G-O-L-D(שולט)
|
לפני 18 שנים •
11 ביולי 2005
על הורים, נשלטים, ילדים וכל השאר
"את יודעת אמא, את חרא של יצור".
"מה?" "מה ששמעת, חרא של יצירה. את לא גמורה. מי שיצר אותך טעה בחישובים". "למה אתה אומר לי את זה?" "כי אבא לא פה. אם הוא היה, סביר להניח שהוא היה שומע ממני מה אני חושב עליו". "כן, אבל למה עכשיו?" "מה פירוש למה עכשיו?" "גולדי, סופרנוס, אתה מפריע". * "אבא". "מה?" "אתה יודע משהו? אתה ח..." "כן כן, חרא של יצור, בסדר, אל תבלבל לי את המוח". "הא? מאיפה הבאת את זה?" "אמא אמרה לי מה אמרת לה". "כן, אבל היא חרא של יצור, אתה סתם אבק אדם". "אוי... פגעת בי... עכשיו צא לי מהבית, אתה מבזבז לי חמצן". * יום אחד יהיה לי ילד. אולי גם ילדה ואולי כמה ילדים, לא יודע. מן הסתם קיימת סבירות גבוהה שישנם כמה כאלו שכבר עכשיו מסתובבים בעוולם מבלי ידיעתי. אבל יום אחד יהיה לי ילד שאני אהיה לו הורה. וכן, יש הבדל משמעותי. אבא ביולגי לא אומר עבורי שום דבר. אבא ביולגי זה בשר, גן, השפרצה אחת יותר מידי. הורה, הורה זה כבר סיפור אחר. הורה הוא אבא. אבא כאבא הוא סתם עוד בולבול. יום אחד יהיה לי ילד, ואם הילד שלי יחשוב עלי את מה שאני חושב על הורי, אני חושב שאני אדפוק לעצמי כדור לראש. מצד שני, עם איך שפערי הדורות גדלים מדור לדור ומתקצרים בתקופות, סביר להניח שאני ממש לא אוהב את זה שהילד שלי מזריק "ניוק" או שהבת שלי בגיל 11 הזדיינה עם חמישה חברים לכיתה שלה כי זו לדעתם התקופה הבטוחה ביותר, רגע לפני שהיא מקבלת מחזור. אי אפשר לדעת לאן הרפש שבו הנוער של היום מתפלש ישפך ולאיזה עומקים. בשורה התחתונה, אתה מביא ילד לעולם, יש בו את הגנים שלך טובים עד כמה שיהיו, דפוקים עד כמה שיהיו, אתה מעניק לו את המיטב חוכמתך, ואז, יום אחד, הגורם החברתי נכנס לך לתמונה והופ, אתה מאבד אותו לפחות לאיזה שני עשורים אם לא יותר, או עד לרגע שבו הוא הופך להורה... אם תשאל את עצמך למה התשובה תהיה מאוד פשוטה: לא הקשבת מספיק טוב בכדי לשמוע מה בו, אלא פשוט חיכיתי לפאוזה בכדי להנהיל את שבך. אידיוט, עץ תפוזים לא יניב בננות לא משנה כמה תנסה לעקם אותם. * כשהייתי תינוק והייתי עושה קקי בחיתול, היו סולחים לי ומקבלים בהבנה. מה ההבדל בין קקי בחיתול, לבין דעות או רצון, זה שדעות או רצון אמורים להיות נשלטים? ואם יש לי בעיות על הסוגרים, אז מה, זה אומר שלא צריך להבין ולקבל אותי? * היופי בהורות טובה היא היכולת לצקצק לשון, לנשוך שפתיים ולחייך לעובדה שהנה, הילד שלך גדל בכדי לחוות את צלקות החיים הבלתי נמנעות, לא משנה כמה תנסה להזהיר אותו. אחרי הכול, בכדי שהוא יהפך לבן אדם שאתה רוצה שהוא יהפך, הוא צריך לקבל את