה להיות סיבה לכך. בגלל שהאישה שלי איכזבה אותי. היא ידעה שהיא הייתה אמורה להישאר על המזרון, והיא יצאה החוצה. בגלל שיש נערה בודדה בבית אחד באשפורד, ניו-המפשייר, שאיננה מבינה עדיין כי אני הגבר היחיד בעולם שנועד לה. משהו במסגרת הזאת. _ _ _ בשלוש לפנות בוקר - אן נרדמה סופסוף - הטלפון מצלצל. היא שכבה על הספה בחדר המגורים, בגלל העטלפים בחדר השינה. כך שהיא מרימה את השפורפרת אחרי הצלצול הראשון. "אפשר לדבר עכשיו", אומרת המרכזנית. היא שמעה נקישת מטבעות בטלפון ציבורי. "אני מקווה שלא העלבתי אותך בפעם הקודמת". זה קולו העמוק של האיש מהמודעה, כמובן. "אבל את ואני, שנינו, כבר מעבר לעדינות בקשר לדברים, לא כן? מדוע שנעמיד פנים? ידעתי עפ"י קולך, עפ"י הגלויה ששלחת לי, שהיו לך מספיק צרות עם העולם. ורציתי להגיד שאני אטפל בכל. את דאגת בעצמך לכל הדברים במשך זמן רב מדי, לא כן?" "כן", אומרת אן. היא עייפה מאד. היא גם שתויה מכל הקלואה. "ואת זקוקה לגבר". "כן", אומרת אן. גם זה נכון. היא ישנה למחצה. "ואני רעב לאהבתך", הוא אומר. "יש לי כל כך הרבה אהבה. אני מתכוון לתת לך אותה". אן חושבת שהיא כבר שמעה את המילים האלה באיזה שיר. "לבשי את שמלת הקיץ היפה שלך", הוא אומר. "אני רוצה לעשות אהבה איתך. כן, כן. הריפוי של פצעייך מתחיל". היא חושבת על כך שאיננה יודעת את שמו. "זה לא חשוב", הוא אומר. היא אפילו לא שאלה אותו. "רק תהיי שם וחכי לי", הוא אומר. "אני בא אלייך בקרוב. כל מה שאת צריכה לעשות זה לחכות לי". היא לא צריכה לעשות שום דבר מלבד לחכות. היא פשוט יכולה לשכב כאן על הספה. "פשוט תהיי מוכנה בשבילי", הוא אומר. והשאירי את הדלת פתוחה, זה הכל". היא יודעת שאין צורך להסביר לו איך להגיע. הוא ימצא אותה. "אני אדאג לכל", הוא אומר. "את לא תאמיני כמה אני חזק". "התמסרות גמורה", הוא אומר. "זהו הדבר היחיד". _ _ _ (ועכשיו באמת הפסקה. הביקיני החדש עם הפיטמייה (לא ראוי לקרוא לה חזייה) שקטנה עלי בשני מספרים כבר ארוז עם ספרים וקרם הגנה, חוזרת מסיני בשבוע הבא עם המשך לוהט. צפויים ריגושים) |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
10 ביולי 2005
כמובטח: המשך
[[quote="זאבה אפורה"]
"לורטה הבינה. היא ידעה שהיא שייכת לו. היא ידעה שהיא לא אמורה לדבר עם אף אחד, לא אמורה לעזוב את הדירה שלהם. היא הייתה צריכה להמתין לו שם על המזרון שלה, כשהכוס שלה מוכן. חושבת על איך זה עומד להיות. זה היה ההסכם. כשהיה בא אליה, היא חשה שזה משתלם לה. "אבל היא הייתה זאת ששברה את החוקים. תחילה היא רצתה ללכת לסופרמרקט. אמרה שאף פעם הוא לא מביא את התפוזים הנכונים. אמרה שהוא אף פעם לא מנצל מבצעים ומכירות מיוחדות. לא אהבה את הבגדים שקנה לה. אמרה אני לא משתמשת בתחבושות הגייניות, אני משתמשת בטמפונים. ואז היא רצתה מקלט טלוויזיה. שאלה איך אני אמורה לדעת מה קורה בעולם? אתה אפילו לא סיפרת לי שניכסון התפטר. הוא היה רוצה לדעת למה למישהו בכלל חשוב לדעת הבלים כאלה. מה יותר חשוב מן האהבה המיוחדת הזו שהייתה להם?" _ _ _ "הנערה ממתינה לו, שוכבת על הספה שלה. בדומה לו היא חיכתה זמן רב. היא מבינה שהוא איננו מטורף. היא יודעת שיש דברים גרועים יותר ממוות. כמו המשך החיים אחרי מותה של המסירות הגמורה. אחרי שכל התשוקה חלפה. זה מה שנגזר על וויין לסבול. הוא חסך ללורטה חיים כאלה". |
|
|