קן לציפור

קן לציפור

G-O-L-D​(שולט) • 12 ביולי 2005

היה לנו פעם בית שמאוד אהבנו.
זה לא היה בית מפואר, אבל זה היה הבית שלנו.
בית, ב-י-ת, מילה כל כך קצרה שמעולם לא הצליחה להכיל את מה שהיא מסמלת.
אני זוכר אותך מחייכת אל מול החלון שבמטבח במבט הבוהה אי שם, אל עבר נקודה שבאופק, וחיוך שמלווה חלום בהקיץ מתקתק.
היה לנו הכול, כל מה שרצינו, אפשר גם להגיד שנגענו באושר.
אפשר, כן אפשר להגיד, כי אושר מתוקף תפקידו, לא יכול לבקר אותך שלא לרגעים ספורים כי מן הסתם, עוד כמותנו זקוקים לו.
אהבנו את היחד הזה שהיה לנו, אהבנו גם את היחד הזה שהתהווה בין אותם הקירות.
בית, זה כל מה שהיית זקוקה לו, אך מהיותך מי שאת, מעולם לא הנחת לעצמך לחוות את המקומות שבהם חשת מוגנת. אני לא יודע למה, באמת שלא. אני גם לא מנסה לנתח, ניסית, היום כבר לא. אבל לעיתים נחמץ לי הלב מהידיעה שאת מסתובבת לך אי שם, מחפשת את מה שכבר היה לך לא פעם ולא פעמים.
לפעמים יוצא לי לדמות אנשים שעמם אני נפגש לחיות. יש כאלה שאתה ישר רואה את הלטאה שבהם, את הנחש, את הכלב, העורב, הסוס, האריה, הלביאה, או כל חיה אחרת. את, את מעולם היית בעיני כלבת גולדן רטריוור זהובה, קופצנית ומלאת שמחת חיים.
אחר כך באו אותם ימים הקשים, ואז אותו אישפוז שלאחריו מעולם לא שבת לעצמך, בדיוק כשם שכלב המוכה לעולם לא יאמין עד תום באנוש.
"את זוכרת את הבית?" אני מחייך אליה בתחנת האוטובוס והיא מהנהנת בחיוך כבוי.
"כן", היא לוחשת, "כן".
"אהבת אותו", אני מהמהם.
"נכון", היא ממלמלת.
"תגידי", אני פולט ולאחר מכן לוקח נשימה עמוקה, "למה עזבת?"
היא לא עונה. היא מביטה בי בשתיקה, שולחת את ידה אל תיק הצד, שולפת את קופסת הסיגריות, מסמנת לי לאש, מושכת בעשן ומביטה אל השמיים.
"ציפור..." היא מלמלה.
"מה?" אמרתי.
"ציפור..." היא זרקה בלאות.
"מה ציפור?" חייכתי ומשכתי את עיני אל השמיים.
"אני", היא נאנחה והניחה את ידה על כתפי, "אני מעולם לא הייתי גולדנית, אני פשוט הייתי ציפור..."
"ציפור..." אני מהמהם בעצב.
"כן, ציפור, פעם הייתי ציפור", היא מהנהנת לעצמה.
"פעם?"
כן, פעם..." היא מביטה בי בעיני הדבש.
"והיום?" אני זורק ומעביר את ידי על ראשה.
"היום?" היא מחייכת ומשפילה מבט, "היום אני פשוט צריכה לשוב לבית".