החיים על כל מה שבהם וכן, אם יש לו נטייה לרדת נמוך מידי זה רק אומר שהוא, שלא כמותך, צריך להתגרד מבפנים בכדי להבין דברים שאתה, עם כל הכבוד, עוד לא הבנת. תחייך, אתה אבא שלו, הנה, הוא מצליח. * אם היה יוצא לי בן סאב, הייתי תוהה אם הייתי קשה איתו יתר על המידה עד למקום "שריחות הבית" קרבים לאפו כשהוא זוחל... אם היה יוצא לי בן דום, הייתי תוהה אם אמא לא "זיינה לו את השכל יתר על המידה". אם היה יוצא לי בן ווניל, הייתי מאשים את העוזרת בית שניקתה לו את החדר. אם היה יוצא לי בן הומו, הייתי מחייך אליו ואומר לו: "נו, כמו אבא לא תשיג". אם היה יוצא לי בן קוקסינל, הייתי מאשים את אמא שלו כי לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה בכל דרך אחרת. אם היה יוצא לי בן מתחלף, הייתי מכה אותו כל כך חזק עד שהוא היה מוכרח לבחור צד. אם היה יוצא לי בן כמוני, הייתי שומר כמה תוכניות חסכון בצד לעורכי דין מהשורה הראשונה. אבל אם היתה יוצאת לי בת, סביר להניח שהייתי הופך להיות שפוט שפוט שפוט. * לפעמים כשאני מביט בבנות של חברים שלי, אני יכול להבין למה "סולחים להן על הכול". לפעמים כשאני מביט בבנות של חברים שלי אני שואל את עצמי מתי חל לו השינוי שהדעות של הילדים שלך כבר לא בעיניך ואתה מתחיל לשפוט, לבקר, ולתת להן את התחושה שאם אתה לא מרוצה, אז הן, הן אלו שלא בסדר. ראבק, אני מניח שאם היתה לי בת, המושג "אני ואת נגד כל העולם" היה הופך דרך חיים. קחי, תעשי, תחווי, רדי הכי נמוך, עלי הכי גבוה, אני איתך. החיים עוברים כל כך מהר שלשפוט את הילדים שלך, זה כמו לדון את עצמך לגזר דין מוות. אחרי הכול, מה נותר לך בעולם אם לא אהבתם. * כשאתה דורש מהילד שלך לכבד אותך, אתה מקשה עליו לאהוב אותך. כשאתה אוהב אותו, הכבוד בא מעצמו. --- ואת זה אני כותב לך, שאת כל כך עצובה. אל תהיי. אולי היום שבו אתה מבין את הפער בינך לבין הוריך, הוא היום שבו אתה מוכן להיות אבא. אני בטוח שאת ביום שתרצי זאת, תהיי אמא נהדרת. את כולך לב. |
|
|
Lilu-FemdoM{Pon}
|
לפני 18 שנים •
11 ביולי 2005
אין תקציר ?
|
|
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
11 ביולי 2005
גולדי,
העלית לי חיוך ענקי על השפתיים.... במילה אחת, ובלי קשר לדומים, סאבים, מתחלפים וכ'ו, אוטומטית אנחנו הופכים להיות שפוטים של הילדים שלנו...( בעיקר אם הן בנות...  )
|
|
|
| galia(לא בעסק) |
לפני 18 שנים •
11 ביולי 2005
אני מבינה שכתבת את זה למישהי מסויימת. זה נכון, צריך המון לב לילדים, צריך גם המון דברים אחרים. צריך לשים אותם בראש סדר העדיפויות כי הם לא ביקשו להיוולד - רצית ילדים? תהיי /ה מספיק טוב לב כדי לעזור להם לגדול.
