G-O-L-D(שולט)
|
לפני 19 שנים •
9 ביולי 2005
חוף הצוק בשקיעה.
"עד שלא תמותי, לא תחיי באמת", אני אומר לה ומשקיף אל עבר קו האופק, "זה נוגע לכל דבר ודבר שאי פעם תתקלי בו בדרכך, ארוכה או קצרה ככל שתהיה", אני מושך את מבטי ומביט בעינייה, "את רוצה לחיות? תמותי", אני מחייך ומושך בכתפי.
"ככה? כל כך פשוט?" היא זורקת בזלזול מהול בחשש. "ככה, הכי פשוט". "ואיך חיים מבלי למות?" "שורדים". "שורדים..." היא מהמהמת. "כן שורדים, את יודעת, ההגנה הזו, הרצון לעבור בחיים מבלי ללכלך את הידיים... תגידי, מתי בפעם האחרונה חווית געגוע? מתי בפעם האחרונה התהפכת במיטה עם כאב לאהבה? מתי חווית רגש באופן האמיתי והממצה שלו, בערה..." "בערה", היא מחייכת, "אתה דפוק". "למה דפוק?" "כי זה הכי מפחיד בעולם". "מה הכי מפחיד בעולם?" "מה שאתה מתאר, אני ממש לא רוצה את זה". "לא?" "לא". "אז הנה לך, זה נקרא לשרוד". "למה, כי אני לא רוצה לכאוב?" "כי מי שלא מוכנה להניח לעצמה להיפגע, שמורה כמו כרובית בקופסת שימורים". "כרובית", היא צוחקת. "כן, כרובית. אני הייתי נותן עכשיו הרבה בכדי לחוש בערה, כאב, גירוד פנימי, צרחה בלתי ניתנת לריסון ואת כל אותם הדברים שהחיים מביאים. אני לא מפחד להגיד למישהי שאני מאוהב בה עד עמקי נשמתי, גם אם זה אחרי שבוע של הכרות. מי שתפחד מהישירות שלי שהיא מי שאני, לא צריכה להיות איתי. יכאב לי, אני אלך, אבל אני אלך שלם". "לא בדיוק שלם, יותר נכון שבור", היא מחייכת. "מה שבעייניך מסתמן כשברון, בעיני מסתמן כשלמות. מה שווים החיים אם לא הזלזול בהם?" "מה?" "זלזול, יש משפט שאומר שמי שלא מפחד מהמוות, המוות לא פוקד אותו, ומי שמזלזל בחיים, חי אותם. אם נמשיל את זה נוכל להגיד שאת מתנהלת בחייך כמי שלא חווה אותם מפחד סיומם או כל נזק אחר. את לא שווה יריקה". "גם לא יריקה?" "לא, גם לא יריקה". "רגע, בוא נראה, מה זה לדעתך לחיות?" "את רואה את האופק שם?" "כן". "תורידי חולצה ומכנסיים, תשארי בתחתונים, שחי אליו". "מה אתה דפוק?" "למה?" "כי מה זה שייך?" "את תביני כשתגיעי לשם". "לאן?" "למקום שממנו תרגישי שאת צריכה לחזור בחזרה". "למה?" "למה מה?" "למה אני אבין את זה שם ולא כאן?" "כי אני יכול לנסות ולהסביר לך אלף פעם את התחושה שתהיה לך שם או את זו כשתחזרי לכאן, אבל להרגיש אותה באמת, תרגישי רק אם תחווי אותה". "אתה מבלבל את המוח אתה יודע?" "כן". "אז מה אתה רוצה ממני?" "אני? כלום". "אז מה העניין". "אין עניין, את מתלוננת שאת לא חיה לא?" "אני סתם מקטרת". "לא את לא". "אני כן". "לא את לא". "טוב, אני לא, ואם אני אכנס למים אז הכול יסתדר?" "מה פתאום, אבל זו תהיה ההתחלה..." "התחלה של מה?" "התחלה של חייך", חייכתי והוצאתי סיגריה. "אתה עושה לי כאב ראש". "אז כנראה שאת חושבת". "טוב מה, להיכנס למים?" "תעשי מה שנראה לך", אני מושך בכתפיי וסובב על צעדי אל עבר היציאה מהחוף. "לאן אתה הולך?" אני שומע אותה מצחקקת. "לא יודע, וזה גם לא משנה". |
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 19 שנים •
9 ביולי 2005
ושוב...
''אין דבר שלם יותר מלב שבור'' ...לחיות בשביל לחיות ''.. עד כמה זה ב א מ ת ניתן למימוש בכל רגע נתון ? ולא כמטאפורה או מוטו יפה לחיים...? |
|
|
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)
|
לפני 19 שנים •
9 ביולי 2005
אהבתי.
|
|
|
|
San Bernard
|
לפני 19 שנים •
9 ביולי 2005
אני כמעט בטוח שקראתי משהו דומה\זהה במקום אחר... המסר היה ונשאר נכון, פחות או יותר.
לא תעריך דבר אלא אחרי שתאבד אותו, ואת החיים, אפשר לאבד יותר מפעם אחת. לפעמים, מצד שני, אני רעב לאפור, אחרי יותר מידי זמן של שחור ולבן. |
|
|