G-O-L-D(שולט)
|
לפני 19 שנים •
6 ביולי 2005
אקסיומה
והרי מהי אנרציית החיים,
אם לא הפחד האין סופי שבכולנו מבדידות. * מיקי מאוס מחייך אלי. הוא מתיישב על הכורסא מולי, מצית סיגריה ומפריח עשן. "זה בסדר מבחינתך שאני מנפץ לך את האשליה?!" הוא אומר בקול צרוד כשהוא מרמז להיותו מעשן כבד. "אשליה?" אני מהמהם בעייפות. "כן, אשליה, אתה יודע, מיקי מתוק". "מיקי מתוק?" אני מגחך, "אתה מזכיר לי בנימת הקול שלך מישהי שאומרת לי גולדי דפוק". "היי", הוא מצקצק בלאות, "מיקי מתוק, גולדי דפוק, החיים על הקרח, עוד מעט יבוא הברווז ואז באמת תראה מי דפוק..." "למה אתה קורא לו ככה?" חייכתי. "למה? כי כולנו דפוקים, מה, אתה באמת חושב שאלו שנראים חמודים, חמודים? אחי, אנחנו דפוקים, אבא שלנו, וולט, המייסד כמו שאומרים, היה מתעלל בנו שנים על שנים, מה אתה חושב, שזה שאני נראה לא מזיק, באמת עושה אותי כזה?" "אני מניח שלא..." מלמלתי. "בוודאי שלא צ'אקי", זורק מיקי בבוז. "צ'אקי?" קימצתי גבות. "כן, צ'אקי, מיקי, גולדי, הכול מצגות, לי בכלל קוראים לאון אתה יודע?" "לא". "אז כן, לאון, אבל מה, מיקי זה שם מוכר". "מיקי מוכר..." המהמתי. "מה יש לך אתה? כולך או ממלמל או מהמהם". "לא יודע", פיהקתי. "גם כן סופר, אוצר מילים של עולה מבצע שלמה", מאפר מיקי על שטיח החדר. "למה על השטיח?" הנדתי ראשי בעייפות. "הוא נקי מידי". "אז?" "אז מה שלא מלוכלך או לא מסריח, רק מעיד על היותו מאובזר נכון". "אתה יכול לפרש לי את המשפט האחרון?" הצתתי סיגירה ונשכבתי על המיטה. "מיקי", הוא מלמל, "קראו לי מיקי..." "אז?" משכתי מהסיגריה. "קוראים לי לאון". "אני עדיין לא מבין..." פיהקתי והרגשתי איך דמעה בוקעת את עיני מעייפות כשדונאלד דאק התפרץ לחדר, נעמד במרכזו, שחרר את הנוד הכי מסריח שאי פעם הרחתי, צרח על מיקי חמישה משפטים שאף אחד מהם לא היה קשור לשני ויצא את החדר כשם שבא. "אתה רואה..." חייך אלי מיקי ומצץ מהסיגריה, "זה, ד-פ-ו-ק". "מה קרה לו?" צחקקתי. "נמאס לו להיות נקי..." "נקי?" "כן, שום ניקיון לא מחזיק מעמד בכדי לעמוד לרצון הטבעי שבכולנו לפרוץ אותו. וזה, הברווז, כל מה שהוא מחפש זה את אותה האישיות האמיתית שהוא חושב שמתקיימת בו. טיפוס אמיתי". "דפוק", קבעתי. "דפוק דפוק, אבל לפחות הוא עושה את מה שבא לו", פסק מיקי וקם על רגליו, "ובכלל, חשבת על זה שאולי הדפוק כאן בחדר הוא אתה שמדמיין שהוא מדבר עם שתי דמויות קרטון?" "חשבתי על זה", חייכתי. "נו, ויש לך תשובה?" הוא חייך. "כן". "מה?" "תקרא את פתיחת הפוסט". |
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 19 שנים •
7 ביולי 2005
''והרי מהי אנרציית החיים אם לא הפחד האינסופי שבכולנו מבדידות
יש ויש...
אצלך, גולדי, זה מייצר לרוב פנינים שכדאי לזכור ולנצור.הדרייב שלך יוצר ובונה.. יום אחד, כשיהיו לך ילדים שתאהב ( 2 דומים וסאבית קטנה  )
אני בטוחה שתלמד אותם על החיים, גם על הפחד מבדידות, בדרך המיוחדת שלך. וזה יופנם. תודה לך. |
|
|
ס ו ר ר ת(נשלטת)
|
לפני 19 שנים •
7 ביולי 2005
Re: אקסיומה G-O-L-D כתב/ה: והרי מהי אנרציית החיים,
אם לא הפחד האין סופי שבכולנו מבדידות. . הטענה שהדלק של כולנו הוא פחד, נשמעת מופרכת. עד כדי כך מופרכת שאני נוטה להאמין בה. |
|
|