למד אותם כל מה שהם צריכים לדעת, תכיר אותם לפני שתחליט איך צריך ללמד אותם. אם יש ניגוד אנטרסים בין הצרכים שלך לצרכים שלהם - הצרכים שלהם קודמים. לא יודעת למה אבל מרגישה שכאן המקום להוסיף - אני קוראת כאן, הרבה פעמים יש לי הרגשה שהסאביות מצדיקות כל דבר "זה הרטיב לי" "הכוס שלי מרגיש צורך" , פעם היו אומרים על גברים שכשהזין עומד השכל בתחת, כאן אני רואה נשים חושבות מהכוס כל הזמן, או רוב הזמן. וגולד, ניטצ'ה פעם אמר שאשרי הילד הגדל בלי אבא. 
|
|
|
BLACK RAVEN
|
לפני 18 שנים •
11 ביולי 2005
לא מסכים כל כך
לא ייתכן שהילד יעמוד תמיד לפני ההורה, זו הורות גרועה לדעתי לתת לילד לנהל את ההורה כי ברגע שהוא יודע שהוא יכול לעשות הכל ויקבל תמיד גיבוי מלא, לא תהיה להורה שום השפעה ו/או סמכות כלפיו.
ועם כל הכבוד לא ייתכן שילד בן 6 יארגן ויכתיב התנהלותה של משפחה שלמה. לילד חייבים להיות גבולות וידע לגבי החשיבות של כיבוד הוריו. בקיצור: "כששולחים את הילד לישון לא אומרים לא שזה בגלל שהוא צריך לישון, כי זה פטרנליסטי ואנו לא באמת יודעים אם הוא צריך או לא ואם הוא לא מרגיש ככה אז הוא באמת יחשוב שאנחנו דפוקים. אבל מה שאנחנו יודעים זה שהוא צריך לישון כדי שאמא ואבא יוכלו לנוח, ואין שום סיבה בעולם לא להגיד לו את זה, והוא רק יכבד אותנו על כך." מצוטט מ "מיכל" |
|
|
| galia(לא בעסק) |
לפני 18 שנים •
11 ביולי 2005
הצרכים העיקריים של ילדים הם גבולות. לכן, גם כשלאמא ואבא לא נוח לריב עם הילד על הליכה לישון, הוא חייב להשכיב אותו לישון, כי הצורך של הילד קודם לצורך של ההורה לאפשר לילד ללכת לישון בכל שעה העיקר ש"יעזוב אותו בשקט".
אין סתירה בין דעתך לדעתי. |
|
|
TooT(נשלטת){פטרוניוס}
|
לפני 18 שנים •
11 ביולי 2005
הצורך העיקרי הוא אהבה .
|
|
|
| ורה |
לפני 18 שנים •
11 ביולי 2005
יפה
ההורים שלי צריכים לקרוא את זה.. |
|
|
| mabel(אחרת) |
לפני 18 שנים •
12 ביולי 2005
Toot כתבה
הצורך העיקרי הוא אהבה כמה נכון, כשיש אהבה יש גבולות , יש נתינה בלי גבולות , וכן הילדים לפנינו, כבר אמרו, הם לא ביקשו להוולד, זה לא אומר שהם מנהלים את החיים שלנו. זה הולך בערך כך: תקופה מסויימת הם לפנינו, ותקופה אחרת לידיינו, ואחר כך אחרינו. יש זמן לתת, להעניק לילדינו ויש זמן לקבל מהם. |
|
|
nephele(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
12 ביולי 2005
mabel כתב/ה: זה הולך בערך כך: תקופה מסויימת הם לפנינו, ותקופה אחרת לידיינו, ואחר כך אחרינו. יש זמן לתת, להעניק לילדינו ויש זמן לקבל מהם. אהבתי מאבל 
ולגביך, גולדי, אתה כבר יודע מה דעתי עליך כהורה ומה אני חושבת על ההתלבטויות שלך. והגורם החברתי הורס ברמות מדאיגות. הלוואי שיותר הורים היו מודאגים לגבי הילדים שלהם, ודבר אחרון, אין יום שבו מוכנים להיות אבא (או הורה, לצורך הענין). אף פעם לא מוכנים, גם כשחושבים שכן. ההפתעה עצומה (גם החלק הנעים שבה וגם החלק הקשה שבה)
נפילי. |
|
|